בני בתירה

משפחת בני בתירא, ובתלמוד הירושלמי זקני בתירא, היו חכמים שעמדו תקופה מסוימת בראש ההנהגה הדתית של עם ישראל, סמוך לתקופת חורבן בית שני, בתחילת תקופת התנאים. ממשפחה זו יצאו חכמים חשובים במשך מספר דורות. כמאה שנים לפני החורבן, העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן, שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. מספר תנאים מקובל לייחס למשפחה זו. הידוע שבהם הוא רבי יהודה בן בתירה (הראשון), שמקום מושבו היה בעיר נציבין שבמערב בבל^[1].

בני בתירא מוזכרים לראשונה בהתייחס לתקופה לאחר פטירתם של שמעיה ואבטליון, שהיו הזוג הרביעי מבין חכמי הזוגות. שורשי המשפחה אינם ידועים. לדעתו של ההיסטוריון צבי גרץ, משפחת בני בתירא נקראה על שם העיר בטירא שלמרגלות הר החרמון, עיר שנוסדה על ידי קבוצת אנשי חיל שנשלחה לשם על ידי הורדוס. המשפחה, לפי השערה זו, יצאה מהעיר בטירא. יש מי ששלל טענה זו, מפני שאינה מסתדרת עם סדר הזמנים. לפי המקורות, בני בתירא, מסרו את ההנהגה להלל הזקן, והדבר היה כמאה שנים לפני חורבן בית שני. מקורות אלו סותרים, לשיטת השוללים, את השערתו של גרץ^[2][3].

על מינויים של בני בתירא כותב אייזיק הירש וייס^[4]:

"איך הגיעו אנשים בלתי מצוינים בחכמה למעלה היותר גבוה באומה בבחינת ענייניה הדתיים? ... אף כן הי׳ בתפוש הורדוס את הממשלה בחזקת היד, הנה כל הפקידות אשר הפקיד לא היו לו הכשרון ויתרון חכמה לקו ולמשקלת, אולם האיש אשר התכנע תחת רגליו ואמר טוב לכל אשר יאמר הוא טוב הוא הי׳ איש חפצו לנשאהו למעלה ראש ... וגם זה הי׳ סבה אשר שם את בני בתירא לראשי הסנהדרין מהם קוה כי יהיו בידו כחומר ביד היוצר. אבל הגיעו הימים אשר הם עצמם הכירו כי אין בכחם את הפקידה אשר הועמדו עליה..."

כנגדו עונה יצחק אייזיק הלוי^[5]:

"ואנחנו היינו חפצים כי יראה לנו החכם ווייס במהלך קורות העמים, אשר אלה השועלים מחבלים המתקרבים אל העריצים למען התנשאות לכל לראש, שאלה בעצמם במצאם את האיש הטוב מהם, יסוגו אחור בחפץ לבב, וישיבוהו על גפי מרומים, והם ישובו להיות אנשים פרטים."

לשיטתו של הלוי, בני בתירא התמנו לפני תקופתו של הורדוס, בתקופה שבה בוטל הסנהדרין על ידי אולוס גביניוס בסביבות שנת 57 לפנה"ס. מינוי בני בתירא ניתן להם, לפי דבריו, כפקדון זמני מתוך ידיעה שכשיגיע האדם המתאים לשאת בתפקיד הנשיאות הם ירדו מהתפקיד ויתנו את התפקיד לאותו מועמד. בכך הוא מסביר את העובדה שבני בתירא אינם נמנים ברשימת הנשיאים שהופיעו בזוגות במסכת חגיגה. לטענת הלוי, בני בתירא החזיקו את הנשיאות כפקדון משפחתי ואין אזכור של שמות האנשים עצמם שמלאו את התפקיד^[6].

על פי תיארוכו של הלוי, שלטענתו עולה גם מדבריו של נחמן קרוכמל, תקופת נשיאות בני בתירא הייתה יותר מ-20 שנה^[7].

מן המקורות עולה שעם פטירתם של שמעיה ואבטליון מילאו חכמי המשפחה את החלל שנוצר בהנהגה הרוחנית של העם.

בברייתא מפורסמת, שמובאת הן בתלמוד הבבלי, הן בתלמוד הירושלמי והן בתוספתא, מסופר על שאלה שהובאה לפני חכמי המשפחה. באותה שנה חל ערב פסח בשבת, ונדרשה הכרעה בשאלה האם יש להקריב את קרבן פסח בשבת. בני בתירה לא ידעו את התשובה. היחיד שידע לענות היה הלל הזקן, ובעקבות זאת מינו אותו בני בתירה לנשיא במקומם^[8].

לאחר חורבן בית המקדש שבו חכמי בני בתירה ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה.

כך מסופר בברייתא בגמרא, על רצונו של רבן יוחנן בן זכאי לקבוע תקיעת שופר בבית דין בראש השנה שחל בשבת^[9]:

"פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, והיו כל הערים מתכנסין.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע (בשופר)!

אמרו לו: נדון!

