תארים רבניים

לרבנים שונים ניתנו תארים שונים, לעיתים התואר מורה על דרגה שונה (בדומה לדרגות בפרופסורה) ולעיתים משמעות התואר דומה והשינוי הוא רק בשם המקובל.

תארים רבניים בעבר

"גדול מרבן – שמו" – קריאת הרב בשמו הפרטי, כגון דורות הזוגות שלפני התנאים, שמואל הקטן, הלל הזקן וכדומה. המושג מציין כי גדלותו של הרב עולה על התארים האפשריים ואין תואר נוסף לכן יקרא בשמו בלבד. לא בכל פעם שמוזכר שם של חכם ללא תואר כבוד נובעת העובדה מגדלותו המיוחדת של החכם, כמו במקרה של שמעון בן עזאי או שמעון התימני בו הזכרת שמם ללא תואר כבוד נובעת מכך שהם לא הוסמכו על ידי קודמיהם.
רבן – נשיא הסנהדרין, בעיקר אלו שהם מצאצאי הלל.
רבי – תואר המקובל לתנא או אמורא שחי ופעל בארץ ישראל.
רב – אמורא שחי ופעל בבבל.
אבא – תואר מקובל לתנא או אמורא, לעיתים כחלק משמו הפרטי, ייתכן לחלוקת כבוד לזקנתו
מר – אמורא שחי ופעל בבבל, לרוב תואר זה מובא בתלמוד כפתיחה לתיאור סתמי (בלי הזכרת שם אומרו) של פירוש לקטע תנאי ("אמר מר"). כמו כן מהווה התואר כינוי במקרה בו פונה אמורא לרבו בתגובה על מימרה שאמר האחרון.
רבנא – ממשפחת ראש הגולה בבבל. בדומה ל"רבן".
גאון – תואר שניתן לראשי ישיבות סורא ופומבדיתא בתקופת הגאונים. עם זאת הרב היה נקרא בתוספת התואר "רב" לפני שמו (לדוגמה, רס"ג – רב סעדיה גאון). השם "גאון" הוא קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב", והתואר ניתן לראשי שתי הישיבות החשובות בבבל (ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא), שהיוו את מרכז התורה העולמי באותה תקופה. הסבר דרשני לשם גאון הוא שהגימטריה של השם (60) באה לרמז שהגאון שולט בששים מסכתות הש"ס.
חבר – תואר שניתן בתקופת המשנה למקפידים על תרומות ומעשרות ועל טומאה וטהרה. בתקופת הגאונים ניתן התואר על ידי ישיבת ארץ ישראל למי שנסמך לדיינות; כמן כן ניתן התואר גם לתומכי הישיבה המובהקים בארצות השונות.
אלוף – תואר שניתן על ידי ישיבות סורא ופומבדיתא בתקופת הגאונים למי שנסמך לרבנות ולתומכי הישיבה המובהקים, מקביל לתואר "חבר" שניתן על ידי ישיבות ארץ ישראל.
ראש כלה – ראש שורה. הישיבות בבבל היו סדורות שורות שורות, ולכל שורה היה ראש אשר כונה "ראש כלה".
ראש סדר – בארמית "ריש סידרא". כינוי לראש ישיבה בבבל ובארצות הים התיכון, מראשית תקופת האמוראים ועד אמצע תקופת הראשונים.

ההבדל בין תוארי אמוראי ארץ ישראל ואמוראי בבל נעוץ בכך שהסמיכה לא עברה לבבל. על עובדה זו, וכן על תנאים ואמוראים שנזכרו בלא תואר, נאמר בתשובות הגאונים: "גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו". כלומר התואר 'רב' שייך לתלמיד חכם שאינו סמוך, התואר 'רבי' לחכם סמוך, 'רבן' לנשיא הסנהדרין, ומי שלא ניתן לו תואר גדול מכולם.

תארים מקובלים לרבנים כיום

גאב"ד (גאון אב בית דין) – התואר שהיה מקובל בקהילות אירופה לרב העיר. הגאב"ד בדרך כלל לא היה חבר פעיל בבית הדין למרות תוארו, והכרעתו נדרשה אך ורק במקרים מסובכים במיוחד, או בשאלות עקרוניות בענייני הנהגת הקהילה.
ראב"ד (ראש אבות בתי דין) – התואר שניתן לראש מערכת הדיינות של הקהילה או העיר.
אבדק"ק (אב בית דין דקהילה קדושה) – תואר המקובל בקהילות אחדות. תואר זה הוא גם כינוי לרב העיר בפועל והוא שקול לתואר "גאב"ד".

בימינו, משתמשים בתארים אלה כמה אדמו"רים העומדים בראש קהילות חסידיות שראשיתם ברבנות ערים באירופה, לדוגמה: רבי יוחנן סופר גאב"ד ערלוי, אדמו"ר באבוב הנושא בתואר אבדק"ק באבוב, ועוד. רבנים של קהילות גדולות באירופה משתמשים אף הם בתואר גאב"ד, כגון גאב"ד אנטוורפן.

