בנימין "בן" דונקלמן (באנגלית: Ben Dunkelman; 26 ביוני 1913 – 11 ביוני 1997) היה מהבולטים במתנדבי מח"ל שהגיעו להילחם במלחמת העצמאות ומפקדה השני של חטיבה 7.
קורות חייו
ראשית חייו
בנימין דונקלמן נולד בטורונטו, קנדה, למשפחה יהודית אמידה. אביו דוד ייסד רשת של חנויות קמעונאיות לבגדי גברים ושימש כנשיא הארגון הציוני בטורונטו. אמו רוז הייתה נשיאת הדסה[1]. משחר נעוריו קיבל חינוך ציוני. בשנת 1931, בגיל 18, נסע לארץ ישראל ועבד במשך שנה בפרדסי השרון כפועל ושומר. הוא חשב להשתקע בארץ, אך בלחץ הוריו חזר לקנדה לעזור בעסק המשפחתי.
בשנת 1940, בגיל 27, התגייס לצבא הקנדי שלחם לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ועבר קורס קציני חי"ר. השתתף בפלישה לנורמנדי כמפקד פלוגה בדרגת מייג'ור, ובהמשך בקרבות רבים בצרפת ובהולנד עד לתום מלחמת העולם השנייה. להצעה להמשיך בשירות צבאי כמפקד הגדוד הראשון של רובאי המלך, סירב משום שלא רצה להפוך לאיש צבא מקצועי, אך גם בגלל יחסה של הממשלה הבריטית ליהודים.
הוא חזר לקנדה, ועם פרוץ מלחמת העצמאות נפגש עם קולונל דוד מרכוס ושלמה שמיר ששכנעו אותו לבוא ארצה כמתנדב. קודם צאתו עסק בארגון גיוס מתנדבים במסגרת מח"ל באזור טורונטו.
שירותו בצה"ל
בחודש מרץ 1948 הגיע דונקלמן ארצה בדרכון בריטי מזויף, שבא להתגבר על הגבלת כניסתם של יהודים לארץ ישראל על ידי ממשלת המנדט. הוא נפגש עם דוד בן-גוריון והציע לו להקים יחידת מתנדבים קנדיים במסגרת צה"ל. בן-גוריון השיב בנימוס כי ישקול את ההצעה ושלח אותו ליגאל ידין שסיפח אותו לחטיבת הראל.
על אף שנתקל בתחילה בחשדנות מצד הפלמ"חניקים, התערה דונקלמן במהירות בחטיבה. יצחק רבין מינה אותו לקצין מטה לתכנון. הוא השתתף במבצע הראל ומבצע יבוסי ובהתווית דרך בורמה.
ב-5 ביולי 1948, לאחר שעסק זמן מה בפיתוח מרגמה כבדה עבור צה"ל, נתמנה על ידי בן-גוריון למפקד חטיבה 7. חטיבה זו הוקמה על ידי שלמה שמיר תוך כדי המלחמה והוטלה מיד לקרבות קשים בחזית לטרון שבהם נגרמו לה אבדות כבדות.
דונקלמן ארגן מחדש את החטיבה והכשיר אותה לקרב. במבצע דקל היה לחטיבה חלק מכריע בכיבוש נצרת ובהצלחת המבצע. במבצע חירם נטלה החטיבה חלק חשוב בכיבוש הגליל העליון.
דונקלמן היה אחד החותמים על מסמך הכניעה של נצרת, בשם בנימין בן דוד, והוא מנע את גירוש תושביה, כאשר סירב לבצע את הפקודה לגרש את תושבי העיר, בנימוק שבמסמך הכניעה הוא הבטיח לתושבים שלא יאונה להם כל רע. לאחר שהפקודה הועברה אליו פעם נוספת, הוא דרש לקבל אותה בכתב. מכיוון שפקודות מסוג זה לא ניתנו בכתב, הגירוש לא בוצע. דונקלמן התייחס לפרשה בכתב היד של ספרו "נאמנות כפולה", אך בסופו של דבר שוכנע להשמיט את הקטע מהספר. הקטע שלא נכלל בספר הגיע לידיו של אורי אבנרי ופורסם בעיתון "העולם הזה".
במאמרו המקיף ”כיבוש נצרת: העיר הערבית ששרדה את המלחמה”, מביא מוסטפא עבאסי תצלום של הוראה מפורשת למטכ”ל, בכתב ידו ובחתימתו של דוד בן-גוריון, האומרת: אל תרחיקו [= תגרשו] אנשים מנצרת.[2]
לאחר שחרורו מצה"ל
עם סיום הקרבות הציע לו בן-גוריון להתמנות לקצין שריון ראשי. דונקלמן סירב כי רצה לחזור לחיים אזרחיים. בעת שירותו בחטיבה הכיר את יעל ליפשיץ שהייתה מזכירתו הצבאית של מרדכי מקלף. בחתונתם שנערכה בנובמבר 1948[3] השתתפה כל צמרת צה"ל.
דונקלמן החליט להשתקע בארץ ולעסוק בתחומי התעשייה והשיכון אך קשיי הביורוקרטיה הישראלית הביאו אותו להחלטה לחזור לעסקי משפחתו בקנדה עם אשתו הישראלית. בראשית 1967 הגיש בקשה לרכוש את בנק אלרן ואף זכה במכרז, אולם לבסוף החליט שלא לרכוש את הבנק[4].
דונקלמן שמר על קשר עם ידידיו בארץ. בשנת 1973, במלאת 25 שנה לחטיבה 7, הוזמן כאורח כבוד ונשא בגאווה את נס החטיבה.
בשנת 1976 פרסם את ספר זכרונותיו בשם "נאמנות כפולה" (Dual Allegiance). שם הספר מביע את נאמנותו לקנדה כאזרח קנדי, אבל גם את נאמנותו לעמו היהודי.
בן דונקלמן נפטר בקנדה והותיר אחריו את רעייתו יעל, ארבע בנות ושני בנים.
"גשר בן" בכביש הצפון, העובר מעל נחל שרך, קרוי על שמו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ נחום פונדק, כך הוקם המח"ל, דבר, 3 במאי 1968
- ^ עבאסי מוסטפא, ”כיבוש נצרת: העיר הערבית ששרדה את המלחמה”, עיונים בתקומת ישראל, כרך 20 (2010), עמ' 121-101.
- ^ הזמנה לחתונה, דבר, 8 בנובמבר 1948
- ^ דונקלמן הסתלק מכוונתו לרכוש את בנק אלרן, דבר, 27 בפברואר 1967
