על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמנהל האזרחי, בשנת 2022 יהודים ו"אחרים"[5] היוו 49.84% מהאוכלוסייה בארץ ישראל, לעומת 50.16% פלסטינים.[6] עם זאת, הגיאודמוגרףארנון סופר ציין כי מדדים אלה אינם מביאים בחשבון קבוצות רבות של מי שאינם יהודים,[7] אשר מספרם הכולל מגיע לכ-650 אלף נפש, וכי עובדה זו מורידה את שיעור היהודים בארץ ישראל ל-46%–47% בלבד.[8]
השם המקובל בלשונות אחרות לאזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל" הוא פלשתינה (על גרסאותיו בשפות השונות). אף בעברית, השם הרשמי שנתנה בריטניה לשטח המנדט הבריטי, שכלל בעיקר שטחים מארץ ישראל, היה "פַּלֶשְׂתִינָה (א"י)", וכיום בפי הערבים הוא מכונה "פָלַסְטִין". אצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש", בפי נוצרים מקובל לכנות את הארץ גם בשם "הארץ המובטחת" ו"הארץ הקדושה". כינויים אלה קיימים כמעט בכל השפות שבהן מדברים נוצרים או יהודים בהתייחס לארץ ישראל.
בתורה נקראת ארץ ישראל לעיתים רבות גם בשם ארץ כנען, על שם העמים צאצאי כנען בנו של חם בן נח, שעל פי המסופר במקרא,[20] ישבו בארץ זו בטרם כיבושה בידי עם ישראל בהובלת יהושע בן נון בראשית תקופת ההתנחלות. ארץ כנען המקראית אינה כוללת את עבר הירדן המזרחי, שאותו ביקשו שבטי ראובן וגד לנחול בניגוד לתוכנית החלוקה המקורית.
פירוש אפשרי נוסף למקור השם "כנען" הוא גוון אדום מסוג "ארגמן",[21] שכן באותה תקופה נודעו תושבי המקום בהפקה ומסחר של צבע זה אותו ייצרו מחלזון ממין ארגמון קהה קוצים שנמצא בחופי הארץ,[22] ולפיכך ייתכן ונגזר גם שמם של העמים שישבו בה באותה עת בשם "הכנענים".[23] השם כנען מופיע אצל המצרים כשם חבל הארץ שנשלט על ידם בתקופת הברונזה המאוחרת.
ארץ ישראל
לאחר כיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, נקרא חבל הארץ שבשליטת בני ישראל "ארץ בני ישראל".[24] בספר שמואל נקראת הארץ לראשונה "ארץ ישראל".[25] השם "ישראל" עצמו הוא קדום מאוד, ומופיע, מלבד במקרא, גם באַסְטֵלהמצרית שמתארת את ניצחונותיו של פרעהמרנפתח ("מצבת ישראל") משנת 1230 לפנה"ס (על פי התארוך המקובל). באסטלה זו מופיעים שמות של אזורים ויישובים קדומים בארץ ישראל, אולם השם "ישראל" עצמו מופיע בה כשמו של עם ולא כשם של ארץ או של אזור גאוגרפי.
ארץ יהודה
לאחר שנחלקה ממלכת ישראל המאוחדת, עליה מלכו דוד ושלמה, לשתי מלכויות נפרדות, ציין השם "ישראל" רק את תחומי מלכות אפרים (הצפונית), ואילו תחומה של מלכות בית דוד (הדרומית) נקרא "יהודה" על שם השבט המרכזי בה. במשך הזמן, למשל בתקופת גלות בבל, חזר לשמש השם "ארץ ישראל" (או "הר/אדמת ישראל" וכיוצא בזה) כשם כללי לכל הארץ,[26] בעוד שטחה ההיסטורי של ממלכת יהודה (למשל בתקופת שיבת ציון) עדיין כונה "יהודה".[27]
בתקופה הפרסית, לאחר הכרזת כורש שאִפשרה ליהודים לשוב לארץ ישראל מגלות בבל, התקיימה בארץ ישראל אוטונומיה יהודית בשם "יהוד מדינתא" (מדינת יהודה, בארמית), שהייתה יחידה מנהלית עצמאית, אשר הנפיקה מטבעות קטנים עם האותיות "יהֻד". ראשית ההתיישבות היהודית בארץ בימי שיבת ציון התרכזה בשטח ממלכת יהודה הקדומה, וגם מוצאם של רוב השבים מגלות בבל היה משבט יהודה, על כן כונו מחדשי ההתיישבות בארץ 'יהודים',[28] והאוטונומיה שלהם 'מדינת יהודה'.
