תל חפר

תל חפר

היסטוריה
תקופות	התקופה הכלקוליתית, התקופה הרומית בארץ ישראל, תקופת הברזל, תקופת הברונזה, התקופה הביזנטית בארץ ישראל
מיקום
מדינה	ישראל
קואורדינטות	32°22′18″N 34°54′27″E / 32.37157°N 34.90743°E / 32.37157; 34.90743
(למפת נתניה מוגדלת)   תל חפר (למפת נתניה רגילה)   תל חפר (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום תל חפר (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום תל חפר

תל חֵפֶר, או תל אֶל-אִיפשָר, הוא תל ואתר ארכאולוגי בשרון. האתר שוכן על רכס הכורכר המזרחי, צפונית לנחל אלכסנדר, כ-4 קילומטר מחוף הים התיכון וסמוך למקורות מים ולדרך עתיקה. שטח התל מעל 40 דונם וגובהו כ-15 מטר מעל סביבתו (22.50 מטר מעל גובה פני הים). חלקו הדרומי גבוה וחלקו הצפוני נמוך וצר. נראה כי בימי קדם ניתן היה לשוט עם ספינות לאורך נחל אלכסנדר עד לאזור התל. בגלל כל המאפיינים הללו, תל חפר הוא האתר הארכאולוגי החשוב והגדול ביותר באגן הניקוז התחתון של נחל אלכסנדר (שבאזור השרון). בשנת 1872 ביקרו באתר סוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF), אשר טענו כי שמו הערבי של האתר מקורו בשמו של שבט טורקמני.^[1][2]

את חפירות האתר ניהלו יוסף פורת מטעם רשות העתיקות וסמאול פליי מטעם אוניברסיטת באפלו. החפירות החלו ב-1979 והתרכזו בשלושה שטחים, שניים על ראשו ואחד בשוליו הדרום-מערביים והתגלה כי שוליו המקוריים של התל נהרסו בעבר.

בשנת 1935 הציע בנימין מזר לזהות את האתר עם חפר המקראית. חפר מוזכרת שלוש פעמים בתנ"ך: כאחת מערי המדינה אותם הביס יהושע בן-נון, "ארץ חפר" תחת בן-חסד, נציב של המלך שלמה, וכאחת מהמשפחות בשבט מנשה (שלאחר מכן יישבו את האתר). מזר שינה את דעתו והציע את ואדי חווארת כמקומה של ארץ חפר. חוקרים אחרים טוענים כי ארץ חפר כלל לא נמצאה בשרון אלא בהרי מנשה. הארכאולוג שמעון אפלבאום הציע לזהות באתר את הכפר השומרוני "כפר פרשיי", המוזכר בתלמוד.^[3]

היישוב הקדום ביותר באתר נוסד בתחילת תקופת הברונזה הקדומה (כ-5,000 שנה לפני זמננו). לא נמצאו ממצאים משאר תקופת הברונזה הקדומה, אך כן נמצאו בקיבוץ מעברות הסמוך מערות קבורה מתקופת הברונזה הקדומה. עדויות לפעילות אנושים בתקופת הברונזה התיכונה I (בין 2200-2000 לפנה"ס) כוללות מספר כלי חרס. על יד מושב אלישיב שמצפון לאתר נמצאו מספר מערות קבורה מאותה התקופה. בנוסף נמצא בסמוך לכפר מונש מטמון ובו 37 כלי עבודה ונשק עשויים נחושת הכוללים גרזנים, מפסלות, מסור, רמחים, פגיונות ועוד. המטמון התגלה בשנת 1962.^[4] היישוב באתר התחדש באופן משמעותי בתקופת הברונזה התיכונה IIא (2000-1750 לפנה"ס). מיישוב זה נמצאו כלים האופייניים למערב ארץ ישראל, כמו גם מספר כלים מצריים. יישוב זה חרב בשריפה ועליו הוקם יישוב חדש. ייתכן וסיבת החורבן היא מסעו של פרעה סנוסרת השלישי לעיר "שכממ" (שהיא אולי העיר שכם), המתואר בכתובת ח'ו-סבך שנמצאה באבידוס שבמצרים. ביישוב החדש נמצא מבנה גדול, אולי ארמון, ששטחו כ-300 מטר רבוע. המבנה מתוארך לסוף התקופה. באתר נמצאו בסך הכל 12 כלים המשויכים לממלכה התיכונה במצרים מימי השושלת ה-12. זוהי הכמות הגדולה ביותר שנמצאה בכל אזור הלבנט ותגלית זו תרמה להבנת הקשרים בין הארץ למצרים בתקופה הזו.^[5] מתקופת הברונזה התיכונה IIב (1750-1550 לפנה"ס) נמצאו ממצאו ממצאים דלים ולכן משערים החוקרים כי בתקופה זו היה היישוב קטן ודל. בתקופה זו נבנה מסביב ליישוב קיר לבנים בעובי של 1.2 מטר. לא ניתן לדעת בוודאות אם היישוב היה מבוצר בחלקים מאוחרים יותר של תקופת הברונזה התיכונה משום שכאמור שוליו של התל נהרסו.

