מקמילן, שגדל במשפחה ללא רקע בבלט או מוזיקה, היה נחרץ בשעתו מגיל צעיר להיות לרקדן. מנהלת בלט סדלר'ס ולסנינט דה ולואה, קיבלה אותו כתלמיד ובהמשך כחבר בלהקתה. בסוף שנות ה-40' בנה לו מקמילן קריירה מצליחה כרקדן, אבל בשל פחד הבמה שנתקף בו, ויתר עליה כבר בשנות העשרים לחייו. מאז ואילך עבד אך ורק ככוריאוגרף; הוא יצר עשרה בלטים באורך מלא ויותר מחמישים יצירות בנות מערכה אחת. נוסף לעבודתו בלהקות בלט, היה פעיל בטלוויזיה, במחזות זמר, דרמה שאינה מוזיקלית ואופרה.
אף על פי שמקמילן נקשר בעיקר עם הבלט המלכותי, הוא ראה את עצמו שם לעיתים קרובות כמי שעומד מחוץ לחוג הפנימי, והרגיש נדחף לעבוד עם להקות אחרות לכל אורך הקריירה שלו ככוריאוגרף. הבלטים שיצר לבלט שטוטגרט ולבלט הדויטשה אופר כוללים כמה מיצירותיו, החוזרות בתכיפות הגדולה ביותר לרפרטואר.
ילדות ונעורים
מקמילן נולד בדונפרמליין, סקוטלנד, הצעיר בארבעה ילדים (ילד חמישי מת בינקותו).[2] אביו שירת בצבא במלחמת העולם הראשונה וסבל מפגיעה גופנית ונפשית תמידית. בחיפושיו אחר עבודה עבר עם משפחתו לעיר הולדתה של אשתו, גרייט ירמות' בנורפוק. מקמילן למד במלגה בבית הספר התיכון בירמות', אך במלחמת העולם השנייה הייתה ירמות' מטרה להפצצות חיל האוויר הגרמני ובית הספר פונה לרטפורד בנוטינגהאמשייר.
ברטפורד, התוודע מקמנילן לבלט באמצעות מורה מקמית למחול, ג'ין תומאס. הוא קיבל כבר שיעורים בריקודים סקוטיים בעיר הולדתו ובריקוד טאפ בגרייט יארמות', וגילה קרבה מיידית לבלט. ב-1942 מתה אמו, ואובדנה הביא עליו מצוקה קשה וממושכת. אביו היה מרוחק וקשרי משפחה קרובים היו לו רק עם אחות בכורה. מחבר ההספד שלו בטיימס העלה סברה, לפיה שורשי תחושת הניכור, הבולטת ברבים מן הבלטים של מקמילן, נעוצים בילדותו.
כששבית הספר חזר לגרייט ירמות' ב-1944, מצא מקמילן מורה חדשה לבלט, פיליס אדמס. בעזרתה התקבל מקמילו בן ה-15 לבית הספר לבלט סדלר'ס ולס (בהמשך בית הספר של הבלט המלכותי. הוא ראה את הצגות הבלט הראשונות שלו, בביצוע להקת סדלר'ס ולס של נינט דה ולואה, בתיאטרון נואל קווארד בלונדון.
רקדן
נינט דה ולואה, שקיבלה ועודדה את מקמילן
כשמנהל האופרה דייוויד ובסטר התמנה למנהל כללי של בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בסוף המלחמה,
משימתו הייתה לייסד להקות אופרה ובלט קבועות בבית האופרה. הוא החל בבניית להקת האופרה מן היסוד, אך שכנע את דה ולואה לעשות את קובנט גארדן לבסיס העיקרי ללהקת הבלט שלה. מקמילן, שהיה עדיין סטודנט, הופיע בהפקת היפהפייה הנרדמת שבה פתחו מחדש ובסטר ודה ולואה את בית האופרה. תחילה היה ממלא מקום שאינו רוקד, ובהמשך קודם לתפקיד קטן של ריקוד. עכשיו, כשהלהקה העיקרית שכנה דרך קבע בקובנט גארדן, הקימה דה ולואה הרכב קטן יותר, שנועד להופיע בתיאטרון סדלר'ס ולס ולפעול כזירת אימון לרקדנים וכוריאוגרפים צעירים.
