דתיים־לאומיים הוא שם כולל לקבוצה חברתית ודתית בישראל המזוהים עם אידאולוגיית הציונות הדתית ובכלל זה ניהול אורח חיים שומר מצוות לצד השתלבות פעילה בחברה הישראלית ופתיחות מסוימת כלפי התרבות הכללית המודרנית.[1] עם זאת, חלק מהדתיים הלאומיים מגלים אדיקות דתית רבה יותר ורואים את המודרנה כסכנה, ואלה מכונים חרדים לאומיים.[2] בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים־לאומיים בשם "סרוגים" או "בני הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב הגברים בקבוצה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בספטמבר 2020 הגדירו עצמם כ-11% מתושבי ישראל היהודים כ"דתיים".[3] עם זאת, במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2014 הגדירו עצמם 22% מהנשאלים היהודים כ"שייכים למגזר הדתי-לאומי הן מבחינת ההשקפה והן מבחינת אורח החיים".[4]
לפני הקמת מדינת ישראל, המונח דתיים לאומיים סימן יהודים אורתודוקסים שתמכו במופגן בציונות, ואף ראו בהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל, ואוגדו תחת השם הציונות הדתית, שגם היוותה סיעה וזרם אידאולוגי בתנועה הציונית. כיום, המונחים "ציונים דתיים" (או "בני הציונות הדתית") ודתיים לאומיים מחליפים זה את זה.
יש המאמינים כי קיימת עדיין אידאולוגיה מרכזית המאחדת את כלל הציונים הדתיים, אחרים טוענים שכבר לא ניתן לדבר על ציונות דתית אחת, שכן יש בה הטרוגניות רבה[5]. החלק השמרני יותר בציבור הדתי לאומי, מכונה "חרד"לים" – חרדים לאומיים (או "תורניים"). תת-מגזר זה מאופיין בהקפדה יתרה על ההלכה ולימוד תורה, ביחס מסויג כלפי תרבות חילונית ולעיתים בתפיסת עולם לאומית וימנית יותר. מן הצד השני, חלקים ליברליים בציבור הדתי לאומי דוגלים בגישה מתירנית יותר כלפי התרבות החילונית, לרבות השתלבות, יחד עם הזרם החילוני, בחברה הכללית והתפשרות דתית, דה-פקטו ולעיתים אף כאידאולוגיה.
דמוגרפיה
ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הליבה של הציבור הדתי-לאומי מנתה כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים" – הקטגוריה הממוקמת בין החרדים לבין המסורתיים והחילונים, במדד העצימות הדתית הרווח – בסקרי הלמ"ס. 12% נוספים, בעיקר מסורתיים, הזדהו אף הם כדתיים-לאומיים למרות שאינם נמנים במובהק על הקבוצה.[6]
המחנה הדתי לאומי בישראל מחולק לזרמים רבים, הן דתית והן פוליטית. מחקר שהתבצע באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2008, מתוך הדתיים לאומיים, המונים כ־700,000 עד מיליון איש (כ־13%-18% מהיהודים בישראל, כ־10% מכלל האוכלוסייה), 28% מזהים עצמם כ'חרדים לאומיים' ותורניים־לאומיים, 45% כדתיים לאומיים, וכ־27% כדתיים לאומיים־ליברלים או דתיים מודרניים. כ־80% מהדתיים לאומיים מגדירים עצמם מבחינה פוליטית כאנשי ימין, בעוד כ־5% בלבד מזהים עצמם כאנשי שמאל.[7]
מגורים
בשנותיה הראשונות של המדינה, התגוררו רוב הדתיים לאומיים בשכונות מעורבות עם חילונים. עם זאת הוקמו גם שכונות ייעודיות למגזר, בהן: כפר אברהם בפתח תקווה, שיכון המזרחי בבני ברק וקריית שמואל בחיפה. בנוסף, התגוררו חלקים של הציונות הדתית במושבים המשתייכים לאיגוד המושבים של הפועל המזרחי וקיבוצי הקיבוץ הדתי, בעיקר באזור עמק בית שאן, אשקלון וירושלים.
החל מסוף שנות ה־70 של המאה ה-20 החלה להתגבר המגמה של בניית שכונות ייחודיות לבני הציונות הדתית בעיקר על ידי חברת משה"ב. בנוסף, רבים עברו להתנחלויות החדשות ביש"ע. כך הפכו אזורים שלמים למעוזים של הציונות הדתית, תופעה שגרמה לדלדול האוכלוסייה הדתית לאומית בחלקים גדולים בגוש דן ובחיפה. ב־2005 ביצעה ישראל את תוכנית ההתנתקות בה פונו כל יישובי מועצה אזורית חוף עזה ובפרט כל היישובים הקהילתיים בגוש קטיף, ומספר התנחלויות בצפון השומרון. אזורים אלה היו דתיים ברובם. שיקום המפונים היה מורכב וארך זמן רב. מאז ההתנתקות התפתחה מגמה של גרעינים תורניים בערים שאין בהן רוב דתי.