רשכבה"ג (רבן של כל בני הגולה) – תואר לגדולי הדור המרכזיים.
הגאון רבי או הגאון הרב – תואר למספר קטן יחסית של הרבנים הגדולים והמפורסמים שבדור.
בקרב היהדות הליטאית ולעיתים הספרדית נהוג לשלב את שמם של מנהיגי הדור המרכזיים לתוך ראשי תיבות המתחילות ב"הגאון רבי". (לדוגמה: הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטיינמן, הגר"ע יוסף, הגר"ח קניבסקי).
הרה"ג (הרב הגאון) – תואר לרבנים שיש להם ידיעה מיוחדת בתלמוד ובפוסקים, שציבורים גדולים מאוד מקבלים את סמכותם, נהוג לכנות בתואר הרה"ג. כיום נהוג לכנות בתואר זה כל אברך תלמיד חכם ולאו דווקא מנהיג קהילה או פוסק הלכה.
רבי – תואר הבא לפני שמו של אדמו"ר. פעמים רבות משמש גם לרבנים שאינם אדמו"רים (כגון ר' אריה לוין, ר' אברום שפירא).
ר' (קיצור של "רבי"; נהגה בהגייה אשכנזית: רֶבּ) או הר"ר (הרב רבי) – תואר מקובל לאדם שומר תורה ומצוות מן השורה.
כ"ק או כבו"ק (כבוד קדושת) – תואר הניתן לאדמו"רים בלבד, בעיקר לאדמו"רים בחסידויות גדולות.
הרה"צ (הרב הצדיק) או הגה"צ (הגאון הצדיק) – כך מכנים את הרבנים הידועים שמפורסמים בעיקר בעבודת ה', מידות ומוסר, למשל משגיחים בישיבות, צדיקים שאינם אדמו"רים או לעיתים גם אדמו"רים עצמם, כשמזכירים אותם בשמם הפרטי, כמו גם בנים של אדמו״רים שמכונים על פי רוב הרה״צ. אלו המפורסמים גם כתלמידי חכמים מכונים בתואר הגה"צ.
הרה"ק (הרב הקדוש) – תואר חשוב יותר מ'הרה"צ'. בדרך כלל ניתן רק לנפטרים.
הרה"ח (הרב החסיד) או הגה"ח (הגאון החסיד) – תואר מקובל בקהילה החסידית (הרה"ח לאדם מן השורה והגה"ח לרב).
חכם – כינוי לרב, במיוחד בקהילות של יהדות ארצות האסלאם. לדוגמה: חכם באשי.
מרן ("אדוננו" בארמית) – תואר כבוד לרב מובהק. הידוע ביותר בתואר זה הוא הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. ובימינו הרב עובדיה יוסף.
סידנא ("אדוננו" בערבית) – תואר כבוד לרב או מקובל. נפוץ בקרב יהודי מרוקו.
באבא – כינוי למקובל מיסטיקן, הנתפש אצל מאמיניו כבעל מופת ולפעמים בעל רוח הקודש.
הרב או הרבי (ללא ציון שם הרב) – כינוי של ציבור כלשהו למורה הדרך ההשקפתי וההלכתי שלו.
- הרב – בחלק מהציבור הדתי-לאומי הכוונה לרב קוק (בעיקר בכינוי "הרב זצ"ל"), ובחלק אחר לרב יוסף דב סולובייצ'יק.
  בציבור החרדי זכו לתואר זה (במשמעות של מורה דרך) רבנים כמו הרב משה יהושע יהודה ליב דיסקין והרב יצחק זאב סולובייצ'יק (בנו של ר' חיים), מכיוון שהיו שניהם מבריסק בליטא, כל אחד בדורו כונה "הרב מבריסק".
- הָרַבִּי (לפעמים נהגה "הָרֶבֶּ'ה") – "הרבי" הוא כינוי פנים-קבוצתי למנהיג אותה קבוצה. משמש בעיקר בקרב חסידים לתיאור האדמו"ר שלהם, ולעיתים הכוונה יכולה להיות גם לראש הישיבה המקומי, וכו'.
  המפורסם ביותר שזכה לכינוי "הרַבּי", הוא האדמו"ר מחב"ד – רבי מנחם מענדל שניאורסון מלובביץ'.
רבנו – כינוי למורה דרך של קבוצה, שהדוברים הולכים לאורו. בפועל, משמש בדרך כלל לרבי נחמן מברסלב, לרצי"ה, ולפעמים לרמב"ם. בנוסף, משמש התואר אצל "נושאי כלים" (חיבורים המפרשים חיבור קודם) כדי לתאר את מחבר הספר המתפרש, בחב"ד לאדמור הזקן רבנו הזקן.