למן הכיתה הרביעית חולקה לשתי מגמות: קלאסית (הומניסטית), וריאלית. בשנים 1923–1933 היו שני כיוונים: לימודים שכללו לימודי השפה הלטינית; ולימודים מוגברים במתמטיקה ומדעי הטבע
הגימנסיה נוסדה ב-27 באוגוסט 1920 על הריסות בית-הספר הרוסי למסחר (שחידש את פעילותו ב-1919 אך נקלע ל"מלחמת תרבות" שבה הפסיד לרוח העברית-הלאומית), וזכתה להכרה רשמית על ידי המיניסטריון הליטאי לענייני השכלה. אחרי שפוטרו כל מורי המוסד הרוסי התארגן ועד ההורים החדש - בראשותו של הד"ר בנימין ברגר - ובא בדברים עם הד"ר משה שוובה, איש החינוך הנערץ מגרמניה, ומנהל מחלקת בתי-הספר בלשכת השר לענייני היהודים בליטא (ולימים רקטורהאוניברסיטה העברית בירושלים), והלה הזמין כוחות חינוך עבריים לבית הספר החדש. מאלה שנותרו בעיר מימי הכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה וממורים מחוץ-לארץ הורכבה מועצה פדגוגית, שהייתה חדורה שאיפה להקים מוסד חינוכי-מודרני ולאומי-עברי. בראש המוסד הוזמנו לעמוד קופל וולוצקי, לשעבר מנהל בית-ספר ממשלתי ליהודים (בשפה הרוסית) שנתמנה למלא תפקיד של המנהל האדמיניסטרטיבי, וד"ר משה שוואבה שנבחר למשרת המנהל הפדגוגי.
ברוב מרץ ומתוך הכרת החשיבות ההיסטורית של השעה ניגשו המורים הצעירים, ביוזמתו של הד"ר שוובה, ליצור בגולה טיפוס מודרני של משכיל עברי-לאומי היונק משורשי התרבות העברית וממקורות ההשכלה הכללית והקשור לעם ישראל ולמולדתו. אבל לא בנקל עלה בידיהם הדבר: רבים מבין תלמידי בית הספר הרוסי התנגדו בתוקף למהפכה הלאומית-הלשונית, ובהמשיכם את דרכי המהפכה הרוסית, שממנה אך זה באו, נתכנסו לאסיפות והביעו את מחאתם. אך ההכרה הלאומית ניצחה והתלמידים שלא רצו לקבל עליהם את ההסדר החדש, נאלצו לעזוב את המוסד.
בראשית שנת הלימודים 1920/21 נתקבצו ובאו אל בית הספר החדש 377 בנים ובנות החל מן הכיתה הראשונה וכלה בכיתה השמינית. כמו כן, כשלב ראשון נפתחה בשנת הלימודים הראשונה רק מכינה א' שבה היו רשומים 39 תלמידים, כך שבסך הכל למדו בגימנסיה בראשיתה 416 התלמידים. המועצה הפדגוגית וועד ההורים החליטו להנהיג בשלוש הכיתות הנמוכות את העברית כשפת הוראה בכל המקצועות, להשאיר מהכיתה החמישית ומעלה את הרוסית כלשון ההוראה ולקבוע בהן מקום נכבד ללימודי השפה העברית וספרותה. סלע המחלוקת הייתה בעיית שפת ההוראה בכיתה הרביעית. הטעמים הפדגוגיים דיברו בזכות שפת ההוראה הרוסית, שהייתה שגורה בפי התלמידים. ואולם הכמיהה לבית-ספר עבר-לאומי גברה על ההכרה הפדגוגית. בזמן הראשון עוד הייתה אמנם השפעת הרוסית חזקה בבית הספר, אך משנה לשנה ירדה השפעתה כיוון שמדי שנה נסגרה כיתת רוסית ובמקומה באה כיתה בשפת ההוראה העברית. בשנת 1924/25 הייתה, אפוא, הגימנסיה על טהרת העברית בכל הכיתות. האמונה החזקה בעצם הרעיון של חינוך עברי לאומי בגולה ובהחייאת הדיבור העברי החי בפיות התלמידים סייעה להצלחתה של המהפכה הלשונית. סך הכל התלמידים הלומדים במוסד עלה בשנת לימודים זו ל-576, מזה 144 במכינות א', ב' וג'. 328 היו בנים ו-248 בנות.