בתקופה ההלניסטית לא הייתה הארץ יחידה מוגדרת מבחינה מדינית-מנהלית או בתודעה של תושביה הלא-יהודים, אלא חלק בלתי נפרד בתוך גופים כוללים יותר. בספר מקבים מתקופת החשמונאים נעשה שימוש רב בשם "ארץ יהודה", המתייחס לטריטוריה בה התקיים ריכוזו הגדול של היישוב היהודי בארץ ישראל, וזאת בנפרד מ"ארץ הגליל" למשל. אולם עם כינונה של מדינת "יהודה" החשמונאית והתפשטותה על פני ארץ ישראל כולה, הפך השם יהודה לשמה הרשמי של הארץ.[29] גם בתקופה הרומית נקראה הארץ, כמו גם ממלכת הורדוס והפרובינקיה שהוקמה אחריה, בשם "יהודה" (בלטינית: Iudae). לפעמים נעשתה הבחנה בין "יהודה" בדרום הארץ, לבין "הגליל" בצפון הארץ,[30] כך שתושבי הדרום כונו "יהודים" ותושבי הצפון "גליליים".[31] אולם השם "יהודה" כשמה של הארץ כולה נותר כך עד לתחילת המאה ה-2 לספירה.
פלשתינה
השם פלשׂתינה, שנעשה מקובל מאוד בשפות זרות, מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, כשם תואר גזור מהשם "פלשתים" לחלק מסוריה: Συρία ἡ Παλαιστίνη, כלומר "סוריה הפלשתית".[32][33] השם פלשתים מופיע במקרא ובמקורות מצריים (pwrꜣsꜣtj), ושהתייחס בדרך-כלל רק לאזור החוף הדרומי,[34] אך לעיתים נקראה הארץ כולה כך היות שבמספר תקופות היה השלטון בארץ פלשתי, כפי שניתן ללמוד מכמה עדויות מקראיות.[דרוש מקור][מפני ש...][35] לאחר ימי הרודוטוס קוצר השם, והתואר "פּלאיסטיני" הפך לשם עצם בפני עצמו של חבל ארץ בארץ סוריה.[33]
השם שבו השתמש הרודוטוס נזכר גם אצל אריסטו ומופיע בספרות ההלניסטית בהתייחס לחופה הדרום-מערבי של הארץ. המשוררים הרומיים טיבולוס ואובידיוס היו הראשונים שהשתמשו בו בספרות הלטינית (בלטינית: Palaestina). במאה ה-1 לספירה, הסופרים היהודים פילון ויוסף בן מתתיהו[36] כבר השתמשו בחיבוריהם ביוונית בשם "פלשתינה" או "סוריה-פלשתינה" כדי לציין את ארץ ישראל כולה, לצורך הבחנה נוחה בין "יהודה", שמה הרשמי של הארץ בתקופתם, לבין חבל יהודה גופא.[37]
השם "פלשתינה" הפך רשמי באימפריה הרומית רק במאה ה-2 לספירה, כשפרובינקיית יהודה בוטלה בידי הקיסראדריאנוס, בעקבות מרד בר כוכבא, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של "סוריה הפלשׂתינאית", או בקיצור "פלשתינה".[38] שינוי השם מ"יודאיה" (יהודה) ל"פלשתינה" נועד לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם.[33] לעיתים שולבו המונחים – למשל, פתולמאיוס הגאוגרף התייחס לאזור כ"פלשתינה יודאה" (פלשתינה־יהודה).[39] בתקופה הביזנטית חולקה הארץ לשלושה מחוזות: פלשתינה פרימה, סקונדה וטרטיה (הראשונה, השנייה והשלישית). בספרי המשנה והתלמוד (שנערכו בתקופה הרומית-ביזנטית) לעומת זאת, הרבו להשתמש בשם "ארץ ישראל". השימוש בשם זה נפוץ ביותר בספרות ההלכה ואגדות חז"ל, המדרשים, הפרשנויות, התפילות והפיוטים.[40]
לאחר הכיבוש הערבי, נשמרה החלוקה המנהלית הביזנטית ושטחה של "פלשתינה פרימה" הפך ל"ג'ונד פלסטין", כלומר: המחוז הצבאי של פלסטין. במרוצת המאות ה-12 וה-13 נזנח המונח "פלסטין" כשמו של המחוז. המחוז המשיך להתקיים עד הפלישה המונגולית במאה ה-13, ותחת שלטון הממלוכים נתחלק שטחו למספר מחוזות.[41] בתקופה הממלוכית (1260–1517) השם "פלסטין" היה מקובל רק בקרב חוגים משכילים מצומצמים.[42] במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל הארץ הייתה חלק מסוריה (איאלת או וילאית) וחולקה לסנג'קים שנקראו על שם ערים. באמצע ה-19 שונתה החלוקה המנהלית והפלכים נקראו לפי ערים.