באפריל 1946 נמנה מקמילן עם חבר המייסדים, והתקדם במהירות. פרדריק אשטון, הכוריאוגרף הראשי של נינט דה ולואה, הציב אותו בתפקיד ראשי בבלט חדש, "ולסים אצילים וסנטימנטליים", באוקטובר 1946. הצלחת היצירה עודדה את אשטון להשיב לבמה את "הרנדוו" שלו מ-1933. אף כי בתחילה השתתף מקמילן רק כרקדן בלהקה בבלט זה, הוא קודם במפתיע לתפקיד הרקדן הראשי, משום שכל הרקדנים הראשיים המתאימים של הלהקה סבלו מפגיעות כלשהן. הביוגרפית שלו ג'אן פארי מציינת, שמקמילן הצליח לקבל עליו את התפקיד, משום שניחן ביכולת נדירה לזכור ולשחזר את הצעדים של כל רקדן בכל יצירה שבה השתתף. הוא קודם ללהקה הבכירה של קובנט גארדן בראשית עונת 1948–1949, לסיור הופעות באירופה, שבו רקד את פלורסטן ב"פה דה טרואה" במערכה השלישית של "היפהפייה הנרדמת" בהצגת הגאלה של הלהקה בניו יורק באוקטובר 1949. התפקיד החדש הראשון שיצר היה "המעריץ הגדול" של מדמואזל פיקנט בבלט "פינת הילדים" של ג'ון קרנקו. הוא הופיע בסרט הבריטי "Tread Softly" ב-1950. אחריו באו שרלוק הולמס ופרופסור מוריארטי שלו ב"הבלש הגדול" של מרגרט דייל (1953); ומונדוג ב"הליידי והשוטה" של קרנקו, (1954)
[3]
"הפסקתי לרקוד כשהייתי בערך בן 23, בעיקר משום שהיה לי פחד במה נורא ואיום ושנאתי להופיע. פניתי לכוריאוגרפיה כשחרור מריקוד והתמזל מזלי, שהדבר הראשון שעשיתי מצא חן בעיני כולם."
— מקמילן, 1990
על אף התקדמותו בלהקה, השפיעו ההופעות על מקמילן לרעה. הוא סבל מפחד במה חמור, ותפקידי הסולו שלו היסבו לו מצוקה.[4] דה ולואה אישרה לו שלושה חודשי היעדרות, שבמהלכם עשה זמן מה בריקוד בקבוצה המצומצמת של ידידו ג'ון קרנקו בתיאטרון מנטון הקטן, הרחק מאורות הבמה, בהנלי-על-התמז. קרנקו, בעצמו רקדן לשעבר שעבר לכוריאוגרפיה, הגיע למסקנה, שמקמילן ייטיב לעשות אם יבחר באותה דרך. קבוצת הכוריאוגרפים החדשה של דה ולואה, שהוקמה בתגובה ל"סדנאות הבלט" של מארי ראמבר. לקבוצה זו יצר מקמילן את הכוריאוגרפיה לבלט הראשון שלו, "סהרוריות", שהוצג לראשונה ב-1 בפברואר 1953. הבלט זכה לתגובות חיוביות, וכעבור שנה באה בעקבותיו יצירה קטנה, "ליידרטה". בלט זה הציג את הדמות "המנוכרת", שהייתה לסמל המסחרי בבלטים של מקמילן,[5] במקרה זה, ליצנית שמשתתפת בנשף, שהאיש שעורך אותו מתאהב בה עד שהיא מאבדת את המסיכה ששיוותה לה דמות מושכת.[6] בחירת המוזיקה האקלקטית של מקמילן ניכרה בשתי היצירות המוקדמות הללו; הראשונה נכתבה למוזיקת ג'אז מאת סטן קנטון, והשנייה למוזיקה לצ'מבלו מאת פרנק מרטן.
על סמך הצלחותיו בסדנה, הזמינה דה ולואה את מקמילן בן ה-25 ליצור בלט להופעה בסדלר'ס ולס. מחולות קונצרטנטיים, למוזיקה מאת סטרווינסקי, הוצג לראשונה בינואר 1955, בעיצוב במה של ניקולאס גאורגיאדיס, שמקמילן הרבה לעבוד עמו בשנים הבאות. פארי מציינת כהשפעות על מקמילן בתחילת דרכו את המודרניזם של כוריאוגרפים כגון רולאן פטי, ג'רום רובינס ואנטוני טיודור, ואת מלאכת המחשבת של אשטון, שממנו, לדברי מקמילן, למד כיצד יוצרים בלט. הטיימס ציין, שמיצירה זו ברור, שכישרון כוריאוגרפי רב-עוצמה הגיע. המבקר קלמנט קריספ מתאר את הבלט כ"תצוגה מבריקה העושה שימוש באוצר מילים קלאסי שנון וחמקני, משוחזר בידי יוצר, שהכיר את הקולנוע ודיבר את שפת התנועה של דורו".