מעבר לבניין הגימנסיה החדש
הגימנסיה שכנה בשנים הראשונות ברחוב מאירוניו (Maironio) 14 בבית שכור בן שתי קומות שלא התאים לצורכי בית הספר: חדרי הכיתות היו קטנים וצרים, אור שמש מועט חדר לתוכם בשל עצים בחצר שהסתירו, הצפיפות הייתה רבה, מסדרונות צרים, לא היה מקום למעבדות, אספות התלמידים ופעילות המועדון התקיימו באולם קטן בקומה השנייה שדרכו היו נכנסים לכיתות הלימוד השונות, וחצר משותפת הוצמדה לגימנסיה ולדיירי הדירות הפרטיות. בנוסף, הגימנסיה סבלה ממחסור חמור בספרי לימוד שכן הממשלה הליטאית לא התירה להביא ספרי לימוד מארץ ישראל ואילו ספרי לימוד מקומיים עדיין לא היו מוכנים (רק מאוחר יותר הוציא בית הדפוס של אברהם פּטָשֶק ספרי לימוד רבים, בעיקר של המורה שמואל קאפיט בנושאי המתמטיקה. המורה לעברית נח לידסקי חיבר ספרי דקדוק וסינטקסיס עברי, המורה ללטינית יוסף לויטן - ספרי לימוד לטיניים בעברית, ולויטן ואלתר שניידר חיברו יחדיו ספרי לימוד בבעיות הנדסה לכיתה ד' ועוד). כמו כן, לא נעשו בבניין השיפוצים הדרושים כיוון שלא הייתה כוונה להשתקע בו לאורך ימים. משהתרחבה הגימנסיה והמקום היה צר מלהכיל את כל התלמידים החליטה ההנהלה וועד ההורים להקים בניין חדש.
בשנת 1925 נרכש מגרש גדול למדי לגדת נהר הניימן ברחוב פרייפלאוקוס קראנטו (Prieplaukos Kranto) 25 ובשנה שלאחריה החלו העבודות להקמת הבניין. המימון תחילה נעשה על ידי תרומות ההורים ואחר כך הגיע מסניף הג'וינט הברלינאי (5,000 דולר) ובעיקר מהלוואה (ממשלתית) לטווח ארוך (כ-20,000 דולר או 200,000 ליטאס). הבניין החדש נחנך בשנת 1927 (כיום שד' קרליאוס מינדאוגו 11) - הכיתות בו היו רבות ומרווחות, צבועות בצבעי שמן שונים ומלאות אור, לאורך מסדרונות רחבים ומקושטים. הוא הכיל בין השאר מעבדות לפיזיקה ולכימיה, אולם התעמלות, תרבות וחדרי לוואי. כמו כן, הוקם גן ילדים הצמוד לגימנסיה עם כניסה נפרדת. חנוכת המשכן החדש קיבלה את ברכתו של פרופ' חיים ויצמן, נשיאה דאז של ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון. הוא ראה בהקמת המוסד, דווקא בזמן החמרת חוק החינוך ומצב כלכלי ירוד בליטא, סימן לאופטימיות כי "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר". תלמידת הגימנסיה לאה ביאלובלוצקי מספרת:
בניין הגימנסיה הרשים ביופיו. הבניין עמד על שפת הניימן, היו בו כיתות גדולות, חדרים מרווחים, חצר נקייה, מגרש ואולם להתעמלות עם מכשירים משוכללים. ב-8 בבוקר עם הצלצול הייתה נסגרת הדלת ומי שאיחר לא קיבל רשות כניסה. בשער עמד השומר הפולני בנדיקט. הוא שמר והקפיד שהמאחר לא יכנס.[3]
שימש כמנהלה הפדגוגי הראשון של הגימנסיה מראשיתה ועד לעלייתו לארץ ישראל ב-1925.
שיינזון
אנגלית
אלתר שניידר
עברית ותנ"ך
מזכיר המועצה הפדגוגית, חיבר ספרי לימוד שונים יחד עם לויטן ומרדכי סיסיצקי.
מתלמידי הגימנסיה
לוחית זיכרון לגימנסיון העברי לשעבר בקובנה המדגישה כי רוב תלמידי הגימנסיה נרצחו בשואה(בליטאית), (בעברית) ו(באנגלית)ב-11 באפריל2010 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לזכרה של לאה גולדברג בכניסה לגימנסיון העברי לשעבר בקובנה. לאה גולדברג למדה וסיימה בו את לימודיה ב-1928(בליטאית), (בעברית) ו(באנגלית)
למדה בגימנסיה בשנים 1921–1924. אדריכלית ישראלית מהמפורסמות בארץ בשנות ה-30. בין שאר עבודותיה, השתתפה וזכתה בתחרות תכנון בית הכנסת בחדרה למרות ההתנגדויות לתכנון בית כנסת בידי אישה.