במאה ה-19 המונח "פִלסטין" היה שגור כציון גאוגרפי לחלק נרחב מארץ ישראל, כפי שמעידים על כך ספרי נוסעים ערבים ותעודות רבות. אולם המונח החל לקבל משמעות פוליטית לאומית רק בשלהי התקופה העות'מאנית, ככל הנראה במקביל לראשית ההתעוררות הלאומית הערבית בארץ בסוף המאה.[43]
בתקופה זו החלו משכילים "מתמערבים" מבין ערביי ארץ ישראל (במיוחד נוצרים-אורתודוקסים) להשתמש בשם "פלסטין", ובשנת 1911 אף נוסד עיתון בשם זה. בתהליך גיבוש הזהות הפלסטינית שלהם, אימצו בסופו של דבר ערביי ארץ ישראל את השם "פלסטין" כשמה של הארץ.[44]
שלטון המנדט הבריטי, שהוקם בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אך עמד על כך ששם הטריטוריה שתחת המנדט יהיה "פלשתינה". היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם הארץ בעברית יהיה "ארץ ישראל". הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, ששם ארץ המנדט ייכתב בעברית "פלשתינה (א"י)", ותושבי הארץ היהודים והערבים נקראו על ידם: "פלשתינאים".
ארץ הקודש
בהקשר הדתי, בשל היותה קדושה הן ביהדות והן בנצרות ובשל כך שגם באסלאם מיוחסת לה קדושה מסוימת,[45] נקראת ארץ ישראל "ארץ קדושה" בשפות רבות.
למשל בלטינית: Terra Sancta, (הארץ הקדושה)
בקוראן: الْأَرْضَ الْمُقَدَّسَةَ ("אל-ארצ׳ אל-מוקדסה"),[46]
באנגלית: The Holy Land (וגם: "הארץ המובטחת" – The Promised Land), ואילו אצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש", או לרוב בקיצור: "הארץ", כאשר כל מקום אחר בעולם נקרא בהתאם – חוץ-לארץ.
לפני כ-15,000 שנים, בסוף התקופה האפיפלאוליתית, הופיעו בארץ ישראל כפרי הקבע הראשונים של התרבות הנאטופית. מיד לאחר מכן, בתקופה הנאוליתית, הייתה ארץ ישראל מהאזורים הראשונים בעולם בהם הופיעה חקלאות. בה תורבתו החיטה כ-10,000 שנה לפני זמננו, ועץ הזית לפני כ-6,000 שנה. הערים הראשונות בתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) היו קטנות יחסית וגודלן לא עלה על כמה עשרות דונם. עם הזמן התפתחו הערים הקטנות ליישובים גדולים ואף שידעו עליות ומורדות, נוצרו בה בסופו של דבר ערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים.
בתקופת הברונזה הבינימית, בסוף האלף השלישי לפני הספירה, הייתה אוכלוסיית ארץ ישראל נוודית.[דרוש מקור][מפני ש...]רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאוד בקברים. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך יישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים כדוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. באותה תקופה שלטה על הממלכות המקומיות בארץ לאימפריה המצרית, ובצפון הארץ לעיתים גם האימפריה החתית. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה.[דרוש מקור][מפני ש...] סוף תקופה זאת מתועדת היטב במכתבי אל-עמארנה, שרובם מכנען.