ישנם דתיים לאומיים שגרים בערים או יישובים בעלי רוב שאינו דתי, חלקם במסגרת גרעינים תורניים. גרעינים אלה מתרכזים בדרך כלל סביב ישיבה מסוימת, או סביב מרכז אחר. גרעינים אלה קמו במספר רב של ערים ויישובים בארץ, והגדול שבהם הוא גרעין אלישיב שבלוד.
היסטוריה
רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
שורשי הזרם הדתי-לאומי מצויים כבר במאה ה-19 אז בראשית תנועת ההשכלה, הובילו רבנים כגון הרש"ר הירש תפיסה של "תורה עם דרך ארץ" ויחס חיובי ולא מתבדל כלפי הסביבה והמודרנה. בהמשך, התחזקות התנועת הציונית חידדה את ההבדלים שבין הדתיים שתמכו בעליה אקטיבית לארץ ישראל, לבין היהדות החרדית שברובה התנגדה לה. אחת מהופעותיה הפוליטיות הראשונות של התארגנות דתית־לאומית מאורגנת היא תנועת הציונות הדתית, שנתארגנה כסיעה בתוך התנועה הציונית מיסודו של הרצל, ועוד קודם לכן בשמות אחרים במסגרת חובבי ציון. בהמשך שינתה התנועה את שמה לתנועת "המזרחי", שנוסדה ב־1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס בצפון-מזרח אירופה.
בראש המנהיגים הרוחניים הידועים ביותר של היהדות הדתית־לאומית לדורותיה נמצא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלהגותו השפעה מכרעת על עיצוב השקפת העולם של הזרם.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.
לאחר מיזוג מפלגת המזרחי עם הפועל המזרחי והקמת המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית העיקרית הייתה המפד"ל שהייתה בשיא כוחה (כ־12 מנדטים) מהקמתה בשנת 1955 ועד שנת 1981. בשנת 1981, בעקבות ייסוד מפלגת תמ"י, ירד ייצוגה ל־6 מנדטים, ומאז המשיך כוחה לרדת עקב התפצלות קולות הציבור הדתי־לאומי בין המפלגות השונות. החל משנות ה־70 מיצבה את עצמה המפד"ל כמפלגת ימין מובהקת, כשלצידה נוצרו גופים בעלי זיקה דתית־לאומית, כגון תקומה והאיחוד הלאומי, שאף פנו לכיוון יותר נִצי. עם זאת קיים גם מיעוט דתי־לאומי, אשר מסתייג מעמדה פוליטית זו ומההדגשה של ההתיישבות בארץ ישראל, כמו גם מחוסר הליברליות והשמרנות הדתית - גופים מעין אלו הם מפלגת מימד שהקים הרב יהודה עמיטל, תנועת ציונות דתית ריאלית ועוד.
עם זאת, לא כל הציבור הדתי לאומי מצביע למפלגות מגזריות, וישנן מפלגות נוספות שבהן נציגים דתיים לאומיים.
בבחירות לכנסת ה-22 וה-23 התאחדו האיחוד הלאומי והבית היהודי עם הימין החדש תחת השם 'ימינה'. לקראת הבחירות לכנסת ה-22 הוקמה מפלגת נעם, מפלגה המזוהה עם ישיבת הר המור, ופרשה יומיים לפני הבחירות.
בבחירות לכנסת ה-24 רצה רשימת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' ובתוכה בין היתר מפלגת נעם. הרשימה קיבלה שישה מנדטים. "הבית היהודי" פרשה מהתמודדות בבחירות אלה. החל מבחירות אלה מפלגת האיחוד הלאומי - תקומה מיתגה את עצמה בשם "הציונות הדתית".
לקראת הבחירות לכנסת ה-25 קיימה מפלגת הציונות הדתית פריימריז, שמטרתו הייתה לתת את השליטה במפלגה בידי הציבור. המפלגה התאחדה עם עצמה יהודית ונעם, והרשימה קיבלה מספר שיא של 14 מנדטים.
באגוסט 2023 הבית היהודי התמזגה עם מפלגת האיחוד הלאומי–תקומה (הידועה בשם "הציונות הדתית"), וכך הוקמה מפלגה דתית לאומית – הציונות הדתית.
