ליאת דרור וניר בן גל

ליאת דרור וניר בן גל הם זוג וצמד רקדנים וכוריאוגרפים ישראלים.

ליאת דרור, נולדה ב-1960 וגדלה בקיבוץ לוחמי הגטאות, ניר בן גל נולד ב-1959 וגדל בקיבוץ ראש הנקרה^[1]. בני הזוג נפגשו בבית ספר התיכון האזורי בגשר הזיו. לאחר שהשלימו את שירותם הצבאי עברו יחד לתל אביב. בן גל עבד כאיש תחזוקה בנוה-צדק, שם ראה חזרות של להקת ענבל, ולהקתה של רות זיו איל, והחל להתעניין במחול. הוא החל לקחת שיעורי מחול אצל רנה שינפלד, זמן קצר אחר כך עברו בני הזוג לירושלים, והחלו את לימודיהם באקדמיה למוזיקה ומחול ע"ש רובין^[1].

דרור ובן גל החלו את דרכם המשותפת כרקדנים באנסמבל הירושלמי למחול, איתו הופיעו בפסטיבל ישראל 1986 וקצרו שבחים^[2]. אחר כך הזמינה אותם יהודית ארנון לרקוד בסדנה שליד להקת המחול הקיבוצית בגעתון^[3]. במסגרת הסדנה הם זכו בפרס ראשון בתחרות כוריאוגרפים בקלן, גרמניה, ובהולנד עבדו עם הלהקה המקומית "רפלקס"^[1]. כשחזרו לארץ, יצרו את הכוריאוגרפיה הראשונה שלהם, "דירת שני חדרים", שפרצה דרך בעולם המחול, וזיכתה אותם בפרס הראשון בפסטיבל "גוונים במחול 1987"^[4]. ביוני 1988, זכו במקום הראשון בתחרות הבינלאומית לכוריאוגרפיה "בניולה" (Bagnolet International Choreography) בפריז^[5].

בהמשך יצרו עוד שתי תוכניות בהרכב של דואט: חמורים (1988), הריקוד השלישי (1990), והופיעו איתם בישראל וברחבי העולם^[6]. איתן פוקס יצר עליהם את הסרט התיעודי "חמורים"^[7]. ב-1992 הופיעו בפסטיבל מונפלייה למחול היוקרתי^[8].

כשמיצו עצמם כזוג, הקימו קבוצת מחול עצמאית בסוף 1990^[9], ובמהלך שנות ה-90 העלו את היצירות: במערבולת התשוקה (1991), תאנים (1993), אינתא עומרי (1994), לשבת לקום אהובי (1996) חקירה (1996).

במהלך השנים דרור ובן גל עברו לעסוק גם בהוראה וקיימו סדנאות תנועה והתבוננות, במקביל לניהול הלהקה ועבודתם ככוריאוגרפים. בשנת 1999 יצרו את The Dance of Nothing למוזיקה של יובל מיכנמאכר בהשתתפות מוזיקאים פלסטינים. היצירה שהועלתה בתוך אוהל גדול שהוקם במיוחד ברחבת מרכז סוזן דלל, והוצגה ברחבי העולם ובפסטיבלי מחול באירופה, הייתה מעין ריטואל חיים של שבט החי במאהל במדבר בזמן שאופים עוגיות לאורחים. כשמסתיימת שעת הסיפור של האם הגדולה האהבה, המנוחה והריקוד, וכאשר העוגיות מוכנות, מגישים אותן הרקדנים לקהל.

בשנת 2000 עברו למצפה רמון וייסדו את "האנגר אדמה"^[10]. באוגוסט 2016 עזבו דרור ובן גל לשדרות ופתחו שם בית ספר לריקוד ומחול^[11].

בלהקתם החלו את דרכם האומנותית יוצרים ומורים רבים שהתפרסמו לימים, ובהם: עמנואל גת, ניב שינפלד, מיכל הרמן, רוני לבנה, יובל פינגרמן, שלי פלמון, שלמה פלסנר, מיכל מועלם, מאיה לוי וחנן אננדו מרס, סער הררי, סיגל יבלונסקי.

• "דירת שני חדרים" (1987)^[12], ב-2012 זוג הכוריאוגרפים והרקדנים ניב שיינפלד ואורן לאור העלו מחדש את המחול^[13]
• "חמורים" (1988)^[14]
• "הריקוד השלישי" (1990)^[15], ב-2019 ניב שיינפלד ואורן לאור העלו מחדש את המחול^[16]

• בשנת 1991 יצרו את Rikud עבור London Contemporary Dance Theatre
• במערבולת התשוקה (1991)
• תאנים (1993)
• אינתא עומרי (1994)
• לשבת לקום אהובי (1996)
• חקירה (1996)

The Dance of Nothing (1999)

• האדמה (2000)
• אל תשאל שאלות ולא אספר שקרים (2001)
• פולחן האביב (2002)
• דומה בדומה ירפא (2003)
• חבק אותי עכשיו (2004)
• האדמה רועדת (2005)^[17]
• מלכות המדבר (2006)^[18]
• נסיך החלומות (2007)^[19]
• תנועת הפנינים על רצפת הפרקט (2008)^[20]
• שדה תעופה (2009)
• טרמינל B ‏(2010)
• אפצי דאון צי (2012)^[21]
• Zen Dance ‏(2013)
• דרך (2014)^[22]
• Gluten Free‏(2015)
• בשנת 2015 חידשו את Rikud עבור Skånes Dansteater בשוודיה.
• "ראנה פלאזה" (2016)^[23]
• "אל ארביאטה" (2017)^[24]
• "פראים" (2019)^[25]

• "שיחה עם ליאת דרור וניר בן גל: גוף, תנועה, משמעות", בילסקי-כהן רחל וברוך בליך (עורכים), המדיום באמנויות המאה העשרים, מכון ון-ליר והוצאת אור-עם, ירושלים 1996
• רות אשל, "מתחלפים בתפקידים, מי אנחנו? מה תפקידנו - מגדר במחול הישראלי" . מחול עכשיו גיליון 4, מרץ 2001, עמ' 32-38. ראה אתר יומני מחול
• רות אשל, מחול פורש כנפיים -יצירה ישראלית לבמה 1920-12000. הוצאת יומני מחול 2016, כרך ב', עמ' 624-629.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ליאת דרור וניר בן גל

• ליאת דרור וניר בן גל פותחים בית ספר ומחפשים רקדנים, באתר הבמה, 15 באוגוסט 2006
• דנית ניצן, כשמרימים כוס מהשולחן זה מחול, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2007
• יונתן אסתרקין, ניר בן גל וליאת דרור חוזרים לבמה, באתר nrg‏, 18 בפברואר 2009
• חגית פלג-רותם, ‏עופות המחול, באתר גלובס, 29 בינואר 2014
• ליאת רון, ‏"אם ראש הממשלה היה מזיז את האגן אחרת, החיים שלנו היו נראים אחרת", באתר גלובס, 13 בדצמבר 2019