בתקופה הערבית הקדומה (638–1099) חזר המרכז היהודי לירושלים למרות האיסור הערבי, יהודים התיישבו גם ברמלה, וחוקים שהקשו את החיים של יהודים ונוצרים כאחד היו דבר מקובל. תחת הצלבנים (1099–1260) ביצעו הנוצרים לעיתם טביחות בתושבים הלא נוצריים בערים, והיהודים שרדו הודות לכך שיישבו גם בכפרים. הממלוכים (1260–1517) כבשו את הארץ מידי הצלבנים, הרסו את היישובים הצלבניים ובנו מבני דת אסלאמיים.
תחומי ארץ ישראל נדונים מהיבטים שונים בתחומים שונים – כגון גאוגרפיה פיזית, ביוגאוגרפיה, היסטוריה מדינית, מחקר הלכתי ועוד – ובכל אחד מהם מותווים גבולות מעט שונים. באופן גס כוללת הארץ את בקע ים-המלח (בקעת הירדן והערבה) ואת רצועות ההרים משני עבריו, מזרחה עד למדבר הסורי-ערבי ומערבה עד לים התיכון. השטחים שממזרח לירדן מכונים בתנ"ך על שם הממלכות ששלטו בהם: אדום, מואב, עמון ועוד, והשטחים ממערב לירדן מכונים הנגב, יהודה, השומרון והגליל.
במהלך תולדות האזור קמו בשטח ארץ ישראל בזו אחר זו מדינות שונות, אשר גבולותיהן המדויקים נבדלו במידה רבה אלה מאלה. התנ"ך מתאר שתי ממלכות עבריות – אפרים ויהודה, או ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שהתפצלו מממלכת ישראל המאוחדת אחרי מותו של שלמה המלך. בתקופת ממלכת החשמונאים השתרעה ממלכת יהודה על רוב שטח ארץ ישראל. ברוב התקופות שלאחר מותו של המלך הורדוס (4 לפני הספירה) ועד לתקופת המנדט הבריטי (החל משנות ה-20 של המאה ה-20), הייתה ארץ ישראל חלק של מדינות או אימפריות שהשתרעו על שטחים נרחבים יותר – לעיתים כמחוז בפני עצמו, ולעיתים מחולקת על פני כמה מחוזות. יוצא דופן בולט הוא ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה בארץ ישראל במאה ה-11.
שדרת ההר המערבית, ובמיוחד הרי יהודה ושומרון, היו בדרך-כלל הגרעין של המדינות שקמו בארץ ישראל, ולעיתים נכללה בהן גם שדרת ההר המזרחית, במיוחד מואב וגלעד. לגבי הגבולות המפורטים בדרום ובצפון יש שינויים גדולים מאוד מתקופה לתקופה. נקודות צפוניות ודרומיות, כגון נהריה או אילת, היו בתקופות רבות מחוץ לתחומי המדינה שקמה בארץ ישראל; זאת בניגוד לירושלים, בית לחם, שכם ושומרון, למשל, שהיו ברוב התקופות בבחינת ליבה של המדינה שקמה בארץ ישראל. בכמה תקופות היה מרכז המדינה (הפלשתית, הצלבנית) באזור החוף, בעוד ששדרת ההר המערבית הייתה בשולי המדינה או אף בידי מדינה אחרת, עוינת. כיום נמצאת רובה של ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) בשטח ממלכת ירדן, ואילו ארץ ישראל המערבית מחולקת בין שטחה הריבוני של מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, הנתונים להסדרי שלטון מיוחדים.
חלוקת שטחי ארץ ישראל כיום (כל המספרים מעוגלים):
עבר הירדן המזרחי מדרום לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים – 1922, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-50,000 קמ"ר. רובם בשטח ממלכת ירדן, ששטחה כ-70,000 קמ"ר, והיתרה בשטח סוריה.
