בין 1947 ל-1952 כתב קריסטול במגזין "קומנטרי", תחת העורך - המייסד אליוט כהן (לא לבלבל בינו לבין אליוט א. כהן הכותב ב"קומנטרי" כיום). באותה תקופה היה המגזין עדיין ליברלי - שמאלני, כעורכו. אחד מיורשיו של קריסטול בעריכת "קומנטרי", שותפו לקבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק נורמן פודהורץ (עורך "קומנטרי" החל משנת 1960), היה האחראי לתזוזתו ההדרגתית של המגזין הזה ימינה, עד להפיכתו למעוז הניאו שמרנות כיום. קריסטול ופודהורץ נחשבים כיום שניהם למייסדי הזרם הניאו שמרני האמריקני ו"קומנטרי" נחשב לשופרו העיקרי של זרם זה; קריסטול ייסד (יחד עם סטיבן ספנדר) את הגרסה האמריקאית למגזין "אנקאונטר" (המבוססת על המגזין הבריטי) וכתב וערך בו בין 1953 ל-1958; ערך את "ריפורטר" בין 1959 ל-1960; כיהן כסגן נשיא בפועל של הוצאת "בייסיק בוקס" בין 1961 ל-1969; כיהן כפרופסור באוניברסיטת ניו יורק בין 1969 ל-1987; וייסד וערך (ביחד עם דניאל בל, דניאל פטריק מויניהאן ונייתן גלייזר) את "פאבליק אינטרסט" בין 1965 ל-2002. כל אלו היו פרסומים ליברליים. הוא גם ייסד וערך את "נשיונל אינטרסט", מגזין שמרני, בין 1985 ל-2002.
קריסטול היה חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, חבר במועצה ליחסי חוץ (CFR) רבת ההשפעה (נוסדה ב-1921 ומוציאה לאור את ה"פוריין אפיירס", דו ירחון מהחשובים במדע המדינה כיום) וחבר במכון האמריקאי ליוזמה (היה חבר מאז 1972, חבר בכיר מאז 1977 וחבר מכובד בין 1988 ל-1999). הוא פרסם טור חודשי מ-1972 ועד 1997 בוול סטריט ג'ורנל. כיהן במועצת "התרומה הלאומית לאמנויות" בין 1972 ל-1977.
ב-1973 טבע מייקל הרינגטון את המונח "נאו-שמרנות" (Neoconservatism) כדי לתאר את האינטלקטואלים הליברלים והפילוסופים הפוליטיים שדחו את הגישות התרבותיות והפוליטית ששלטו במפלגה הדמוקרטית ונעו לכיוון צורה חדשה של שמרנות.[6] המונח התקבל על ידי קריסטול כתיאור של האידאולוגיה והמדיניות שנתמכה על ידי המגזין "פאבליק אינטרסט (עניין ציבורי)". בשונה מהליברלים למשל, דחו הנאו-שמרנים את רוב תוכניות "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון; ובשונה מהשמרנים, תמכו הנאו-שמרנים במדינת הרווחה המוגבלת בסגנון רוזוולט. בפברואר 1979 הופיע קריסטול על שער ה"אסקווייר". הכותרת זיהתה אותו כ"סנדק הכוח הפוליטי החדש החזק ביותר באמריקה – נאו-שמרנות".[7] באותה שנה ראה אור הספר "הנאו-שמרנים: האנשים שמשנים את הפוליטיקה האמריקנית". בדומה להרינגטון, הסופר פיטר סטיינפלס ביקר את הנאו-שמרנות, אך התרשם מהשפעתה הפוליטית והאינטלקטואלית הגוברת. תגובת קריסטול הופיעה תחת הכותרת "וידויים של הנאו-קונסרבטיבי האמיתי, אולי היחידי המודה בכך".[8]
נאו-שמרנות, לפי קריסטול, אינה אידאולוגיה אלא "שכנוע", אופן חשיבה על פוליטיקה יותר מאשר אוסף עקרונות ואקסיומות. רוחה של הנאו-שמרנות קלאסית יותר מאשר רומנטית: מעשית ואנטי-אוטופיאנית. אחד המשפטים המצוטטים יותר של קריסטול מגדיר שמרן כ"ליברל שהותקף באמצע הרחוב על ידי המציאות".[9]
ה"מציאות" לפי קריסטול מורכבת. בעוד שהוא תומך ביתרונות כלכלת צד ההיצע כבסיס לצמיחה הכלכלית ההכרחית להישרדות הדמוקרטיה המודרנית, הוא גם עומד על כך שכל פילוסופיה כלכלית מוכרחה לגדול לכדי פילוסופיה פוליטית, מוסרית ואפילו לכדי מחשבה דתית, שגם הן חיוניות לדמוקרטיה המודרנית.
באחד מספריו המוקדמים, "Two Cheers for Capitalism" (תרגום חופשי: "שתי תרועות לקפיטליזם"), הוא טוען שקפיטליזם (או ליתר דיוק קפיטליזם בורגני) ראוי לשתי תשבחות: האחת מאחר שהוא עובד, באופן פשוט וחומרי, בכך שהוא משפר את מצבם של האנשים; והשנייה כיוון שהוא תואם מידה גדולה של חירות אישית. אלו לא הישגים קלים, טוען קריסטול, ורק הקפיטליזם הוכיח יכולת להשיג אותם. עם זאת, קפיטליזם כופה מידה גדולה של נטל פסיכולוגי על הפרט והחברה. כיוון שהוא לא משיג את צורכי האדם הקיומיים, הוא יוצר חולשה רוחנית המאיימת על הלגיטימיות של הסדר החברתי. ממש כמו קריאת הידד בשתי התרועות הראשונות, כך גם עצירת קריאת ההידד השלישית היא מאפיין של הנאו-שמרנות.
באסופת המאמרים שפורסמה בקובץ "מחשבות על השמרנות החדשה" מפורטים ניתוחים חדשניים של קריסטול על אודות מהות השוויון וחשיבותו בדמוקרטיה וכן מתקיים דיון על השוני בין דמוקרטיה לבין רפובליקה.