[7] הצלחת "מחולות קונצרטנטיים" הבהירה למקמילן באופן סופי, שעתידו בכוריאוגרפיה ולא בריקוד. לאחר ויכוח נוקב עם דה ולואה, שרצתה לראותו ממשיך הן כרקדן והן ככוריאוגרף, השיג מקמילן את שלו, ומ-1955 היה החוזה שלו עם הלהקה (בשכר מופחת כלשהו) ככוריאוגרף בלבד. הופעותיו היחידות בקובנט גארדן כרקדן לאחר זאת היו בתפקיד האחות החורגת המכוערת ב"סינדרלה" של אשטון, יחד עם אשטון, ב-1956.[8]
כוריאוגרף
בהמשך הפיק מקמילן סדרה של בלטים בני מערכה אחת. בשביל הלהקה הצעירה יצר כוריאוגרפיה לבלו "בית הציפורים" (1955), המבוסס על אגדת האחים גרים "יורינדה ויורינגל",
[9] ובשביל קובנט גארדן יצר את "נוקטאמבולס" (1956) על מהפנט דמוי סוונגלי. הוא עבד גם בטלוויזיה, עם "פאנץ' והילד" (1954), "החולמים", עיבוד טלוויזיוני ל"סהרוריות" ו"יצא גאה" (1955).[10] ב-1956 יצא לחופשה ללא תשלום כדי לעבוד חמישה חודשים בניו יורק עם תיאטרון הבלט האמריקאי, שם יצר כוריאוגרפיה ל"ערב החורף" ו"מסע" בשביל הבלרינה הדרמטית נורה קיי. ללהקת האופרה של קובנט גארדן ביים את הבלט "הר ונוס" בטנהויזר של ריכרד וגנר, שחלק מן המבקרים ראו בו את החלק המוצלח ביותר בהפקה מאכזבת.[11]
מקמילן היה הראשון בכוריאוגרפים בני דורו לקבל ערב שלם של יצירותיו בביצוע בלט סדלר'ס ולס.[12] ביוני 1956 הוצג ה"בלט דיברטיסמן" החדש שלו, "סוליטייר" בערב של 4 בלטים בכרטיס אחד, יחד עם "סהרוריות", "בית הציפורים" ו"מחולות קונצרטנטיים". יצירתו משנת 1958, "המאורה", עם ההדים המאיימים השזורים בה, הדי מלחמה, דיכוי ומחבוא, זכתה בשבח על ההעזה לחדור לטריטוריה, שהבלט ממעט מאוד לחקור אותה. מבקר הבלט של הטיימס הודה, שרישומו הדרמטי של הבלט עז כל כך, שהצופה "שמח כשהוא מסתיים". בלט זה ציין את ראשית הקשר של מקמילן עם לין סימור, שהייתה המוזה שלו בבלטים רבים לאחר מכן. הלהקה קיבלה בינתיים הרשאה מלכותית ונודעה בשם הבלט המלכותי, ואילו הלהקה הקטנה יותר, שבסיסה בסדלר'ס ולס, נקראה "הלהקה המסיירת של הבלט המלכותי".
מרגוט פונטיין, שהצבתה לתפקיד יוליה הייתה למורת רוחו של מקמילן, על אף שבחי הקהל.