עבר הירדן המערבי – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-27,000 קמ"ר. מתוכם כ-21,000 קמ"ר בריבונות מדינת ישראל, כ-800 קמ"ר בגליל העליון הלבנוני[דרוש מקור] והיתר מוחזק על ידי צה"ל (מאז מלחמת ששת הימים) או על ידי הרשות הפלסטינית (שהוקמה ב-1994). הריבונות על חלק זה נמצאת במחלוקת בין ישראל לפלסטינים.
עבר הירדן המזרחי מצפון לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הצרפתי לשעבר) – כ-8,500 קמ"ר, רובם בשטח סוריה. כ-1,200 קמ"ר מתוכם נכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, וסופחו בחוק רמת הגולן-1981. עתידם שנוי במחלוקת. (ראו רמת הגולן)
ארץ ישראל מוגדרת מבחינה גאוגרפית כחלקו הדרומי של הלבנט. הלבנט (Levant, "מזרח" בצרפתית) הוא רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון.
במזרחה ובדרומה מוגבלת הארץ על ידי המדבר הסורי-ערבי. בצפון היא גובלת בסוריה (לבנון כלולה לעניין זה בסוריה). במערב גובלת בים התיכון ובמדבר סיני.
במרכזה של ארץ ישראל עובר לכל אורכה השבר הסורי אפריקני (בקע ים המלח, בקעת הירדן והערבה), החוצה אותה לשני חלקים סימטריים במידת-מה: עבר הירדן המערבי (היא גם "ארץ ישראל במובנה המצומצם") ועבר הירדן המזרחי. רוב הנחלים בארץ ישראל המערבית זורמים משדרת ההר מערבה לים התיכון (ניקוז מערבי), או מזרחה לבקעת הירדן או לערבה (ניקוז מזרחי).
משק המים של ארץ ישראל תלוי במידה רבה במי גשמים. מאגרי המים המתוקים מועטים (העיקרי שבהם הוא הכנרת), ואף הם תלויים כמעט לגמרי במים שמקורם במשקעים כגון גשמים ושלגים. ארץ ישראל נמצאת בשולי אזור האקלים הים תיכוני, על סף חגורת המדבריות, ולפיכך גשמים משמעותיים יורדים בה רק בשיא החורף (נובמבר–מרץ). בצורת, כלומר חורף שבו הגשמים מועטים במיוחד, אינה תופעה נדירה, והיא עלולה לגרום למחסור חמור במי שתייה ובנזק לגידולים חקלאיים.
ארץ ישראל נמצאת במוקד של פעילות טקטונית. סימנים בולטים לפעילות זאת הם השבר הסורי אפריקאי והרי געש (רובם כבויים) ברמת הגולן ובאיים באגן המזרחי של הים התיכון. לפיכך ארץ ישראל מועדת לרעידות אדמה, ואף לגלי צונאמי (במקרה שרעידת האדמה מתרחשת בלב הים התיכון). רעידות אדמה חמורות מתרחשות בארץ מדי כמה עשורים. יש עדויות לגלי צונאמי שפקדו את הארץ בתקופות קדומות, אולם לא בעת האחרונה.
על אף הטמפרטורה הגבוהה של מימי הים התיכון בתקופת הקיץ, לא נוצרות סופות טרופיות מול חופי הארץ, זאת בשל לחץ האוויר הגבוה ששורר באזור בתקופת הקיץ.
הצפות ומפולות בוץ אפשריות רק בשיא החורף, והן נדירות ברוב חלקי הארץ, למעט אזורי הערבה ומדבר יהודה. באזורים אלה כמות המשקעים נמוכה, אולם הם יורדים בבת-אחת וגורמים הצפות ומפולות בוואדיות.
אקלימה של ארץ ישראל הוא מגוון (יחסית לשטח שעליו היא נמצאת) ונחלק לשלושה אזורים:
אקלים ים תיכוני – רוב חלקה המרכזי והצפוני של ארץ ישראל נמצאים באזור של האקלים. האקלים הים תיכוני מאופיין בקיץ חם ודל במשקעים, עונות מעבר הפכפכות וחורף גשום (לעיתים אף מושלג) וקר. באזורי האקלים הים תיכוני יורדים יותר מ-400 מ"מ של משקעים בשנה.
