רחוב דיזנגוף הוא ציר אורכי העובר ברובו מדרום לצפון וציר רוחבי בחלקו הדרומי. הוא מתחיל בפינת הרחוב אבן גבירול ומסתיים בנמל תל אביב ברחוב התערוכה ומקביל ברובו לרחוב בן-יהודה. הרחוב הוא אחד מן הרחובות המרכזיים והחשובים ביותר בתל אביב ובעל תפקיד חשוב בהתפתחות העיר. הרחוב התפתח כציר תחבורה חשוב המקשר כציר מסחר מרכזי אורכי כחלק מתוכנית גדס שנעשתה בסוף שנות ה-20.
לאחר שהוא חוצה את רחוב המלך ג'ורג' שוכן בו הדיזנגוף סנטר. מרכז הקניות הראשון בישראל, ובין הגדולים והייחודיים בה, שנחנך ב-1977 על חורבות שכונת הצריפים נורדיה. החלק מרחוב טשרניחובסקי ועד לרחוב ארלוזורוב, נחשב ללב הרחוב בעבר בהווה. ובהם מקומות בילוי וחנויות המושכות אליהם תיירי פנים וחוץ. המוקדים העיקריים בקטע זה הם כיכר דיזנגוף ופסאז' הוד בו שכן בעבר תיאטרון הקאמרי וכיום מאכלס את תיאטרון בית לסין.
החלק הצפוני של הרחוב מרחוב ארלוזורוב ועד נמל תל אביב, גם כולל חלק מסחרי, אך אופיו יותר מקומי ומשמש לצד בן יהודה הצמוד כמרכז מסחרי לחלק זה של תל אביב. בחלקו הצפוני שכנה בעבר תחנת לב תל אביב של משטרת ישראל, וידוע כמוקד של חנויות לשמלות כלה.
היסטוריה
רחוב דיזנגוף הוא מרכז תרבותי חשוב ונודע בעבר כמעוז הבוהמה הישראלית. בשנת 1934 כבר היה הרחוב מבוסס[1] ושימש כדרך מסחרית ראשית שהובילה ממרכז העיר ליריד המזרח שהתקיים ליד שפך הירקון. הרחוב נודע בזכות חנויות האופנה היוקרתיות ובתי הקפה שבו. אחד מבתי הקפה המפורסמים ביותר הוא "כסית", שבו נהגו לשבת סופרים, משוררים ואמנים כגון נתן אלתרמן, חיים גורי, משה שמיר, חנה רובינא ויוסף זריצקי. בתי קפה נוספים היו "אררט", "קפה פְרַק", "קפה רוול", "שלג הלבנון" ו"קליפורניה", שגם בהם נהגו לשבת אנשי בוהמה תל אביביים. מקום מפגש נוסף של אמנים ואנשי תרבות היה בגלריה לאמנות כ"ץ - הגלריה הראשונה בתל אביב, ששכנה ברחוב דיזנגוף 97. כיכר צינה דיזנגוף היה הלב של הרחוב והיווה במידה רבה את מרכז העיר הלבנה של תל אביב.
הרחוב כמרכז תרבותי הגיע לשיאו בשנות השישים והשבעים בתקופת הזוהר של הרחוב אף הומצאה מילת הסלנג "להזדנגף" שפירושה "לטייל ולבלות בבתי הקפה של דיזנגוף". בסוף שנות ה-60 פעלה בתל אביב להקת פיקוד דיזנגוף ששאלה את שמו של הרחוב לפרפרזה על שמות הלהקות הצבאיות. רחוב דיזנגוף גם היה נושא מרכזי בעשייה התרבותית הישראלית בתחום הספרות והקולנוע. הסרט "דיזנגוף 99" משנת 1979 מתאר את אורח החיים סביב רחוב זה ואף הפך עם השנים לסרט פולחן ישראלי.
בשנות ה-80 חל פיחות במרכזיותו של הרחוב בעיקר בגלל הגירה שלילית מאזור מרכז תל אביב ותחרות רבה מצד קניונים ומרכזים מסחריים באזורים אחרים בתל אביב ומחוצה לה. ישנן טענות רבות כי גם בניית דיזנגוף סנטר ב-1977 וכן הגבהת ושינוי כיכר דיזנגוף לאחר מכן תרמו משמעותית לירידת תהילתו של רחוב בתי הקפה. באמצע שנות ה-90 התרחשו שני פיגועי התאבדות רצחניים ברחוב - הפיגוע בקו 5 ב-19 באוקטובר1994 שבו נרצחו 22 אנשים והפיגוע מול דיזנגוף סנטר ב-4 במרץ1996 שבו נרצחו 13 אנשים. אחרי המקרים נבנו אנדרטאות לזכר הנפגעים במקומות בהם אירעו הפיגועים.