קונפדרציית קאיה

קונפדרציית קאיה
가야
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה נפוצה	שפת קאיה (אנ')
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה
תאריך	42
פירוק
תאריך	562
ישות קודמת	קונפדרציית פיונהאן (אנ')
ישות יורשת	ממלכת שילה (אנ')

קאיה (בקוריאנית: 가야; בהנג'ה: 加倻; בליטון הקוריאני המחודש: Gaya, הגייה קוריאנית: [ka.ja]) הייתה קונפדרציה של ישויות טריטוריאליות קוריאניות באגן הנהר נקדונג (אנ'), כיום בקוריאה הדרומית, שצמחה מתוך קונפדרציית פיונהאן (אנ') של תקופת סמהאן (אנ').

התקופה המסורתית המשמשת היסטוריונים לכרונולוגיה של קאיה היא 42–532 לספירה. על פי עדויות ארכאולוגיות חלק מערי המדינה של פיונהאן התפתחו במאות השלישית והרביעית לקונפדרציית קאיה, שסופחה מאוחר יותר על ידי ממלכת שילה (אנ'), אחת משלוש הממלכות של קוריאה. הישויות האינדיבידואליות שהרכיבו את הקונפדרציה אופיינו כערי מדינה קטנות.^[1] שרידי התרבות החומרית של תרבות קאיה מורכבים בעיקר מקברים ותכולתם של מנחות למתים שנחפרו על ידי ארכאולוגים. הארכאולוגים מצביעים על בתי קברות של תילי קבורה מסוף המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית, כגון טאסונג-דונג בקימהה (אנ') ופוקצ'ון-דונג בפוסאן כשטחי הקבורה המלכותיים של הישויות של קאיה.

שבעה אתרים בדרום קוריאה הדרומית הכוללים מקבצים של רגמים שהוקמו בתקופת הקונפדרציה של קאיה נוספו כאתר מורשת עולמית לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו ב-17 בספטמבר 2023 בשם "הרגמים של קאיה" (Gaya Tumuli) במהלך המושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית בריאד בערב הסעודית.^[2]

שמות

אף על פי שבדרך כלל מתייחסים לקונפדרציה כ"קאיה" (가야), ייתכן בשל התעתיק של מילים בקוריאנית להנג'ה, מקורות היסטוריים משתמשים במגוון שמות, כולות קאראק (가락), קארה (가라), קאריאנג (가량) וקויה (구야). לדברי הפילולוג האמריקני כריסטופר בקווית' (אנ'): "האיות קאיה הוא הקריאה הקוריאנית המודרנית של התווים המשמשים לכתיבת השם; ההגייה /קארה/ (באופן תעתיק kala*) ודאית".^[3]

ביפנית מתייחסים לקאיה כמימאנה (任那), שם בעל קונוטציות פוליטיות ניכרות. עם זאת, המילה קארה (ביפנית から), שמקורה כנראה בשמה של קאיה בחצי האי הקוריאני של העת העתיקה, השתמרה ביפנית במשמעות של "סין או קוריאה, יבשת מזרח אסיה" ובתקופה מאוחרת יותר, תחושה עמומה עוד יותר של "האומות מעבר לים, מדינה זרה".^[4]

שפות

בלשנים, כולל אלכסנדר וובין (אנ') ויוהה יאנהונן (אנ') העלו השערה שבחלקים נרחבים של דרום חצי האי הקוריאני דיברו בשפות יפניות (אנ') . לפי וובין, "השפות היפניות של חצי האי" הללו הוחלפו על ידי שפות קוריאניות (אנ') (אולי שייכים לענף האן (אנ')).^[5]^[6]

שפת קאיה (אנ') המאוחרת הייתה שייכת כנראה לשפות האן (אנ') הקוריאניות.

המגוון הגנטי באזור ממלכת קאיה קשור לג'ומון, שבטי ציידים-לקטים שאכלסו את יפן בפרהיסטוריה.^[7]

היסטוריה

לפי אגדה שנכתבה ב"סאמגוק יוסה" במאה ה-13, שש ביצים ירדו מהשמים בשנת 42 לספירה עם מסר שהם יהיו מלכים. שישה בנים נולדו והתבגרו תוך 12 ימים. אחד מהם, בשם סורו (אנ'), הפך למלך קומגוואן גאיה (אנ'), והחמישה האחרים ייסדו את חמשת הקאיות הנותרות: טאגאיה (אנ'), סונגסן גאיה, ארא גאיה (אנ'), קוריונג גאיה (אנ') וסוגאיה.