אקלים ערבתי – האקלים הערבתי הוא מעין אקלים מעבר בין האקלים הים תיכוני לבין האקלים המדברי. אי אפשר להגדיר במדויק היכן עובר הגבול בין סוגי האקלים, מפני שהשוני בין שנה לשנה בכמות המשקעים באזורי האקלים הערבתי הוא גדול מאוד. באר שבע לדוגמה, נמצאת באזור של אקלים ערבתי. באזורי האקלים הערבתי יורדים בין 200 ל-400 מ"מ של משקעים בשנה.
אקלים מדברי – רוב דרום הארץ נמצא באזור של אקלים מדברי ומהווה חלק מרצועת המדבריות הסובטרופיים העולמית. זהו אזור צחיח ודל במשקעים במשך כל השנה, ולא יורדים בו יותר מ-200 מ"מ של משקעים במהלך השנה.
ישנם המחשיבים את הר החרמון כנהנה מאקלים אחר: "אקלים הרים רמים", מפני שכמות המשקעים בו היא גדולה מאוד והוא מכוסה מעטה שלג במשך רוב ימות החורף.
נהוג לחלק את השנה ל-4 עונות, אולם מבחינה מטאורולוגית ארץ ישראל, כמו שאר אגן הים התיכון, מתאפיינת בשתי עונות עיקריות – עונה קרירה וגשומה ועונה חמה ויבשה. בין שתי העונות האלה שוררות עונות מעבר קצרות שמתאפיינות בשינויים קיצוניים במזג האוויר ובתופעות מטאורולוגיות ייחודיות כגון שרב.
צמחיית ארץ ישראל ובלשון מדעית פלורה פלשתינה (Flora Palaestina) כוללת כ-2,600 מינים של הצומח, הפזורים בין 130 משפחות, וזאת מחוץ לצמחי התרבות שהאדם מגדל אותם.[49] יש המונים את מספר המינים ב-2,800. מבין הצמחים הללו 264 הוגדרו כצמחים מוגנים על פי חוק.
הצומח בארץ מתאפיין בגיוון רב עקב ריבוי אזורי האקלים השונים של ארץ ישראל. החל מהאזור האירנו-טורני המאפיין את צפון ישראל וכלה באקלים המדברי של הנגב. צורות הצומח הנפוצות בארץ ישראל הם החורש הים-תיכוני, הבתה והגריגה. העצים האופייניים לארץ ישראל הם הזית, האלון, האלה, התאנה, החרוב והשיטה. בארץ ישראל מספר עצים עתיקים, שנשמרו הודות לפולחן מקומות וקברים קדושים וכן חקלאות מצד תושבי הארץ לאורך ההיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל החלה קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות רבים, רובם הם יערות מחטניים.
מיקומה של ארץ ישראל הנמצאת בין האזור הממוזג מצפון לה ובין האזור הטרופי והמדברי מדרום לה, כן הארץ גובלת במערב עם הים התיכון ובמזרח עם המדבר. מכל האזורים האלו השתלבו בעלי חיים רבים בארץ. גיוון זה בארץ אפשר את ההתפתחות של בעלי חיים רבים.
במהלך עשרות מילוני שנים השתנה אקלים הארץ פעמים רבות, וכך השתלבו בארץ גם בעלי חיים מאזורים רחוקים וקרובים.
מספר רב של מינים נכחדו או שנמצאים על סף הכחדה בגלל הרס בית גידול; דוגמאות לכך: ייבוש החולה, כריית חול על חופי ישראל (המפריעה לצבים להטיל ביצים) ובניית ערים, כפרים וקיבוצים למיניהם. כמו כן, בעלי החיים נעלמים גם מסיבות אחרות: ציד בלתי חוקי, סחר, והשתלטות של מינים פולשניים אשר לא אמורים להיות בארץ וברחו מגני חיות ומחזיקי סחר בלתי חוקי. מינים אלה דוחקים את שאר המינים לצד; חלקם אוכלים אותם, פוצעים אותם או נושכים אותם (דוגמת הנוטריה), את חלקם מהססים לאכול מאי ידיעה, וחלקם פשוט אוכלים על חשבון מינים אחרים. בנובמבר 2011 נתגלתה מחדש הצפרדע עגלשון שחור גחון, שנכחדה בעת ייבוש החולה.