גיטה לנגלבן-קליבנסקי (1923–2015)
למדה בגימנסיה בשנים 1931–1940. גורשה לחוג הקוטב הארקטי בסיביר. לאחר שחרורה עסקה בפעילות ציונית בברית המועצות. בעלותה לישראל ב-1969 עבדה במחלקת תשתיות ופיתוח במשרד הבינוי והשיכון, ופעלה לקליטת העלייה מברית המועצות.[12]
כרטיס תלמיד של עמנואל לפין בחתימת המנהל הפדגוגי של הגימנסיה, ד"ר משה שוובה (1923/1924) (בעברית)(בליטאית)
כריכת כרטיס התלמיד של עמנואל לפין (תרפ"ד, 1923/1924) (בעברית)(בליטאית)
לקריאה נוספת
לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך ע"ש פרופ' חורגין, אדר, תשמ"ג.
אהרן ברמן, 'הגימנסיה העברית בקובנה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב: "היהודים בליטא מ-1918 עד 1941", תל אביב: עם הספר, תשל"ב, עמ' 136–139 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, צילום 850) (הכותב היה מנהל בגימנסיה)
יוסף הררי-ברגר, 'צמיחתן של הגימנסיות העבריות בליטא', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב: "היהודים בליטא מ-1918 עד 1941", תל אביב: עם הספר, תשל"ב, עמ' 132–133 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, צילום 846)
^בתוקף תפקידו דאג לרכישת הציוד הדרוש למוסד ושימש כחוליה מקשרת בין הגימנסיה לרשויות ההשכלה בליטא בכל הקשור לתקצובה ועוד.
^משום כך כינו אותם בהומור תלמידי הגימנסיה הריאלית "גימנסיה שוואבה, די גרינע ז'אבה" (שפירושו בתרגום מיידיש: "גימנסיה שוואבה, צפרדעים ירוקות"). מידע על כך נאסף מעדויותיהם של תלמידי הגימנסיה הריאלית: אהרון רחוביץ ורחל לוין כמו גם מעדותה של תלמידת גימנסיית שוואבה לאה ביאלובלוצקי (בשיחתה עם לאה אלכסנדר).
^ 12על פי עדותה של גב' לאה ביאלובלוצקי, מתוך: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, נספח מס' 18, עמ' 319-318.
^השם "גימנסיון" ניתן לבקשתו של הד"ר משה שוובה, פילולוג קלאסי, שרצה להחיות בעברית את הסיומת היוונית המקורית "יון" (ביוונית עתיקה - γυμνασιον) ולא לחקות את המילה השגורה ברוסית "גימנסיה". ראו על כך: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה, עמ' 148, הערת שוליים 178.
^על היותו תלמיד הגימנסיה, ראו את השיחה בין גולדשמידט ליעקב אולייסקי, בה מעיד גולדשמידט על עצמו כי למד בגימנסיית "שוואבה": שמואל גולדשמידט, 'ללמד את בני ישראל מלאכה...' בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבניין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 202
^בראיון צבי-לוין דב - תולדותיה של מחתרת, הוצאת יד ושם תשכ"ב, 1962; אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות, דף לוחם
^היותו תלמיד הגימנסיה על פי: ד"ר א. רוזנפלד, 'חניכינו ברחבי העולם', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 229, "לוינאס עמנואליס", בפורטל 'השטעטל הווירטואלי' של המוזיאון ההיסטורי ליהודי פולין בוורשה (בליטאית) ו-Salomon Malka, Emmanuel Levinas: His Life and Legacy, translated from French by Michael Kigel and Sonja M. Embree with a Foreword by Philippe Nemo. Pittsburgh: Duquesne University Press, 2006, pp. 8-9. שלמה מלכה כותב בביוגרפיה עליו כי עמנואל לוינס התרשם עמוקות ממנהל הגימנסיה, הד"ר משה שוואבה, מעריץ התרבות הגרמנית וגתה.
^תעודות סיום הלימודים נמצאות בארכיון משפחת דוקטורי
^מתוך "ועוד ראיתי תחת השמש" אליהו (אליק) רחמילביץ, אוטוביוגרפיה, ישראל תשס"ב 2002, עמ' 34-37
^גיטה לנגלבן-קליבנסקי, מירכתי צפון: מלחמת הישרדות של צעירה יהודייה מליטא על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני, אלקנה: "חקר יהדות ליטא", תשע"ג