אמר להם: נתקע ואחר כך נדון!

לאחר שתקעו אמרו לו: נדון!

אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה."

פנייתו של ריב"ז לבני בתירה מלמדת על חשיבותם הרבה של בני בתירה בתקופה שאחר חורבן בית המקדש. יצחק אייזיק הלוי טוען שלאחר החורבן, ומותו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן, הופקדה הנשיאות שוב בידי בני בתירא עד שרבן גמליאל דיבנה יגדל ויהיה ראוי לתפקיד הנשיא^[10]. לפי דעות אחרות, רבן יוחנן בן זכאי היה נשיא הסנהדרין, אך עדיין נדרש לאישורם של בני בתירא.

חז"ל שיבחו את בני בתירה על מעשה זה של מסירת ההנהגה לידיו של הלל, מעשה שביטא ענווה נדירה.

רבי יהודה הנשיא ("רבי"), שהיה נשיא הסנהדרין מצאצאיו של הלל (דור שביעי לו), אמר:

"שלושה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול"^[11].

התייחסות דומה מצויה בתלמוד הירושלמי, שם נאמר:

"שלושה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא, ואלו הן: יונתן בן שאול, ואלעזר בן עזריה, ובני בתירה"^[12].

מקור אחר בתלמוד הירושלמי, המספר על ענוותנותו הרבה של רבי (רבי יהודה הנשיא), מצטט בשמו התייחסות נוספת לבני בתירה^[13]:

רבי היה עניו גדול. פעם אחת אמר: כל מה שיאמר לי אדם אני מוכן לעשות, חוץ ממה שעשו בני בתירה להלל זקני (שהסירו את עצמם מן ההנהגה ומינו אותו לנשיא עליהם). בכל זאת, אם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן אושיב אותו למעלה ממני, שהוא משבט יהודה, ואני משבט בנימין, הוא צאצא ישיר של דוד המלך מן הזכרים, ואני צאצא של דוד מצד הנקבות."

האמורא רבין, הקרוי בתלמוד הירושלמי רבי אבון, הביא נקודת מבט מעט שונה ביחס למעשה זה של בני בתירה ואמר^[14]:

"רבי אבון אמר: ... למה נתעלמה הלכה מהן? כדי ליתן גדולה להלל."

במקורות קיימים אזכורים למספר חכמים שהשתייכו למשפחת בני בתירה. הראשון שבהם היה רבי יהודה בן בתירה הראשון, בן ירושלים שירד לנציבין שבבבל בדור שלפני החורבן. בין חכמי הדור השלישי של התנאים, שחלקו השתייך לדור יבנה, מוזכרים רבי יהודה בן בתירא השני, רבי יהושע בן בתירה ורבי שמעון בן בתירה.

במספר מקורות מוזכר חכם בשם הסתמי בן בתירה^[15]. הרמב"ם, בהקדמתו לסדר זרעים, הסיק שהחכם הנזכר לעיתים בשם הסתמי "בן בתירה" הוא רבי יהושע בן בתירה. מסקנה זו של הרמב"ם נשענת על דברי התלמוד הבבלי במסכת תענית^[16]:

אמר רב נחמן בר יצחק: תהא ברבי יהושע בן בתירה. לפעמים קורא לו בשמו (רבי יהושע), ולפעמים בשם אביו (משפחתו, "בן בתירה"), וזו לפני שסמכוהו (קורא לו בשם המשפחה), וזו לאחר שסמכוהו (קורא לו בשמו).

הדיון שם הוא בנושא תחילת "הזכרת גשמים", דהיינו אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת גבורות שבתפילת שמונה עשרה, שמתחילה בסתיו. התנא רבי יהודה מסר בשם בן בתירה שבתפילת מוסף של שמיני עצרת חדל החזן לומר "מוריד הטל" ואומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". התלמוד מעמיד מול הברייתא הזו של רבי יהודה ברייתא אחרת, שבה אומר רבי יהודה דברים דומים בשם "רבי יהושע". רבי יהודה בן בתירה סובר אחרת, ולדעתו תחילת הזכרת גשמים היא כבר ביום השני של חג הסוכות. מסקנתו של האמורא רב נחמן בר יצחק מכך היא שהכינוי הסתמי "בן בתירה" מכוון לרבי יהושע בן בתירה, והתנא קרא לו בשם זה כשציטט דברים שאמר לפני שנסמך. התנא האחר שציטט דברים אלו של רבי יהושע בן בתירה בחר בשמו המלא עם התואר "רבי", כיוון שרבי יהושע נסמך להוראה.

• טל אילן, "נספח: בני בתירא", בתוך: טל אילן וורד נעם, בין יוספוס לחז"ל, יד בן צבי, תשע"ז; כרך א: האגדות האבודות של ימי הבית שני, עמ' 451–452.

• בני בתירה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• בני בתירה - הרב יהוסף שוורץ.
• הלל ובני בתירא - על השאלה לגבי ערב פסח שחל בשבת.