יחמור פרסי

יחמור פרסי
מצב שימור
	מצב שימור: בסכנת הכחדה סכנת הכחדה (EN)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	אייליים
סוג:	יחמור
מין:	יחמור פרסי
שם מדעי
	Dama mesopotamica; ‏ברוק, 1875

יחמור פרסי (שם מדעי: Dama mesopotamica) הוא מין בסוג יחמור. היחמור חי בעבר בארץ ישראל, נכחד ממנה אך הושב לטבע בכמה אזורים וכן בשמורת החי בר.

היחמור הוא סמלו של פיקוד הצפון של צה"ל.

תיאור

אורך גופו של היחמור הפרסי מגיע לשני מטרים, וזנבו מגיע לאורך של 20 סנטימטרים. משקלם הממוצע של הזכרים הוא 100 קילוגרמים, ושל הנקבות נמוך באופן משמעותי - רק כ-60 קילוגרמים. הזכר גדול מן הנקבה, וצווארו עבה במיוחד. בכל המלטה ממליטה הנקבה ולד אחד או שניים. תוחלת החיים של היחמור הפרסי היא כ-16 שנים. מבין שני הזוויגים, רק לזכר יש קרניים (דו-צורתיות זוויגית).

פרוותו של היחמור סמיכה, וצבעה בחורף חום-אפור. בקיץ הפרווה חומה-כתומה עם נקודות לבנות על הגב, ופס לבן בצד הגוף. גחונו של היחמור לבן. קרני היחמור הפרסי משוטחות ומסועפות אצל הבוגרים. אצל הצעירים הקרניים אינן מסועפות, ובכל שנה נוסף לקרניהם סעיף חדש. בכל שנה בחודש פברואר נושרות הקרניים, וקרניים חדשות מתחילות לצמוח. אלו מפסיקות לצמוח בחודש יולי. הקרניים בתחילה מכוסות בשכבה עורית, אך זו נושרת והקרניים נותרות חשופות. היחמור הוא חיית יער וקרניים ארוכות כשלו מפריעות לו בסבך הצמחייה. קרניו נועדו רק לטקסי ראווה בעונת הרבייה, וכשזו מסתיימת, אין לו צורך בהן והן נושרות.

היחמור חי בעדרים קטנים. ההזדווגות חלה בסתיו. הזכרים משמיעים בעונת הרבייה קול עמוק, המשמש כנראה איום לזכרים מתחרים, ומושך את תשומת לבן של הנקבות. הם עורכים ביניהם טקסי ראווה ונאבקים זה בזה בקרניהם, כאשר הנקבות מתקבצות יחדיו סביבם. המאבק רב העוצמה, שהוא מן הפראיים בטבע, יכול להימשך אף מחצית השעה. לעיתים, אם הזכרים שווי כוחות, מתים שניהם משטפי דם כעבור ימים אחדים, וזכר צעיר יותר תופס את מקומם. הזכר השליט אוסף אליו את הנקבות ומונע מזכרים אחרים להתקרב אליהן.

העופרים הנולדים בתחילת הקיץ כהים מן הבוגרים. על פרוותם כתמים בהירים רבים, בדומה לפרוות הקיץ של הבוגרים. כאשר העופרים רעבים הם הולכים לאחת מהנקבות המניקות ואוכלים אצלה.

מקום חיוּת אופייני

יער וחורש צפוף, חורש פתוח ובגדות נהרות. נראה שהיחמור מעדיף אזורים שאינם מצוקיים.

תפוצה בעבר

בשר יחמור עלה על שולחנו של שלמה המלך והוא מוזכר כאחת החיות הטהורות. הנרי בייקר טריסטראם (1888) כתב שהיחמור נדיר בצפון ארץ ישראל ושפרטים מעטים חיים בחורשים מצפון-מערב להר תבור ובגליל התחתון. נראה שהפרט האחרון באזור ארץ-ישראל ניצוד בשנת 1922 בעבר הירדן. בשנת 1925 עדיין נמכרו בשוקי ירושלים קרני יחמורים, שהובאו כנראה מירדן. היחמור נכחד מארץ ישראל בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20.

השבה לטבע

בתחילה חי היחמור, כפי הנראה, רק בקדמת אסיה ובבלקן, וכן באזורים נוספים באירופה, ומאוחר יותר הופץ כחיית ציד לרוב חלקי אירופה, וכן לאמריקה, ואף לניו זילנד.

בארץ ישראל היה מצוי תת-המין יחמור פרסי בחורשים צפופים בגליל. משנות ה-20 של המאה ה-20 הוא לא נצפה עוד בטבע, וגם לא היה מצוי בגן חיות כלשהו.

