בכלכלה בינלאומית, איחוד מוניטרי (באנגלית: Monetary union) הוא סוג של אינטגרציה כלכלית בין מדינות. איחוד מוניטרי מתקיים כאשר שתי מדינות או יותר חולקות מטבע ומדיניות מוניטרית, או לחלופין משתמשות במטבעות שונים אך מתאמות שערי חליפין ומדיניות מוניטרית.
איחוד מוניטרי הוא אינטגרציה בין מדינות החולקות מטבע ומדיניות מוניטרית. ישנם שני סוגים של איחוד מוניטרי. הסוג הראשון הוא איחוד מוניטרי עם מטבע אחיד. באיחוד מסוג זה, המדינות משתמשות במטבע משותף ומנהלות מדיניות מוניטרית אחידה באמצעות בנק מרכזי.
הסוג השני מתקיים כאשר שתי מדינות או יותר מתאמות שערי חליפין קבועים ומדיניות מוניטרית אחידה, אך אינן משתמשות במטבע משותף.[1] תופעה של שימוש חד־צדדי של מדינה אחת במטבע של מדינה אחרת, ללא איחוד של המדיניות המוניטרית, לא נחשבת לאיחוד מוניטרי.[2]
לרוב איחוד מוניטרי מתקיים בין מדינות שכנות גאוגרפית, אך אין הדבר הכרחי.
איחוד מוניטרי הוא אחד השלבים בתהליך של אינטגרציה כלכלית בין מדינות. יש הרואים בו את השלב הרביעי מתוך חמישה שלבים של אינטגרציה כלכלית, לאחר יצירת אזור סחר חופשי, איחוד מכסים והקמת שוק משותף.[3] איחוד מוניטרי יכול, אך לא חייב להתקיים במקביל לאיחוד כלכלי. איחוד מוניטרי לרוב ממשיך להתפתח לאיחוד כלכלי, או לחלופין מאבד את חשיבותו.
ניתן לומר שאיחוד מוניטרי מלא מתקיים כאשר התנאים הבאים מתקיימים:
המדינות המשתתפות משתמשות במטבע אחיד.
המדיניות המוניטרית של המדינות מנוהלת באופן אחיד.
קיים בנק מרכזי, או לחלופין מערכת מקושרת היטב של בנקים מרכזיים לאומיים, אשר קובעים את המדיניות.
המדינות החברות חולקות ביצועים אחידים בשווקים הפיננסיים העולמיים.
המערכות הפיסקאליות במדינות המשתתפות עוברות הרמוניזציה.
היעדר שיווי המשקל במאזני התשלומים של המדינות מוחלפים על ידי חוסר איזון אזורי.
המדינות המשתתפות חולקות רמות דומות של פיתוח כלכלי, אשר מאפשר העברה של משאבים לאזורים הפחות מפותחים באיחוד.
המדינות המשתתפות מתייעצות ומתאמות באופן שוטף את המדינות הכלכלית שלהם, ומתקננות את המשכורות ברמת האיחוד.[4]
התאוריה הכלכלית של איחוד מוניטרי
התאוריה הכלכלית של איחוד מוניטרי מבוססת על מודל ה־Optimal Currency Area (OCA) אשר פותח בשנות ה־60 על ידי הכלכלן רוברט מאנדל (Robert Mundell). מודל זה בוחן מה הם התנאים האופטימליים ליצירת אזור בעל מטבע אחיד ומדיניות מוניטרית משותפת.[5]
על פי מודל ה־OCA, התנאים המיטביים לאיחוד מוניטרי הם:
היקף הסחר גבוה.
דמיון בין המחזורים והתנודות.
רמה גבוהה של ניידות של גורמי עבודה.
רמה גבוהה של חלוקת סיכונים, בדרך כלל באמצעות מנגנון של העברות פיסקאליות, אך לא בהכרח.[6]
המודל מניח כי לשינויים בשערי חליפין יש השפעה משמעותית על השוק. שינויים בשערי החליפין נתפסים ככלי בעל חשיבות במדיניות הכלכלית, שמאפשר למדינה להתמודד עם זעזועים חיצוניים. כאשר השוק מאופיין בתנאים עמידים יחסית לשינוי בשערי חליפין, יהיה תמריץ לאיחוד מוניטרי. זאת מכיוון שאובדן השליטה על שערי החליפין לא יהיה קריטי למדינה.
ההשפעה של שינויים בשערי חליפין תהיה נמוכה יחסית, ולכן התמריץ לאיחוד מוניטרי יהיה גבוה יותר, בתנאים הבאים:
פתיחות לסחר הדדי – ככל שהפתיחות גדולה יותר, המחירים נקבעים בשוק ברמה האזורית, ולכן לשינויים בשערי החליפין יהיו פחות השפעה.
מידת הגיוון של הכלכלה – כלכלה מגוונת תהיה פחות פגיעה לשינויים ספציפיים, ולכן שינויים בשער החליפין שלה יהיה כלי פחות משפיע.