הישויות של קאיה התפתחו מתוך המבנים הפוליטיים העיקריים של שנים עשר השבטים של קונפדרציית פיונהאן (אנ') העתיקה, אחת מקונפדרציות סמהאן (אנ'). משטרי הצ'יף המאורגנים באופן רופף התחלקו לשש קבוצות קאיה, שבמרכזן קומגוואן גאיה. בהתבסס על מקורות ארכאולוגיים והתיעודים הכתובים המצומצמים, חוקרים זיהו את סוף המאה ה-3 כתקופת מעבר מפיונהאן לקאיה, תוך שהם מבחינים בפעילות הצבאית הגוברת ומנהגי הקבורה המשתנים. מעבר זה היה קשור גם להחלפת האליטה הקודמת בנסיכויות מסוימות (כולל טאגאיה) בגורמים מממלכת פויו (אנ'), שהביאו אידאולוגיה וסגנון שלטון מיליטריסטיים יותר.

לאחר מלחמת שמונה ממלכות הנמל (浦上八國亂)(209~212) בין שילה לקאיה, קאיה באה תחת ההגמוניה של דרום-מזרח חצי האי בשליטת שילה, אך ניצלה באופן דיפלומטי את השפעת יפן ופֶּקְצֶ'ה כדי לשמור על עצמאות. הקונפדרציה של קאיה התפרקה בלחץ ממלכת קוגוריאו בין השנים 391 ל-412, אף על פי שהישות האחרונה של קאיה נותרה עצמאית עד שנכבשה על ידי שילה ב-562, כעונש על סיוע לפקצ'ה במלחמה נגד שילה.

בשנת 529, שילה השמידה את טאקגיטן גאיה (啄己呑國) באמתלה של בריתה עם טאגאיה ולקחה מחצית מהשטח של טאקסון גאיה (卓淳國). זה הוביל את טאגאיה לחוסר אמון בקאיה ולהתחיל להתאחד סביב ארא גאיה, ששמרה על כוח חזק. על מנת להימלט מהתערבויות בין פקצ'ה ושילה בקאיה, הזמינה ארא גאיה את שילה, פקצ'ה ויפן לקיים את ועידת אנרה (安羅會議). אף על פי שהם רצו ללחוץ על שילה דרך הפגישה לבנות מחדש את טאקגיטן גאיה ולהעלות את מעמדה הבינלאומי של אנרה, פקצ'ה העדיפה דיפלומטיה ושילה לא הייתה מעוניינת בכך. אף על פי שיפן הייתה פרו-אנרה גאיה, היא לא הצליחה לעזור בגלל בעיות פנימיות.

בשנים 541 ו-544, פקצ'ה הובילה את ועידות סאבי (אנ') (泗沘會議), שבהן השתתפו שבע מדינות כולל ארה ואימנה. עם זאת, ארה עדיין לא נתנה אמון מלא בפקצ'ה. כתוצאה מהוועידה, קאיה תקפה את קוגוריו לצד ברית שילה-פקצ'ה וכבשה את סיאול. בהתקפה זו, שילה בגדה בפקצ'ה וגם קאיה נטמעה בשילה.

כלכלה

הישויות הפוליטיות היו ממוקמות במישורי ההצפה של עמקי היובלים של הנהר נקדונג (אנ') ובשפך שלו. בפרט, בשפך של הנקדונג יש מישורים פוריים, גישה ישירה לים ומרבצי ברזל עשירים. לישויות של קאיה היו כלכלות שהתבססו על חקלאות, דיג, יציקה ומסחר למרחקים ארוכים. הן היו ידועות במיוחד בעיבוד הברזל שלהן, כפי שהיה פיונהאן לפניהן. הישויות של קאיה ייצאו כמויות עצומות של עפרות ברזל, שריונות ברזל וכלי נשק אחרים לפֶּקְצֶ'ה ולממלכת ווה.^[8] בניגוד לקשרים המסחריים והלא-פוליטיים ברובם של פיונהאן, נראה שפוליטיקאים מקאיה ניסו לשמור על קשרים פוליטיים חזקים גם עם הממלכות הללו.

פוליטיקה

מספר רישומים היסטוריים עתיקים מפרטים מספר ישויות פוליטיות של קאיה. לדוגמה, קוריו סאריאק (고려사략; 高麗史略) מונה חמישה: קומגוואן גאיה (אנ'), קוריונג גאיה (אנ'), פיהווה גאיה (אנ'), ארא גאיה (אנ') וסונגסן גאיה.

באופן מסורתי, נהנתה קונפדרציית קאיה מיחסים טובים עם יפן ופקצ'ה, למשל כאשר שלוש המדינות התחברו נגד קוגוריאו ושילה במלחמת קוגוריאו-ווה (אנ'). הרישומים מצביעים על כך שקאיה שלחה לצידה של פקצ'ה באופן קבוע סיוע כלכלי, תרבותי וטכנולוגי ליפן בתמורה לסיוע צבאי ופוליטי, מכיוון חצר המלוכה ביאמטו (שמה הקדום של יפן) רצתה התקדמות טכנולוגית וקידום תרבותי בעוד פקצ'ה ומדינות קאיה רצו בסיוע הצבאי של יפן במלחמותיהם נגד שילה וקוגוריו.

הישויות הפולטיות השונות של קאיה יצרו קונפדרציה במאות ה-2 וה-3 שהתרכזה בלב ליבה של קומגוואן גאיה (אנ') בקימהה (אנ') של ימינו. לאחר תקופה של דעיכה, הקונפדרציה קמה לתחייה בסביבות התחלת המאות החמישית והשישית, כשהפעם התרכזה בטאגאיה, נפת קוריונג (אנ') של ימינו. עם זאת, היא לא הצליחה להגן על עצמה מפני פלישות והתקפות של ממלכת שילה (אנ') השכנה. בסופו של דבר, כל הקונפדרציה של קאיה נטמעה בשילה.^[9]

לאחר נפילת הקונפדרציה של קאיה, רבים מהאצולה והאליטה של מדינות הקונפדרציה השתלבו בשורות מערכת דירוג העצמות (אנ') של שילה כולל בתי המלוכה של קונפדרציית קאיה המובסת.^[10] דוגמה אחת כזו הייתה המצביא קים יו-סין (אנ') של צבא שילה שמילא תפקיד קריטי באיחוד שלוש הממלכות של קוריאה. קים היה נינו של המלך קואהי מקומגוואן גאיה, השליט האחרון של מדינת קומגוואן גאיה. כתוצאה מכך, קים קיבל את הדרגה של "עצם אמיתית" שהייתה הדרגה העליונה השנייה שניתן היה להגיע אליה במערכת דירוג העצמות של שילה, בין היתר משום שכמה מבני משפחת המלוכה של קומגוואן גאיה, הקלאן קימהה קים, היו נשואים לבני הקלאן קיונגג'ו קים, משפחת אצולה בולטת בשילה.

מחלוקת מימאנה

יחסים פוליטיים ומסחריים עם יפן היו מקור למחלוקת הן בקוריאה והן ביפן. עיתונאים יפנים במהלך המאה העשרים עיינו בניהון שוקי, הטוען כי קאיה (ששמה "מימאנה (אנ')" וגם "קארה" ביפנית) הייתה מאחז צבאי של יפן בתקופת יאמטו (אנ') (300–710). אף על פי שאין ראיות התומכות בכך, הטענה בכל זאת הועלתה בתקופות שונות על ידי אימפריאליסטים יפנים, לאומנים ועיתונות כדי להצדיק את השלטון הקולוניאלי היפני בקוריאה בין המאות ה-19 וה-20.^[11]^[12]

עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שהישויות הפוליטיות של קאיה היו היצואניות העיקריות של טכנולוגיה ותרבות לקיושו באותה תקופה. התאוריה של מוצב יפני נדחתה באופן נרחב בקוריאה וביפן מכיוון שלא היו באותה תקופה קבוצות מקומיות יפניות שהיו להן כוח צבאי חזק מספיק כדי לכבוש את קאיה או כל חלק אחר בקוריאה. הטכנולוגיה של קאיה הייתה מתקדמת יותר מזו של השושלות היפניות של אותה תקופה.^[13]

אף על פי שתאוריה זו הופרכה במידה רבה מאז שנות ה-70, היא נותרה נושא רגיש וחוזר על עצמו בימינו.

