ארון בֶּר הבן (באנגלית: Aaron Burr Jr.; 6 בפברואר 1756 – 14 בספטמבר 1836) היה פוליטיקאי אמריקאי, ממייסדי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית ואחד הפעילים המרכזים בה. על אף שכיהן כסגן הנשיא השלישי של ארצות הברית, בר זכור דווקא כאדם שירה למוות באלכסנדר המילטון במהלך דו-קרב ביניהם. בנוסף, לאחר כהונתו כסגן נשיא ואכזבתו מהממשל, ניסה בר לכונן מדינה חדשה במערב ארצות הברית; בעקבות קשירת קשר זו הועמד לדין באשמת בגידה, אך לבסוף זוכה.
ביוגרפיה
נעוריו ושירותו הצבאי
בר נולד בניוארק, ניו ג'רזי, לכומר אהרון בר האב, שהיה נשיאהּ השני של אוניברסיטת פרינסטון (אז "הקולג' של ניו ג'רזי"). אמו הייתה אסתר אדוארדס, בתו של ג'ונתן אדוארדס, תאולוג קלוויניסטי מפורסם. בר הלך בדרכו של סבו והחל ללמוד תאולוגיה בפרינסטון, אך נשר מלימודיו כשנתיים לאחר מכן. עתה החליט בר ללמוד משפטים, ולשם כך החל ללמוד בבית הספר למשפטים בליצ'פילד, קונטיקט, שהיה הראשון שעסק במשפטים בשלוש עשרה המושבות ושהיה בבעלות גיסו.
לימודיו הופסקו כאשר פרצה מלחמת העצמאות האמריקנית, בה שירת כקצין תחת בנדיקט ארנולד, ג'ורג' וושינגטון וישראל פטנאם, והגיע לדרגת לוטננט קולונל (סגן-אלוף). אז גם הצטלבה דרכו עם זו של אלכסנדר המילטון לראשונה, כאשר הוא הציל את החטיבה בה המילטון היה קצין מנפילה בשבי. ביוני 1778 השתתף בקרב מונמות, בו סבל ממכת חום שפגעה בבריאותו גם בהמשך חייו.
בעקבות כך השתחרר מהשירות במרץ 1779 וחזר ללימודי המשפטים. ב-1782 הוסמך כעורך דין במדינת ניו יורק, ואז שוב נתקל בהמילטון, עורך דין בולט במדינה גם הוא.
קריירה פוליטית ומשפטית
את הקריירה הפוליטית שלו התחיל בר בשנת 1789, כאשר מונה בידי המושל ג'ורג' קלינטון לתפקיד פרקליט המדינה של ניו יורק. ב-1791 התמודד בהצלחה מול פיליפ סקיילר (חמיו של אלכסנדר המילטון) על מושב בסנאט ארצות הברית. על אף שנתקלו זה בזה בעיקר במאבקים פוליטיים ומשפטיים, בר והמילטון שמרו על יחסי ידידות. מבחינה זו, ניצחונו הסנסציוני של בר על סקיילר, גנרל מפורסם ממלחמת העצמאות וקרוב משפחה של המילטון, סימן נקודת שפל חדשה בין השניים.
במהלך שהותו בפילדלפיה, מושב הממשל הפדרלי, שוב נתקל בר ביריבו הנצחי המילטון. בצעד שגם כיום מניעיו אינם ברורים, שידך בר בין חברתו לשעבר של המילטון לג'יימס מדיסון. אישה זו הייתה דולי פיין, לעתיד הגברת הראשונה דולי מדיסון.
לאחר סיום כהונתו בסנאט ב-1797, חזר בר לניו יורק ושם כיהן כחבר ברשות המחוקקת של המדינה עד 1801. במהרה הפך בר לדמות מפתח בפוליטיקה של המדינה.
כסגן נשיא
בבחירות לנשיאות ב-1796 הורץ בר על ידי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית יחד עם תומאס ג'פרסון, אולם שיטת הבחירה על ידי חבר האלקטורים הייתה אז שונה - לא היו הצבעות נפרדות לנשיא וסגן נשיא, אלא כל אלקטור הצביע עבור שני מועמדים. וזה שזכה ברוב הקולות מונה לנשיא, וזה שאחריו לסגנו (אלא אם כן הם לא זכו במספיק קולות או שנוצר תיקו, ואז הבחירה עברה לקונגרס). כך זכה ג'ון אדמס הפדרליסט בנשיאות, ואילו ג'פרסון היה לסגנו.
