עם הצלחת הטנק הכבד סימן 1 והדגמים שבאו אחריו, ויליאם טריטון הציע לפתח טנק מהיר יותר לסייע לטנקים הכבדים ובכך לנצל באופן מוצלח יותר את נקודות ההבקעה במערך האויב. רעיון זה התקבל ואושר על ידי משרד המלחמה בנובמבר 1916, והעבודה על הטנק החלה ב-21 בדצמבר כאשר שמו הראשוני היה "טריטון צ'ייסר" (הצ'ייסר; רודף, של טריטון). בפברואר 1917 אב הטיפוס הראשון היה מוכן ולאחר ניסויים בטנק, הוזמנו 200 טנקי ויפט (אב הטיפוס כלל צריח מסתובב בדומה לרנו FT-17, אך לבסוף הוחלט על צריח מקובע בגרסת הייצור).
באוקטובר 1917 טנקי הויפט הראשונים יצאו מהמפעל והחלו להישלח לחזית, כאשר זוג ראשון נשלח לגדוד 6 של רגימנט הטנקים המלכותי. טנקי ויפט הופיעו לראשונה בשדה הקרב במרץ 1918 במהלך מתקפת האביב, ב-24 באפריל בקרב השריון הראשון בהיסטוריה, טנק ויפט אחד הושמד על ידי טנק A7V גרמני. באותו היום פלוגה של שבעה טנקי ויפט הצליחו לכתר גדוד חיל רגלים גרמני, כאשר הם הורגים כ-400 מחיילי האויב.
התוכנית המקורית הייתה לשלוח טנקי ויפט לחמישה גדודי טנקים (קלים) כאשר בכל אחד 36 טנקים. האבדות בצבא הבריטי היו כל כך רבות, שלבסוף רק שני גדודים עשו שימוש בטנקים אלו (גדוד 3 ו-6 של רגימנט הטנקים תחת פיקוד חטיבת הטנקים השלישית) עם 48 ויפטים בכל אחד. טנקים אלו לקחו חלק בקרב אמיין באוגוסט 1918, טנקי ויפט הצליחו לחדור את קווי הגרמנים במספר אזורים ולהסב נזקים ואבדות רבות בעורף הגרמני, כוח של ויפטים אף הצליח להשמיד מספר סוללות ארטילריה באחת מגזרות הלחימה ובכך לסייע רבות למאמץ בחזית.
אחד מטנקי הויפט המוכרים ביותר שכונה 'תיבת נגינה' (Musical Box), התקדם לעומק העורף הגרמני ונותק מכוחותיו. במשך מספר שעות הטנק השמיד סוללות ארטילריה, בלוני תצפית, מחנה עורפי של גדוד רגלי ואף שיירת אספקה של דיוויזיה 225. לאחר תשע שעות של לחימה בעורף האויב, פגז ארטילרי פגע בטנק והצוות נאלץ לנטוש, כשבמהלך הנטישה נהרג אחד מאנשי הצוות מאש גרמנית והשניים הנותרים נלקחו בשבי[1].
הגרמנים הכניסו לשירות מספר ויפטים שנלקחו שלל על ידיהם. בשירות הגרמני נקרא הטנק "רכב משוריין שלל A"[2].
.jpg)