בשנת 2010, קבוצת מחקר משותפת של היסטוריונים בחסות ממשלות יפן ודרום קוריאה הסכימה שקאיה מעולם לא נכבשה צבאית על ידי יפן העתיקה.

גלריה

תערוכה של הקבר המלכותי של טאגאיה, קוריונג, קיונגסנגבוק.
כתר זהב ואביזרים.
כוס בצורת קרן מקאיה שעשוי להמחיש חיבור של התרבות הפרסית דרך דרך המשי לקוריאה.
כלי חרס של קאיה במוזיאון הלאומי של קוריאה.
תצוגת כלי חרס במוזיאון טאגאיה.
קישוטי מגן שנחפרו מאתר בית הקברות דאסונג-דונג בקימהה.
קסדת ברזל זו ממחישה את המיומנות של עיבוד ברזל וחשיבותו של ברזל מעמק נהר נקדונג.
דגם בית זיקוק של אנשי קאיה.
כתר קאיה
עגילים של קאיה.
חייל קאיה (אחרי 412, סגנון שריון בהשפעת קוגוריאו).

לקריאה נוספת

Chun-gil Kim: The History of Korea. Greenwood Publishing Group, 2005, ISBN 0-313-33296-7, Pages. 27–29

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קונפדרציית קאיה בוויקישיתוף

קונפדרציית קאיה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
קונפדרציית קאיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

Doopedia, Doosan Encyclopedia
The Cultural Characteristics of Korea’s Ancient Kaya Kingdom

הערות שוליים

^ Barnes, Gina L. (2001). Introducing Kaya History and Archaeology. In State Formation in Korea: Historical and Archaeological Perspectives, pp. 179–200. Curzon, London.
^ Gaya Tumuli
^ Christopher I. Beckwith, Empires of the Silk Road: A History of Central Eurasia from the Bronze Age to the Present, Princeton University Press, 2009, ISBN 9780691135892
^ 『デジタル大辞泉』 "Digital Daijisen" (by 小学館/SHOGAKUKAN) at Goo Dictionary
^ Janhunen, Juha (2010). "Reconstructing the language map of prehistorical Northeast Asia". Studia Orientalia 108 (2010). ... there are strong indications that the neighbouring Baekje state (in the southwest) was predominantly Japonic-speaking until it was linguistically Koreanized.
^ Vovin, Alexander (2013). From Koguryo to Tamna: Slowly riding to the South with speakers of Proto-Korean. Korean Linguistics. 15 (2): 222–240
^ Gelabert, Pere; Blazyte, Asta; Chang, Yongjoon; Fernandes, Daniel M.; Jeon, Sungwon; Hong, Jin Geun; Yoon, Jiyeon; Ko, Youngmin; Oberreiter, Victoria; Cheronet, Olivia; Özdoğan, Kadir T. (2022-06-21). "Northeastern Asian and Jomon-related genetic structure in the Three Kingdoms period of Gimhae, Korea". Current Biology. 32 (15): 3232–3244.e6. doi:10.1016/j.cub.2022.06.004. ISSN 0960-9822. PMID 35732180.
^ Farris, William (1996). "Ancient Japan's Korean Connection". Korean Studies. 20: 6-7. doi:10.1353/ks.1996.0015.
^ Injae, Lee; Miller, Owen; Park, Jinhoon; Yi, Hyun-Hae (2014). Korean History in Maps. Cambridge University Press. p. 44-49, 52-60.
^ Barnes, Gina (2001). Introducing Kaya History and Archaeology. In State Formation in Korea: Historical and Archaeological Perspectives. London: Curzon. p. 179-200.
^ André Schmid (2002). Korea Between Empires: 1895 - 1919. Columbia University Press. ISBN 978-0-231-50630-4. נבדק ב-31 ביולי 2013. {{cite book}}: (עזרה). Page 150, Page 169
^ Lee, Peter H & Wm. Theodore De Bary. Sources of Korean Tradition. Columbia University Press, 1997. ISBN 0-231-10567-3. Page 14
^ John Whitney Hall (1998). "5. Japan and the continent". The Cambridge History of Japan. Cambridge University Press. pp. 308 ~ 310p. ISBN 978-0-521-22352-2.