בבחירות לנשיאות ב-1800 שוב הריצו הדמוקרטים-רפובליקנים את ג'פרסון ובר, מתוך כוונה שג'פרסון יהיה לנשיא. בבחירות ניצחה המפלגה את הפדרליסטים, אולם על אף שהיה ברור לכולם כי ג'פרסון היה המועמד לנשיאות ולא בר, שניהם קיבלו את אותו מספר הקולות האלקטוראליים, והבחירה עברה לבית הנבחרים. רבים מהפדרליסטים בבית הנבחרים, העדיפו את בר על פני ג'פרסון שנוא נפשם, וכך במשך 35 סיבובים לא זכה ג'פרסון לרוב הדרוש. בשלב זה המילטון התערב במהלך העניינים, והשפיע על חבריו הפדרליסטים להצביע בעד ג'פרסון שבעיניו נראה "הרבה פחות מסוכן מאשר בר". רק בסיבוב ה-36, בזכות שינוי הצבעה של שני חברי הבית, שנעשה כנראה בהשראתו של המילטון, נבחר ג'פרסון לנשיא ובר כסגנו.
בעקבות בחירות אלו חוקק התיקון ה-12, שהסדיר את הסוגיה וקבע כי ייערכו בחירות נפרדות לנשיא ולסגן הנשיא.
מפני שבמהלך הבחירות בר שתק, ולא הסכים להודיע על תמיכתו במינויו של ג'פרסון כנשיא, הוא איבד את אמונו של ג'פרסון, ונודה ממשלו ומהמפלגה. אולם תפקודו כנשיא הסנאט זיכה אותו במוניטין של אדם ישר והגון.
הדו-קרב עם המילטון
כאשר נעשה ברור לכל כי בר לא ימשיך לקדנציה נוספת תחת ג'פרסון, החליט לרוץ למשרת מושל ניו יורק. בר הפסיד בהתמודדות, ובחר להטיל את האשמה על חברי מפלגתו. גם במקרה זה היה המילטון, ידידו-אויבו משכבר הימים, מעורב - בתקופה שלאחר הבחירות למושלות ניו יורק דווח בעיתונות כי המילטון ייחס לבר "דעה נבזית" במהלך מפגש פוליטי. תוך זמן קצר הגיב בר ודרש תגובה מהמילטון. נראה שהמילטון, הפוליטיקאי המנוסה, ערך מספר רב כל-כך של מפגשים פוליטיים וכתב מזכרים רבים כל כך בהם ציין את חוסר שביעות רצונו מבר, עד שלא היה יכול להגיב לדיווח העיתונאי ולהכחיש בתוקף את הדברים. המילטון, שנפגע פוליטית קשות כאשר שמו נעשה מעורב בשערוריית בגידה וזיוף כספים ונאלץ לפרסם הודעת התנצלות פומבית, בחר הפעם שלא למחול על כבודו ולהתנצל שוב בפומבי.
בתגובה, בר דרש דו-קרב. המילטון, מלא כבוד עצמי, הסכים לאתגר למרות התנגדותו לדרך זו של יישוב סכסוכים. בין השניים סוכם כי הקרב יתנהל בוויהוקן, ניו ג'רזי, באותו המקום שבנו של המילטון, פיליפ, נהרג בדו-קרב שלוש שנים קודם לכן. הדו-קרב החל עם שחר 11 ביולי 1804, וסגן הנשיא בר ירה בהמילטון מתחת לחזה. המילטון ירה באוויר, והחטיא בכוונה. מאוחר יותר נמצאו שני מכתבים שלו בהם כתב, כי לא ינסה לפגוע ביריה הראשונה שלו. לאחר פגיעתו הקשה פונה המילטון למנהטן לביתו של חבר, ושהה שם עד למותו מפציעתו ביום למחרת.
בעקבות מותו המפתיע של שר האוצר לשעבר בידי סגן הנשיא, הואשם בר במספר פשעים חמורים, ביניהם רצח, אך מעולם לא הועמד לדין עליהם. למרות זאת, בר ברח לדרום קרוליינה, שם גרה בתו, אך חזר תוך זמן קצר לוושינגטון הבירה על-מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא (שעתידה הייתה להסתיים ב-3 במרץ 1805). במהלך חצי שנה האחרונה בתפקידו, הספיק בר לנהל את תהליך ההדחה כנגד השופט העליון סמואל צ'ייס מתוקף תפקידו כנשיא הסנאט. על התנהלותו במשפט הדחה זה נאמר כי "משוא פניו היה כמלאך וקפדנותו כשטן".