בשלהי שנות ה-50' יצר מקמילן כוריאוגרפיה לשני מחזות זמר: אחד לבמה "עולמו של פול סליקי", (1958) ואחד לקולנוע "אקספרסו בונגו" (1959). הבלט "ההזמנה", שעלה לראשונה על במת בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן ב-30 בדצמבר 1960, הוא כנראה השנוי ביותר במחלוקת בכל הבלטים של מקמילן. יצירה זו, בת מערכה אחת, שנושאה אונס, הוצגה בפרשנותם של לין סימור ודזמונד דויל ועוררה, בשעתה, תגובות מעורבות בעיתונות ובקהל. בין יצירותיו של מקמילן לבלט המלכותי בראשית שנות ה-60' היה פולחן האביב (1962); הוא בחר רקדנית זוטרה לא-מוכרת, מוניקה מייסון, לרקוד את התפקיד הראשי של הבתולה הנבחרת, המרקידה את עצמה למוות בפולחן פרימיטיבי. "ריקוד ורקדנים" תיאר את המופע כ"ניצחון ואות יחיד במינו"; הופעתה של מייסון תוארה "ביצוע מבריק ... אחת ההופעות הראויות ביותר להיזכר בבלט הבריטי". בטיימס כתב ג'ון פרסיבל, ש"מאז ניסיונו המקורי של ניז'ינסקי ב-1913 המתין "הפולחן" לכוריאוגרף, שיצליח להעלות אותתו על במה, והגרסה של מקמילן היא המוצלחת ביותר עד כה."
באמצע שנות ה-60' חוללו שניים מן הבלטים של מקמילן, על אף הצלחתם העצומה, מתיחות בילסים בינו לבין הנהלת בית האופרה המלכותית. ב-1964 דחו ובסטר ומועצת המנהלים של קובנט גארדן את הצעתו של מקמילו ליצור בלט למוזיקה של השיר על הארץ מאת מאהלר; הנימוק להחלטתם היה, שמוזיקה איננה מתאימה לשימוש כבלט. (הייתה זו הפעם השנייה שמועצת המנהלים הטילה וטו על ההצעה: מקמילן סורב ב-1959\ על אף תמיכתה של דה ולואה. קרנקו, שניהל עכשיו את בלט שטוטגרט, הזמין את מקמילן ליצור את הבלט אצלו ב-1965. ההצלחה הייתה כבירה, ותוך שישה חודשים הכניס הבלט המלכותי את היצירה לרפרטואר שלו.[13]הבלט הראשון של מקמילן באורך מלא, בשלוש מערכות, רומיאו ויוליה (1965), למוזיקה מאת סרגיי פרוקופייב ( רומיאו ויוליה) נוצר לסימור וכריסטופר גייבל, אבל ובסטר דרש, שבהצגת הבכורה החגיגית ירקדו מרגוט פונטיין ורודולף נורייב. ההחלטה התקבלה מסיבות מסחריות ולאו דווקא אמנותיות: פונטיין ונורייב היו כוכבים נודעים בעולם כולו והבטיחו אולם מלא במחירי שיא, כמו גם פרסומת עצומה. לדברי פארי, הביוגרף של מקמילן, הוא ושני רקדניו הנבחרים הרגישו נבגדים.
ברלין
בעקבות האכזבה מקובנט גארדן, נענה מקמילן להזמנה מן הדויטש אופר ברלין לנהל את להקת הבלט שלה. פארי מתאר תקופה זאת כחוויה אומללה. אף כי בקובנט גארדן נחשד לעיתים ובסטר בהעדפת האופרה על פני הבלט, הרי בברלין לא היה ספק בכך, שהבלט הוצב בדרגה נמוכה בבירור, כפי שהתחוור למקמילן. הוא לא דיבר גרמנית, עובדה שפגמה בהנאתו מצפייה בסרטי קולנוע (שמקמילן נטה להם חיבה רבה) ומן התיאטרון, והגביל אותו באופן כללי בחיי היום-יום. אף כי הביא עמו מספר עמיתים, בהם סימור, רבים מהם עברו הלאה במהלך קרוב לארבע השנים שעשה בתפקידו, ומקמילן נעשה מבודד יותר ויותר. הייתה זו לו הפעם הראשונה למלא תפקיד ניהולי בנוסף לעבודתו כיוצר, והנטל השפיע על בריאותו הגופנית והנפשית. הוא הרבה לעשן ולשתות וסבל מאירוע מוחי קל.
ללהקה הברלינאית, יצר מקמילו שבעה בלטים: "ולסים אצילים וסנטימנטליים", "קונצ'רטו", "אנסטסיה" (גרסה בת מערכה אחת), "היפהפייה הנרדמת", "אולימפיה", "קין והבל" ו"אגם הברבורים". המבקר ג'יימס סימפסון סבור, שכמה ממיטב יצירותיו של מקמילן נוצרו לברלין ושטוטגרט.
הבלט המלכותי: מנהל 1970–1977
בשנת 1970 פרש אשטון, שהיה המנהל האמנותי של הבלט המלכותי מאז שדה ולואה פרשה מתפקידה ב-1963, אם גם באי-רצון מסוים. ובסטר פרש באותה שנה ורצה לחולל שינוי מלא בהנהלה במקביל ליציאתו הוא מניהול הלהקה.
בשביל האופרה הסדיר ניהול משותף של קולין דייוויס ופיטר הול, ולבלט סגר עם מקמילן ועם ג'ון פילד כמנהלים-שותפים. בשני המקרים, כשלו ההנהלות המשותפות. הול לא נכנס לתפקידו ועבר תחת זאת לניהול התיאטרון המלכותי הלאומי, ופילד, שניהל את הלהקה הצעירה של הבלט המלכותי בתקופת דה ולואה ואשטון, מצא שהניהול המפוצל איננו ניתן לביצוע ועזב תוך חודשים ספורים להתמנות למנהל הבלט בלה סקאלה, מילאנו.[14]
בית האופרה המלכותית עם פסלה של מרגוט פונטיין
מקמילן מצא עצמו בעמדה לא-נוחה. הייתה זו עובדה ידועה, שאשטון נדחק החוצה בניגוד לרצונו, ורבים ראו זאת בעין רעה. המוראל בלהקה היה בשפל המדרגה עקב הודעה, שמקמילן ופילד היו שותפים לה, ששתי להקות הבלט יתמזגו, עם מספר רב של פיטורים. הצד הניהולי של המשרה לא היה לרוחו של מקמילן יותר משהיה בברלין, והיו שסברו, כי עבודתו היוצרת סבלה במהלך שבע השנים של עבודתו כמנהל. הרחבת "אנסטסיה" לגרסה בת שלוש מערכות (1971) והיצירה השנייה באורך מלא מתקופה זו, "סיפורה של מאנון" (1974), התקבלו בדעות חלוקות, בביקורות שליליות בעליל לצד אחרות, עתירות שבחים. בלט ג'ופלין "סינקופות עלית" (1974) ן"רקוויאם" (1976) זכו להצלחה מיידית וחזרו לבמה בהפקות תדירות.[15] ו[16] ה"רקוויאם" הוקדש לזכרו של קרנקו, שמת במפתיע ב-1973. הבלט הוצג בבכורה בשטוטגרט, משום שכמו במקרה השיר על הארץ, מועצת המנהלים של בית האופרה המלכותית סברה, שהמוזיקה הנבחרת - הרקוויאם של גבריאל פורה - איננה מתאימה לבלט. היצירה לא הוצגה בקובנט גארדן עד 1983.[17]
בגיל 42, מקמילן, שלא נישא קודם ושמר על סודיות לגבי חייו האישיים, התחתן עם הציירת האוסטרלית דבורה ויליאמס. הסופר ג'ון פרסיבל מציין, שנישואיו של מקמילן "הצילו אותו, הן גופנית והן נפשית, נתנו לו יציבות בחייו הפרטיים ונראה שפתרו את המיניות הלא-ברורה שלו". מנישואים אלה נולדה בת אחת.
הבלט המלכותי: כוריאוגרף ראשי 1977–1992
לאחר שבע שנים כמנהלח הבלט המלכותי, פרש מקמילן בשנת 1977, בשאיפה להתרכז בכוריאוגרפיה. את מקומו כמנהל אמנותי תפס נורמן מוריס, שבא מבלט ראמבר, האוונגארדי יותר.[18] מקמילן התמנה למשרת הכוריאוגרף הראשי. הבלט הרביעי שלו באורך מלא, "מאיירלינג" (1978), הייתה יצירה אפלה, שתיארה את התאבדות רודולף, נסיך הכתר של אוסטריה עם פילגשו הצעירה, מרי וטסרה. פארי מציין, שכמה מעלילות הבלטים החדשים שלו בני מערכה אחת עסקו גם הן בנושאים אפלים: משפחה מופרעת ב"אחי, אחיותי"; מוסד לחולי נפש ב"מגרש משחקים"; "גיא צלמוות" ... כלל סצינות ממחנה ריכוזנאצי; "מתופף שונה" (1984) היה גרסה לבלט של וויצק מאת גאורג ביכנר, שקהל קובנט גארדן הכיר מן האופרהווצק של אלבן ברג משנת 1925; כל השלושה מתארים את הברוטליות הנופלת בחלקם של עלובי החיים, הנרמסים ברגל גסה.[19] אפילו בקלילים יותר בבלטים של מקמילן עשוי להיות צד רציני: "סוף היום" (1979), לקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של מוריס ראוול, מתאר אורח חיים של שנות ה-30', שמלחמת העולם השנייה עתידה להחריב במהרה בקרוב, וקריספ מתאר אותו כ"רקוויאם ל, מתק החיים' של תקופה".
בשנות ה-80' ניסה מקמילן את כוחו בתיאטרון שאיננו בלט, כשביים הפקות של "מחול המוות" מאת סטרינדברג בתיאטרון הבורסה המלכותית במנצ'סטר, (1983), ו"מלכות הארץ" של טנסי ויליאמס בתיאטרון המפסטד, (1984). פארי כתב באובזרבר, 18 בספטמבר 1983, שלדעתו הדרמה במחזה הראשון לא התעוררה במלואה לחיים;[20]
המבקר מייקל בילינגטון מן הגרדיאן שיבח את "יצירת האווירה עד אחרון הפרטים בהפקה" של היצירה השנייה.[21] מ-1984 עד 1989, במקביל לעבודתו ככוריאוגרף הראשי של הבלט המלכותי, כיהן מקמילן כמנהל שותף של תיאטרון הבלט האמריקאי. ללהקה זו יצר שני בלטים, "נער פרא" ו"רקוויאם" (הפעם למוזיקה מאת אנדרו לויד ובר במקום לרקוויאם של פורה), ביים מחדש את "רומיאו ויוליה" שלו ויצר הפקה חדשה של "היפהפייה הנרדמת".
על אף התקף לב חמור שעבר ב-1988, המשיך מקמילן לעבוד במרץ. ב-1989 יצר את הבלט הראשון בחמש שנים לקובנט גארדן, גרסה חדשה של "נסיך הפגודות" מאת בריטן. הלהקה מעולם לא הייתה מרוצה מן הגרסה המקורית של קרנקו מ-1956, והיא נזנחה בחיי המלחין. מקמילן סבר, שאפשר לעבד את היצירה בהצלחה, עם כמה חיתוכים בפרטיטורה, אבל מנהלי עזבונו של בריטן סירבו לאשר ולו שינוי יחיד. מקמילן חזר לבלט קלאסי ליצירה זו, ויצר סיפור אגדה, שונה מאוד מסגנונו הרגיל. התוצאה לא נחשבה לאחת מיצירותיו הטובות ביותר, אבל ציינה את הופעתה של דארסי באסל בת ה-19, שבה בחר מקמילן לרקוד את הגיבורה הצעירה. יחד עם הרקדן הראשי של בלט בולשוי, אירק מוחמדוב, שהצטרף לבלט המלכותי ב-1991, הייתה באסל למוזב החשובה האחרונהשל מקמילן. לשני הרקדנים האלה יצר את "חלומות חורף" (1991), בהשראת שלוש אחיות של אנטון צ'כוב. מוחמדוב מילא את התפקיד הראשי של הזכר הברוטלי בבלט האחרון של מקמילן, "עץ יהודה" (1992).[22] האם היו אלה הצלחות או כישלונות? שניהם עדיין ברפרטואר, אבל אולי לא בין מיטב להיטיו.
מקמילן מת מהתקף לב מאחורי הלקעים בבית האופרה המלכותית, במהלך הצגה של "מאיירלינג". ג'רמי איזקס, המנהל הכללי של בית האופרה המלכותית, הודיע על המוות מעל הבמה לאחר המופע, וביקש מן הקהל לקום ולהרכין את ראשיהם ולצאת מן האולם בדממה.[23] אותו לילה הציגה הלהקה הצעירה את "רומיאו ויוליה" של מקמילן בברמינגהאם. מקמילן סיים כמעט את העבודה על המחולות להפקה חדשה של המחזמר "קרוסל" של התיאטרון הלאומי, שנפתחה בתיאטרון ליטלטון שישה שבועות אחר כך, עם משפחתו ורבים מחבריו בקהל.
^לדברי פארי, התפקיד היחיד שמקמילן נהנה להופיע בו בתקופה זו היה כמחצית מדואו הדראג של האחיות החורגות המכוערות ב"סינדרלה" של אשטון; שם הרגיש חשוף פחות בחסות האיפור והלבוש הגרוטסקיים. (פארי, עמ' 106
.jpg)
.svg){kind=logo}