מינים רבים (כגון אריות או דובים) נכחדו מארץ ישראל וזאת בעיקר כתוצאה מציד לא מבוקר או אובדן שטחי מחיה.
בתורה ארץ ישראל מוזכרת כמה פעמים בכינוי: "הארץ הטובה",[52] וכן בשם: "ארץ זבת חלב ודבש".[53] עוד נכתב בתורה על ארץ ישראל:
כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר: ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן, ודבש: ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת
ההבטחה של ארץ ישראל לעם ישראל היא מוטיב חוזר בתורה. מצוות רבות מבין תרי"ג מצוות מתקיימות אך ורק בארץ ישראל (מצוות התלויות בארץ), כגון: ביכורים, שתי הלחם, שמיטה, תרומות ומעשרות, ועוד. מהתורה, הן חלות רק כשעם ישראל בכללו יושב בארץ וכל שבט בנחלתו. לדעת הרמב"ן, יישוב הארץ היא אף מצוות עשה בפני עצמה. ישנה דעה שמצווה זו אינה נוהגת בזמן הגלות, אולם זיקת העם היהודי לארץ נשמרה אף בהיותו מפוזר בתפוצות, ובאה לידי ביטוי בתפילות שבהן מוזכרות ארץ ישראל וירושלים פעמים רבות.
שלש שבועות הללו למה? – אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
פרשנות מקובלת למדרש זה גורסת שהשבועות אוסרות על עם ישראל לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל או למרוד בשלטון הגויים, והיא הוותה הצדקה הלכתית להמשך הישיבה בגולה במשך כאלפיים שנה, ועומדת עד ימינו בלב המחלוקת בין קבוצות דתיותאנטי ציוניות, כגון חסידות סאטמר, שרואות בה ראייה תאולוגית נגד הציונות, לבין קבוצות בציונות הדתית שסוברות כי כיום אין לשבועות תוקף מחייב.
אתר ארץ ישראל, ספרים העוסקים במעלתה ושבחה של ארץ ישראל, מרכז מידע מקוון להיסטוריה וגאוגרפיה של הארץ. מפות, איורים, מאמרים וספרים עתיקים העוסקים בארץ-ישראל ומסמכים מתקופת ראשית הציונות
^למשל: עובדים זרים באישור או בלי אישור, זרים בלא היתר שהייה (סטודנטים, אנשי דת ומתנדבים), מהגרים מאפריקה וילדיהם שנולדו בישראל, תיירים בלא רישיון, שוהים פלסטינים מתוקף איחוד משפחות ושוהים פלסטינים שלא כחוק.
^"וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוק י"ט). גם במקרה זה נראה כי הכוונה לחלק הארץ שהיה בשליטת בני ישראל – ראו הערה קודמת
^תרגום ליזה אולמן לתולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערה לספר חמישי, פרק ט, סעיף 384: יוספוס משתמש בשם "פלאיסטינה" פעם אחת ב"מלחמת היהודים", 11 פעמים ב"קדמוניות היהודים" ושלוש פעמים ב"נגד אפיון", בכל הפעמים במשמעות "ארץ פלשתים".
^Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: II: Aristotle, pp. 6–7; XLIX. Ovid, p. 349
^אדריאנוס גם שינה את שמה של ירושלים ל"קולוניה אילייה קפיטולינה", שם שהיה בשימוש במשך 500–600 שנה (כפי שעולה מכתבי היסטוריונים מוסלמיים), אך לא התקבל בסופו של דבר בשום שפה.
^שתי הסיבות העיקריות הן 1) בשל היותה קדושה לבני ישראל בעבר 2)בשל קידושה על ידי המאמינים באמצעות הכיבוש המוסלמי.
^סורה 5 (סורת אל-מאאידה), פסוק 24: "ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל ד' אתכם". אזכור נוסף לארץ (ללא אזכור קדושתה) מופיע בסורה 17 (סורת אל-אסראא), פסוק 106: "אמרנו אל בני ישראל: גורו בארץ הזאת". (תרגום רקנדורף)
,_Israel_03.jpg)