קשירת קשר והעמדה לדין
לאחר תום כהונתו בבית הלבן ב-3 במרץ 1805, עזב בר לפילדלפיה. שם פגש את ג'יימס וילקינסון המקורב לספרד ואת האריסטוקרט האירי הרמן בלנרהאסט, איתם קשר קשר כנגד ארצות הברית ומלכות המשנה של ספרד החדשה. קשר בר היה סבך של פוליטיקאים ואנשי צבא שהונהגו בידי סגן הנשיא לשעבר, ומטרתו הייתה ליצור מדינה עצמאית במרכז אמריקה הצפונית. רוב ההיסטוריונים סבורים כי השטחים המדוברים הם שטחי לואיזיאנה הצרפתית, אוהיו, טריטוריית מיסיסיפי, מדינת קנטקי או טנסי וכן טקסס או פלורידה הספרדיות. סיבת הקשר איננה ברורה, אך ההנחה היא כי בר שאף להשתלט על שטחי ספרד החדשה ולעמוד בראש הרפובליקה החדשה, לאחר שכשל לעשות זאת בארצות הברית עצמה.
לאחר שמפגש בין מיליציות הקשר לכוחות ספרדיים כמעט והסתיים בעימות מזוין, וילקינסון חזר בו מכוונותיו ושלח את תוכניות בר לנשיא ג'פרסון. הנשיא בתגובה הוציא כנגד בר צו מעצר, וזה הסגיר את עצמו לרשויות הפדרליות לאחר שקרא על צו זה בעיתון מקומי בטריטוריית אורלינס (כיום ארקנסו) ב-10 בינואר 1807. אך למרות זאת, זמן קצר לאחר שנעצר הפר בר את תנאי הערבות שלו וברח לפלורידה, שהייתה תחת שליטה ספרדית. בסופו של דבר נתפס בר במהלך שהייתו באלבמה ב-19 בפברואר של אותה שנה.
בר הועמד לדין באשמת בגידה בבית דין נודד בריצ'מונד, וירג'יניה. סנגוריו היו לותר מרטין וג'ון ויקהאם. הוא הובא ארבע פעמים בפני חבר מושבעים גדול, אך רק בפעם הרביעית, ב-22 במאי, נמצאה ראיה מכריעה כדי להעמידו לדין. משפטו החל ב-3 באוגוסט ונוהל על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז, ג'ון מרשל.
במשפט עצמו, קבע השופט מרשל כי כדי להוכיח בגידה יש להציג עדות שמיעה של שני עדים. התביעה מצידה לא מצאה שני אנשים שיעידו נגדו, ולכן זוכה בר בשל חוסר ראיות ב-1 בספטמבר, וזאת למרות העובדה שכל ממשל ג'פרסון עבד מאחורי הקלעים כדי שיצא אשם במשפט. מיד לאחר מכן הואשם שוב בר על עבירות פחותות מבגידה, אך גם במשפט זה יצא זכאי.
סופו
בזמן זה הגיע בר לשפל חייו - כל חלומותיו על תקומה פוליטית נמוגו. בר השבור עזב לאירופה, שם ניסה לעשות את הונו. הוא נדד באירופה בין השנים 1808–1812, והתגורר בעיקר באנגליה, סקוטלנד, דנמרק, שוודיה וצרפת. באנגליה נתקל בר בקשיים כלכליים וגורש ממנה, אך משניסה לעבור לצרפת סירבו הרשויות המקומיות לקבלו.
בר חזר לניו יורק ב-1812 ותכנן לפגוש שם את בתו, אך הספינה שהפליגה לניו יורק מקרוליינה טבעה ואיתה נעלמו בתו של בר וכל מסמכיו החשובים. עד למותו המשיך בר לגור בניו יורק ועבד למחייתו כעורך-דין מצליח. הוא מת ב-14 בספטמבר 1836, כשהוא בן 80. למרות העמדתו לדין על ניסיונותיו להרחיב את השליטה האמריקאית במערב, המשיך בר להתעניין בהתיישבות האמריקאית בספר ואף זכה לראות את המהפכה הטקסנית. על אירוע זה אמר: "מה שנחשב לפני 30 שנה כבגידה, הוא היום פטריוטיות".[1] בר נקבר לצד אביו בבית הקברות המקומי של העיירה פרינסטון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
