משקה טוֹפֵחַ אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה הוא כלל יסוד בהלכות טומאה וטהרה, ומשמעותו המילולית: טיפות משקה – נוזל לח, שמכונס בכמות שהוא "טופח" מרטיב את הנוגע בו (אך לא יותר), אין טיפות המשקה השוכנות זה ליד זה נחשבות כגוף אחד, לעניין שנגיעה בטיפה אחת תשפיע על הטיפה השנייה.
החידוש שבכלל זה הוא, למרות שכאשר מים מכונסים יחד במקווה, בשלולית או בכל מאסף מים ("אשבורן" בלשון המשנה) הם נחשבים כגוף אחד, הן לעניין טומאת משקין שהנוגע בטיפת מים אחת נטמאים כל הטיפות מים האחרות והן לעניין טהרה שכאשר מקצת מהמים מושקים למקווה נטהרים כל המים הן מטומאתם והן מפסול המים שאובים, הרי שכאשר המים מועטים כל כך עד שאין בהם אלא כדי שכבה אחת של מים שהיא "טופח" כדי להרטיב את הנוגע בה, לא ניתן להחשיב את טיפות המים שבצידם כמחוברים אליהם, כיוון שאין הם מכונסים יחד. כלל זה מופיע במסכת טהרות[1].
טופח על מנת להטפיח
ככלל, ההלכה מבדילה בין שתי דרגות של רטיבות מועטת: "טופח על מנת להטפיח", שהם מים שהנוגע בהם יכול לחזור ולהרטיב דבר אחר, ו"טופח" רגיל, שהמים מסוגלים להרטיב את הנוגע בהם, אך היד הנוגעת לא מסוגלת להרטיב חפץ אחר.
בתלמוד[2] הסתפקו בקשר לכלל זה ש"הטופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה" האם מדובר גם בטופח על מנת להטפיח או רק בטופח רגיל. אך ברור שלעניין מקוואות, טופח על מנת להטפיח חיבור, כלומר כאשר ישנן שני מאגרי מים שבאף אחת מהם אין ארבעים סאה שהוא השיעור הראוי לעשות ממנו מקווה, ובין שני מאגרי המים, ישנם טיפות מים מועטות בשיעור של "טופח על מנת להטפיח", ניתן להחשיב את שני מאגרי המים כמאגר אחד שיש בו ארבעים סאה ונחשב מהתורה ל"מקווה".
יש מהאחרונים שמסבירים, כי לעניין טומאה וטהרה אנו זקוקים שהמים יחשבו כגוף מחובר אחד, ועל כך טופח אינו מועיל להחשב כמחובר, מכיוון שאינו מכונס במקום אחד, אך כדי לחבר שני מקוואות די בכך שישנם ארבעים סאה במקום אחד.