החברה הדתית לאומית חלוקה גם בשאלות מוסריות, פוליטיות, חברתיות והלכתיות עקרוניות. סוגיות מעין אלו הן היחס הראוי למדינת ישראל ולחברה החילונית; שילוב לימודי קודש ולימודי חול; מידת הדגשת סוגיית ארץ ישראל; הוראת תנ"ך - פולמוס תנ"ך בגובה העיניים, כיצד ללמוד וללמד את התנ"ך; חברה מעורבת מינית או נפרדת, צניעות ומעמד האישה; שמרנות מול חידוש בפסיקת הלכה; לימוד תורה בישיבה מול קריירה חיצונית ולימודים אקדמיים; התמודדות עם תופעת החילון של בני הנוער ועוד. נהוג לתלות את הסיבה להיווצרות מחלוקות אלו בדואליות הנורמטיבית המאפיינת את השקפת העולם הדתית־לאומית, הדוגלת בדת מחד ובערכים כלליים מאידך; ולא רק, אלא רואה בהם ערכים שמשלימים אחד את השני; אך גם רואה צורך ליצור ביניהם שילוב ראוי, כל אחד על פי שיטתו.
לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וחיזוק הזהות הדתית של המתגייסים לשירות מלא הוקמו מכינות קדם־צבאיות תורניות מכשירות מבחינה רוחנית דתיים לאומיים לשירות מלא בצה"ל ומעודדות אותם לתרום ככל האפשר. לאבי המכינות נחשב הרב אלי סדן, שהקים את המכינה הראשונה, מכינת בני דוד ביישוב עלי. במקביל, נפתחו ישיבות הסדר רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי.[8] מנתונים שפורסמו על המחזור שסיים את לימודיו ב-2019, עולה ש-62% מבוגרי החינוך הממלכתי-דתי התגייסו לשירות קרבי, לעומת 51% מכלל התלמידים בארץ.[9] בקרב תלמידי ישיבות ההסדר אחוזי ההתגייסות לשירות קרבי עומדים על כ-80%,[10] וחלקם היחסי בין חיילי היחידות הקרביות עומד על פי שניים וחצי מחלקם היחסי בשנתון הגיוס.[11]
כיפות סרוגות הם חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות. מנתונים שפורסמו בתחילת המאה ה־21 עולה כי מספרם של חובשי הכיפות בוגרי קורס קצינים עומד בין 20–31 אחוזים.[12] בשנת 2015 כ-37.6% ממסיימי קורס קציני חי"ר היו בוגרי החינוך הממלכתי-דתי. שיעור הגברים בוגרי החמ"ד מבין מסיימי קורס קציני חי"ר בעשור האחרון כפול משיעורם בקרב כלל המתגייסים, שעמד בשנים 2011–2018 על 17%–18%.[13] בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה.[14]
הנוכחות המוגברת ביחידות הקרביות בצה"ל, באה לידי ביטוי, במלחמת חרבות ברזל, כאשר כארבעים אחוז מהנופלים הם בוגרי מוסדות החינוך של הציונות הדתית.[15]
רס"ל במיל' בן זוסמן בוגר החינוך הציוני - דתי - תיכון הימלפרב בירושלים, שנפל במלחמת חרבות ברזל כתב צוואה ברוח דבריו של טרומפלדור:
" אני כותב לכם את ההודעה הזו בדרך לבסיס. אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מכירים אותי, כנראה אין מאושר ממני כרגע...אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל".[18]
בשמאל החילוני היו שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהשתלטותם של הדתיים לאומיים על תפקידי מפתח בצבא, יכולה להוביל לסכנה עתידית למדינה במקרה של התנגשות אידאולוגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של רבנים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים. הסוציולוג הצבאי־פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בביטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור".[19] עם זאת, בפועל הסרבנות הדתית הייתה קטנה בהיקפה.[דרוש מקור].
גם סוגיית השירות המשותף והשילוב הראוי, וכניסתן של נשים לתפקידים קרביים יצרו מתח בין חלק מהמשרתים הדתיים, בעיקר אלו השמרנים יותר, לבין צה"ל.[20]
מנתוני אגף כח אדם בצה"ל[21] עולה, כי מקרב תלמידי החינוך הממלכתי-דתי שנולדו בשנת 2001 התגייסו 83% מהתלמידים, בעוד שיעור תלמידי החינוך הממלכתי שהתגייסו לצה"ל עמד על 88%.
_-_Soccer_Player_Yehoshua_Glazer_Receiving_Medal_(Zevulon_Hammer).jpg)
.JPG)
_(cropped_2).jpg)