בשנת 1956 נתגלה בדרום מערב איראן עדר יחמורים פרסיים, כ-25 במספר, סמוך לנהרות דז (אנ') וקרחה (אנ'), וזאת לאחר כמה עשורים שסברו כי נכחד מן העולם. מן העדר הזה נתפסו ונלקחו מספר פרטים לשם הקמת גרעין רבייה בגן החיות אופל (אנ') שבקרונברג (אנ') שבגרמניה. עדר נוסף היה קיים בגן החיות הפרטי של השאח הפרסי ואנשי רשות שמורות הטבע ניהלו מ-1975 משא ומתן עם אחיו של השאח במטרה לקבל שני זוגות. הזדמנות נפלה בחלקם כשהנסיך הגיע למסע ציד בארץ על מנת לצוד יעל עם קרניים גדולות בשביל האוסף הגדול של השאח. הנסיך והצייד שהתלווה אליו, סרקו את הארץ ולא מצאו את סיפוקם, עד שגילו, בחי בר יטבתה יעל זקן עם קרניים גדולות. הנסיך החל מיד במשא ומתן עם אברהם יפה, מנהל רשות שמורות הטבע והגנים, והציע לו שתי מכוניות מרצדס. יפה ביקש בתמורה שני יחמורים מהעדר של השאח, והנסיך הסכים, קיבל את היעל, אבל התעכב מלמסור את היחמורים.

בשנת 1976 הובאו לארץ שני זוגות מגן החיות הגרמני ושוכנו בגן החיות של תל אביב. שנתיים אחרי כן, בדצמבר 1978, בעיצומה של המהפכה האיראנית, הנסיך, שעמד לברוח, הודיע ליפה לשלוח נציג בהקדם לקבל את היחמורים. יפה שלח את מייק ון חרבנברוק, עובד הולנדי בחי-בר.^[2] כשהוא הגיע לטהראן, הוא מצא אותה ריקה מהשאח, אחיו, ומכל אנשיו שכבר ברחו. הוא התבקש לעזוב את איראן מיד. ון חרבנברוק יצא מהמלון לכיוון שדה התעופה, אך בדרך, שעברה בשמורה של השאח, הוא הבחין בארבע נקבות מעדר השאח והחליט לצוד אותן במהירות ולהמשיך לשדה התעופה עם השלל. ב-8 בדצמבר הגיעו הנקבות בטיסה האחרונה של אל-על מטהראן וצורפו אליהן בישראל שני הזכרים שהגיעו שנתיים לפני כן.^[3]

מבצע להצלתו והשבתו לטבע החל עם הקמת גרעין רבייה בחי-בר כרמל. בשנת 1995 היו בו כבר יותר מ-150 פרטים והוחלט כי הגיעה העת להשיב את יחמורים לנופי חיותו הקדומים. שחרור היחמורים לטבע החל משנת 1996 בנחל כזיב בגליל העליון. מדי כחצי שנה מועברת לשחרור בטבע קבוצה בת 10–15 יחמורים מחי-בר כרמל ומגני חיות בארץ. בטבע חיים יותר מ-100 פרטים. היחמורים נפוצים עתה בגליל המערבי, בנחל כזיב ובפארק גורן, בין מושב עבדון במערב למצפה אבירים ומעלות במזרח. זהו העדר הגדול ביותר של יחמור פרסי החי בטבע.

בשנת 2003 הוחלט לפתוח גרעין רבייה נוסף בגן החיות התנ"כי בירושלים.^[4] בשנת 2005 הוחל בשחרור יחמורים לטבע בשמורת נחל שורק שבהרי יהודה. היחמורים הובאו מגרעין הרבייה שהוקם בגן החיות התנ"כי. השבה זו צלחה פחות מההשבה הצפונית, חלקית בשל כך שהיחמורים שהובאו מגן החיות התנ"כי הורגלו בבני אדם וקולות רכבת וחלק נכבד מהם נדרסו כשליחכו עשב על גבי המסילה. אויביו של היחמור באזור זה הם להקות של כלבי בר שטרפו מספר יחמורים. בשנת 2010 הוחלט להקפיא את הפרויקט. בשנת 2013 שוב הושבו שש נקבות צעירות מגן החיות התנ"כי לטבע באזור הרי יהודה.^[5] מעקב אחרי עדר היחמורים ב-2017 גילה שאוכלוסייתו מתייצבת ומסתגלת לחיי הבר, ונצפו מספר פרטים שהומלטו בטבע. מספר היחמורים בשמורה הוערך ב-60 לפחות.^[6]

נכון לשנת 2024 הושבו לטבע 207 יחמורים. מתוכם 156 מגן החיות התנ"כי ו-51 מחי-בר כרמל. 107 נקבות ו-100 זכרים.^[4] שיעור אוכלוסיית היחמור הפרסי בישראל הוא כ-500 פריטים; כ-300 פרטים חיים בצפון הארץ^[7] וכ-110 חיים באזור נחל שורק.

בעקבות ההשבה לטבע חיים יחמורים באזור נחל כזיב בגליל המערבי, בגליל העליון ליד סאסא, בכרמל ובאזור של נחל שורק בהרי יהודה.^[8]