דן אבן נולד בגרמניה בשנת 1912 כדן אפשטיין, בן לקלרה ואויגן. עלה לארץ ישראל בשנת 1934 והצטרף לקיבוץ גבעת חיים ולארגון "ההגנה". בקיבוץ הכיר את אשתו לעתיד, דורה. שירת כסמל במשטרת היישובים העבריים. למרות דרגתו הנמוכה היה למעשה מפקד האזור (מא"ז) ולאחר מכן סגן מפקד הגוש של עמק חפר.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב בשנת 1940 לצבא הבריטי. שירת בחיל החפרים ובחיל הרגלים ושימש כמפקד פלוגה. שוחרר מהשירות בדרגת רב-סרן לאחר שחלה. בשובו לארץ ישראל נתמנה לסגנו של יוחנן רטנר ראש אגף התכנון של "ההגנה" (לימים אלוף בצה"ל). לאחר מכן השתחרר מן השירות והחל לעבוד בחברת החשמל בחיפה. באותה תקופה התגורר עם משפחתו על הכרמל.
במלחמת העצמאות
בקיץ 1947, בימי המאבק ולקראת ההכרעות הגורליות שעמדו בפתח, חזר לשרת במטה "ההגנה". דוד בן-גוריון, שראה באבן את איש אמונו, רצה למנותו כרמטכ"ל "ההגנה", אך הדבר לא נסתייע.
באוקטובר 1947, בהתקרב החלטת החלוקה, סייע אבן בהקמת שלוש חטיבות של "ההגנה", מתוך שש החטיבות שהעמידה "ההגנה" לרשות צה"ל עם הכרזת העצמאות. אחת מאותן חטיבות היא חטיבת אלכסנדרוני (חטיבה 3) שהופקדה על הגנת מרכז הארץ - חזית התיכון, שכללה את אזור חדרה, עמק חפר, השרון הצפוני והדרומי וחלק מבקעת אונו. החטיבה הוקמה ב-1 בדצמבר 1947. תחילה שכן מטה החטיבה בגבעת חיים, אולם לאחר שהבריטים עזבו מחנה אחד ליד נתניה, הוא עבר לידי ה"ההגנה" ואבן הפך למפקדו. משפחתו עברה להתגורר בנתניה ועם הזמן נקרא הבסיס "מחנה דורה" (על שם אשתו). אבן ניסה לבסס את השם "מחנה 23", אולם שם זה לא השתרש. עם הכרזת המדינה הפכה אלכסנדרוני לחטיבה בצה"ל.
בשנת 1949 הוקמה בשטח הבסיס "שכונת דורה".
חזית המרכז הייתה קשה במיוחד; צבא ההצלה של פאוזי אל קאוקג'י והלגיון הערבי שאפו לבתר את המדינה לשניים, ולנתק בין חיפה ובין תל אביב. המקום המתאים ביותר למימוש כוונה זו היה אזור השרון, שבו הפרידה רצועה של 15 קילומטר בלבד בין קווי האויב לחוף הים. ברצועה זו ניצבה חטיבת אלכסנדרוני בפיקודו של אבן, על ארבעת גדודיה. מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו וסביבתה במלחמת העצמאות על ידי חטיבות 'ההגנה' אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי. המבצע החל ב-28 באפריל 1948, עד 15 במאי 1948, אבן היה מפקד המבצע. החטיבה החזיקה מעמד מכיוון שלחמה בכנופיות בלתי סדירות ובלתי מאומנות. לאחר מועד זה הצטרף צבא עיראק לחזית המרכז. לצבא העיראקי היו שריונים, ולחטיבת אלכסנדרוני לא היה אף נשק נ"ט. העיראקים ניסו לתקוע טריז בלב השרון, ורדיו עיראק הזדרז להודיע על כיבוש נתניה. נתניה לא נכבשה, המדינה לא בותרה לשניים במרכזה, וכביש תל אביב חיפה טוהר כולו מכוחות האויב. הכל הודות ללחימתה של חטיבת אלכסנדרוני[1]. בתחילת יוני 1948 הייתה חטיבת אלכסנדרוני אמורה לתקוף את טולכרם בעת שחטיבת כרמלי תקפה את ג'נין, אך הדבר לא יצא אל הפועל.
החטיבה נקראה גם לסייע לכוחות אחרים בקרב על לטרון ודן אבן שלח את אחד מגדודי החטיבה לקרב הקשה והעקוב מדם.
ב-20 ביוני 1948, בעת שספינת הנשק של אצ"ל, "אלטלנה", עגנה מול כפר ויתקין, חטיבת אלכסנדרוני קיבלה פקודה לעצור את פריקת הספינה, לכתר את כפר ויתקין, ולהחרים את ציוד האוניה. עם השלמת פקודת הכיתור שלח דן אבן אולטימטום מטעם משרד הביטחון למנחם בגין, ובו דרישה למסירת האונייה על תכולתה לרשות צה"ל. את התשובה נדרש בגין לתת תוך 10 דקות (על מנת שאצ"ל לא יספיק בינתיים לפרוק את הנשק מהספינה ולהכינו למתקפה). בגין לא רצה להיענות לאולטימטום הדחוק, אבן נפגע מכך והחלו חילופי-אש, שבהם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. הקרב נפסק בעקבות מגעים בין סגנו של בגין, יעקב מרידור, לבין אבן, ביוזמת חברי כפר ויתקין, מגעים שבהם נקבעה הפסקת אש, על-פיה הועבר הנשק שעל החוף לידי צה"ל, אך הספינה הפליגה לחוף תל אביב.
בעקבות פעילותו בפרשה זו הוצמדה שמירה מיוחדת עליו, על ביתו ועל בני משפחתו, עד שנרגעו הרוחות.
לאחר הפרשה
באוגוסט 1948 התמנה למפקד החזית המזרחית והועלה לדרגת אלוף אך נאלץ לעזוב בסוף אותה שנה עקב מצב בריאותו.
בחייו האזרחיים חזר לעבוד בחברת החשמל ומילא בה תפקיד של מנהל אדמיניסטרטיבי. בשנים 1962–1967 כיהן כמנהל שדה תעופה לוד, (כיום נמל התעופה בן-גוריון). בסוף 1966 קיצץ שר התחבורה משה כרמל מסמכויות מנהל הנמל ובעקבות זאת התפטר אבן מתפקידו. בתחילת 1969 הגיש אבן עתירה לבג"ץ נגד שר התחבורה בדרישה למכרז פומבי על התפקיד שיאפשר לו להתמודד שוב על התפקיד[2], אולם עתירתו נדחתה[3].
דן אבן נפטר ביוני[4] 1975 והוא בן 63 שנים, ונטמן בחלקה הצבאית של בית הקברות הישן בהרצליה. הותיר אחריו את רעייתו, דורה (1917–2019, על שמה קרוי "שיכון דורה" בנתניה[5]), בן ובת.
