מקורה של המילה דיאקון הוא מהמילה היוונית דיאקונוס, אותה אפשר לתרגם בתרגום חופשי למילה "משרת". מקור המשרה, לפי המסורת הנוצרית, הוא בבחירתם של שבעה אנשים שיעזרו במשימות של הכנסייה הנוצרית הקדומה כמו דאגה וחלוקת נדבות לעניים (מעשי השליחים ו' 1–6). בכנסייה הקתולית הקדומה הדיאקונים עזרו לכומר או לבישוף בביצוע המיסה ובקבלת תרומות המתפללים בסופה. עם אישור מיוחד הם יכלו לעסוק גם במתן חלק מהסקרמנטים, כמו טבילת תינוקות. בכל כנסייה שרתו מספר דיאקונים ובכנסיות הגדולות נמצא גם ממונה על הדיאקונים הוא הארכידיאקון (אנ') הכפוף ישירות לבישוף. גם בחצר האפיפיור שרתו דיאקונים (בתקופות רבות מספרם היה שבעה) שנקראו קרדינלים-דיאקונים. במשך הדורות פחתה חשיבותה של מישרה זו עד למצבה הנוכחי של שלב ביניים לפני קבלת המינוי לכמורה.
כיום, בכנסיות הקתוליות, אנגליקניות ואורתודוקסיות, תפקידם של הדיאקונים הוא לשמש כעוזרי הכמרים במטלותיהם הרוחניות והמנהליות. יש להם תפקיד מוגדר בקריאת ספרי הקודש הנוצריים, ביצוע חלק מטקסי הדת הנוצריים (הסקרמנטים). בכנסייה האורתודוקסית הם אחראים גם על פיזור הקטורת, קריאה לקהל המאמינים לבוא לתפילה, וניהול תפילות מסוימות. הדיאקונים מזוהים על ידי תשמישים ולבוש טקסי המיוחד להם.
בכנסייה האנגליקנית יכול דיאקון להינשא, ואילו בכנסיות האורתודוקסיות והקתוליות, אדם נשוי יכול להתמנות לדיאקון, אך לדיאקון אסור להינשא.
בכנסיות הקתוליות והאנגליקניות המודרניות הסמכה לדיאקון מהווה בדרך כלל שלב מעבר לפני ההסמכה לכמורה. עם זאת בשנים האחרות ישנו תהליך של יצירת מעמד דיאקונים קבועים, שתפקידם מוכר על ידי הכנסייה.
תפקיד הדיאקון מופיע גם במספר זרמים בכנסייה הפרוטסטנטית, אולם שם התפקיד לא מהווה שלב רשמי בדרך לכמורה, ולרוב מסתכם בחובות מנהליות ותקציביות.