ניידות - ניידות גבוהה יותר, בעיקר בשוק העבודה, מאפשרת התמודדות עם שינויים בשוק, וכך מקטינה את השפעה של שינויים בשערי המטבע.[7]
יתרונות וחסרונות באיחוד מוניטרי
לאיחוד מוניטרי יתרונות וחסרונות שונים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית. מידת האטרקטיביות של איחוד מוניטרי בעיני מדינה תלויה בין השאר באופי הכלכלה שלה ובמידת החשיבות שהיא מייחסת לעצמאות מוניטרית.
איחוד מוניטרי משמעו ויתור חלקי או מלא של המדינה על היכולת לשלוט על המדיניות המוניטרית שלה. באיחוד מוניטרי, המדינה מחויבת לתאם את המדיניות המוניטרית שלה עם המדינות האחרות באיחוד, או להישמע לבנק המרכזי שמנהל את האיחוד המוניטרי. מכיוון שמדיניות מוניטרית היא כלי בידי המדינה בכלכלה פוליטית, הצטרפות לאיחוד מוניטרי משמעה אובדן כלי שליטה זה. מדינה החברה באיחוד מוניטרי אינה יכולה עוד לייסף או לפחת את הכסף שלה, לקבוע לבד את כמות הכסף הנמצא במחזור, או לשנות ריבית לטווח קצר באופן עצמאי.[8] רמת המוכנות של המדינה להיפרד משליטה על המדיניות המוניטרית שלה תלויה בין השאר בעמדה שלה לגבי היכולת של מדיניות מוניטרית להתמודד עם תנודות של השוק. מדינה אשר רואה בשליטה על המדיניות המוניטרית כלי חשוב, תהיה מוכנה פחות לוותר עליו.
לאיחוד מוניטרי יש גם יתרונות. איחוד מוניטרי מבטל או מקטין את העלויות הנובעות מעסקאות המרת מטבע. בנוסף, הוא מבטל או מקטין את האי־ודאות הנובעת משינויים עתידיים בשערי המטבע. גורמים אלה יכולים להגביר את היעילות ולהגדיל את הכדאיות בסחר.[9] למדינה כדאי יהיה להצטרף לאיחוד מוניטרי בתלות ברמת הסחר שלה עם מדינות אחרות.[10] כאשר רמת הסחר היא גבוהה, התמריץ למעבר לאיחוד מוניטרי יהיה גבוה יותר. לכן גם למדינות עם שוק משותף, יהיה תמריץ גבוה יחסית לעבור לאיחוד מוניטרי.[11]
איחוד מוניטרי בהיסטוריה
איחוד מוניטרי אינו ייחודי למערכת הכלכלית הבינלאומית הנוכחית. קיימות מספר דוגמאות של איחודים מוניטריים לפני המאה ה-20:
1857 – איחוד מטבע בין מדינות גרמניה לבין אוסטריה.[13]
1860 – איחוד הלירה האיטלקית, כחלק מתהליך איחוד המדינות האיטלקיות.[14]
1865 - איחוד המטבע הלטיני בין צרפת, בלגיה, שווייץ ואיטליה.[15]
איחוד מוניטרי במאה ה-21
במאה ה-21 פועלים מגוון של איחודים מוניטריים. חלק מהמנגנונים הם רשמיים, וחלקם הם בלתי רשמיים או רשמיים למחצה.
דוגמאות:
גוש האירו – איחוד מוניטרי של 19 מדינות מתוך 28 החברות באיחוד האירופי. מדינות הגוש משתמשות במטבע האירו (Euro), והמדיניות המוניטרית של הגוש מנוהלת על ידי הבנק האירופי המרכזי (ECB). השימוש הווירטואלי באירו החל כבר בינואר 1999, ובינואר 2002 הוחלפו המטבעות והשטרות הלאומיים באירו. לצד מדינות הגוש, משתמשות באירו גם מונקו, סן מרינו וקריית הוותיקן, על סמך הסכם פורמלי עם הקהילה האירופית. המדינות אנדורה, מונטנגרו וקוסובו עברו גם הן לשימוש במטבע, אך ללא הסכם פורמלי.[16]
איחוד מוניטרי הוא כלי בידי מדינות או מנפיק מטבע דהוא להתמודדות עם לחצים מוניטריים. בבחירה האם להקים או להצטרף לאיחוד מוניטרי, על המדינות לשקול את הכדאיות הכלכלית, אל מול הסכנה בוויתור על שליטה במדיניות המוניטרית. לצד שיקולים כלכליים, עשויים להיות בידי המדינה שיקולים ולחצים פוליטיים, חיצוניים ופנימיים, אשר ישפיעו על הבחירה להצטרף לאיחוד מוניטרי. המעבר למטבע משותף מהווה ויתור על רכיב בזהות הלאומית, ועשויה להיות לו התנגדות משמעותית מבית. ניתן לשער כי הצלחתו של האירו תשמש כזרז לאזורים אחרים בהחלטה האם לעבור למטבע משותף ואיחוד מוניטרי מפותח.