בתקופת הברונזה המאוחרת המשיך היישוב להתקיים. בחפירות התגלו שרידים של מחסן ובו כלים רבים. נראה כי המחסן נחרב שלוש פעמים בין המאה ה-16 למאה ה-15 לפנה"ס, ואפשרי שהסיבה לחורבנו הסופי הוא מסעו של פרעה אמנחותפ השני. היישוב נבנה שוב והתקיים עד סוף תקופת הברונזה בסביבות שנת 1200 לפנה"ס. ביישוב נמצאו כלי חרס רבים ובהם כלים שיובאו מקפריסין, עגילים עשויים כסף, ולוחיות עשויות עצם. נמצאו גם שלוש צלמיות חרס של האלה הכנענית עשתרת שזמנן בין 1400 ל-1200 לפנה"ס. סיבת החורבן בסוף התקופה אינה ברורה^[6] אך ייתכן והיא קשורה בפשיטות של גויי הים (מהם הגיעו הפלשתים). טענה זו נתמכת על ידי חרסים המיוחסים לגויי הים שנמצאו באתר.^[7]

ההתיישבות באתר המשיכה במהלך תחילת תקופת הברזל (1200-1000 לפנה"ס). בתקופה זו נבנו מספר מחסנים ונחפרו מספר בורות. היישוב התקיים עד למאה ה-9 לפנה"ס, אז תושבי האתר קברו את חורבות העיר מתקופת הברונזה ומתקופת הברזל המוקדמת כדי להקים יישוב חדש. מיישוב זה נחפר מבנה מגורים ומחסנים. הממצא מתארך את היישוב למאה ה-8 לפנה"ס. ביישוב זה נמצאה עדות לתעשיית קמח. היישוב חרב בשנת 732 לפנה"ס במהלך מסע הכיבוש של תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור.

מן התקופות הבאות, התקופה הפרסית (539-332 לפנה"ס) והתקופה ההלניסטית בארץ ישראל (332-37 לפנה"ס) נמצאו רק חרסים המעידים על קיומו של יישוב קטן באתר שאינו נחפר.^[8]

באתר התקיים יישוב גדול בתקופה הרומית המתוארך למאות הה-3 וה-4 לספירה. בתקופה הביזנטית התקיים באתר יישוב גדול ובו בתי מגורים, בית מרחץ וגת ליין. במבנים נמצאו כלי חרס, נרות שמן, חפצי עצם, עץ ומתכת. כמו כן נמצאו גם עצמות בעלי חיים שרובן של בקר והצאן. היישוב הזה הוא מן המאה ה-5 ונראה כי הוא חרב בסוף המאה או בתחילת המאה ה-6. מיד לאחר החורבן הוקם יישוב חדש ממנו נשתמרו מספר בורות. אחד הממצאים החשובים של היישוב החדש שהתקיים עד אמצע המאה ה-7 הוא מספרן הרב של עצמות החזיר שנמצאו בו. על פי ממצאים אלה, ניתן לשער כי באתר התקיים יישוב יהודי או שומרוני ("כפר פרשיי" מהתלמוד?) שהקפיד על אכילת בשר כשר. אותו יישוב נחרב בהקשר למרד יוליאנוס בן צבר השומרוני בשנת 529 שבמהלכו נהרסו יישובים שומרוניים ברבים, תופעה הניכרת בשרון. באתר נבנה יישוב נוצרי ועדות לכך הופעתן של עצמות החזירים. הסיבה לחורבן היישוב במאה ה-7 היא אולי נקמתם של השומרונים במהלך כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614 או בעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בשנת 638.^[4][9]

• מידע על אתר תל חפר, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות