הודו הבריטית

הודו הבריטית (באנגלית: British India) הוא מונח^[1] המתייחס לשליטה הבריטית בתת-היבשת ההודית החל מתחילת המאה ה־19 ועד 1947. במובנו הרחב כולל מונח זה גם תקופות מוקדמות יותר, החל משנת 1612, בהן תפעלו הבריטים מושבות בהיקף קטן יחסית בתת היבשת.

את התקופה הבריטית בהודו ניתן לחלק לשלושה פרקי שלטון; קולוניות של חברת הודו המזרחית הבריטית (1612–1757), שלטון חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו (1757–1858) והראג' הבריטי (1858–1947). הבריטים הגיעו להודו דרך תחנות המסחר שהקימה חברת הודו המזרחית, אשר הוגבלו תחילה לערים וסביבתם המיידית. דריסת-רגל מסחרית זאת, הפכה לאחר קרב פלסי של שנת 1757 לתחילתו של שלטון החוק ישיר של החברה על חלקים הולכים וגדלים של תת-היבשת. בשנת 1857 פרץ המרד ההודי הגדול, אשר הוביל לביטול שלטון החברה בהודו ותחילתו של הראג' הבריטי, כלומר השלטון הישיר של בריטניה בקולוניות ההודיות. סיומה של המעורבות הבריטית בהודו הגיע עם קבלת העצמאות ההודית ובכך הסתיים השלטון הבריטי בתת-היבשת.

תקופות שלטון

איור של בית הממשל בקולקטה מצידו הצפון-מזרחי, בחזית תושבים בריטים ומשרתיהם ההודים מהלכים בפרק, סוף המאה ה-18.

חברת הודו המזרחית הבריטית (1612–1757)

ערך מורחב – חברת הודו המזרחית הבריטית

דרום אסיה נחשב לאזור מסחר חשוב מאוד בעולם האירופאי, בעיקר משום הסחר בתבלינים. בהודו היו אלו אזורי דרום הודו וסרי לנקה אשר שימשו בתי גידול לתבלינים שבאירופה היה להם ביקוש גבוה, בהם פלפל וציפורן. התבלינים שימשו באירופה מעבר למותרות שבהם, שכן היו חלק חשוב בתהליך שימור הבשר אחרי שחיטתו ושימור טעמו במהלך החורף.

במהלך המאה ה-15 החלו לצוץ איומים על נתיבי המסחר שבין הודו לאירופה, בעיקר על ידי האימפריות המוסלמיות השונות באזור. כתגובה לכך, שלחו הפורטוגלים והספרדים חלוצים למצוא נתיבי מסחר חדשים עם הודו, ביניהם היה קולומבוס בשנת 1492 (שגילה במקום את אמריקה) ווואסקו דה גאמה שבשנת 1498 הגיע להודו. הפורטוגלים החלו להתעשר מהמונופול החדש שיצרו וכתגובה לכך, ההולנדים והבריטים אף הם שאפו לדריסת רגל משלהם בתת-היבשת, זאת באמצעות הקמת חברות מסחר שכללו כוחות צבא, ספינות מסחר וספינות קרב כדי להגן על המאמץ.

בשנים הראשונות שלטו ההולנדים במסחר באזור, תוך שהם מתיישבים במקומות המוצלחים יותר מבחינת גידול התבלינים. הבריטים, תחת תנאים אלו, נאלצו להסתפק בהתיישבות באזורים פחות מוצלחים. בשנת 1612 הוקם היישוב הבריטי הראשון בהודו; סוראט (Surat), עיר מסחר בחוף הצפון-מערבי אשר כללה גם בתי עיבוד ומפעלים וסחרה בין האימפריה המוגולית, שהייתה אז בשיא כוחה, לבין אירופה.

בין השנים 1612–1757 התאפיינה הנוכחות הבריטית בהודו באופן של ערי מסחר המוגנות על ידי מצודות עם חילות מצב מצומצמים. ערים אלו התרכזו תחילה לאורך החוף המערבי ובהמשך גם בחוף המזרחי, עד למפרץ בנגל. לאחר הקמת סוראט (1612), הוקמו בין השאר תחנות מסחר במדראס (1639), בומביי (1668)^[2] וקולקטה (1690). בשנת 1647 היו לחברה 23 תחנות מסחר או 'מפעלים' שכאלה, כאשר הערים המרכזיות היו קולקטה, בומביי ומדראס, אלו הפכו לימים למרכזי השלטון של שלושת מחוזות השלטון בהודו.

שלטון חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו (1757–1858)

בשנת 1757, ניצחו הבריטים בפיקודו של רוברט קלייב כוח מוגולי-צרפתי בפיקודו של הנואב המוגולי במחוז בנגל^[3]. לאחר ניצחון זה, אף על פי שהמשיך להתקיים שלטון מוגולי במחוז בנגל, באופן הולך וגובר היו הבריטים השליטים דה-פקטו של המחוז. לקח מספר שנים לאחר תחילת שלטון החברה בקולוניות ההודיות עד שהתעצב שלטון יציב, בשנים הראשונות הייתה שחיתות רבה כשהפקידים המסחריים ניסו לנהל קולוניה.

בשנת 1770 מתו כעשרה מיליוני בני אדם ברעב המוני בחבל בנגל. רעב זה נגרם בעקבות המעבר לגידול אופיום בשטחים חקלאיים (אשר נכפה על חקלאים מקומיים בידי חברת הודו המזרחית הבריטית כחלק מן האסטרטגיה לייצאו לסין), אשר הוביל למחסור קטלני במזון עבור האוכלוסייה המקומית. רעב המוני נוסף יכה חבל זה בשנת 1943 ויגרום למותם של כשלושה מיליון בני אדם כתוצאה מליקויים בחלוקת המזון.

במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, הפך השלטון הבריטי בהודו לכוח החזק והדומיננטי בתת-היבשת. הכוחות האירופאים בהודו הלכו ודעכו לכדי מספר בודד של ערים הולנדיות, צרפתיות ופורטוגליות. האימפריה המוגולית הלכה ודעכה החל משנות ה-30 של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 התקיימה רק באופן פורמלי, האימפריה המראטהית שניסתה לתפוס את מקום המוגולים, הייתה אף היא בדעיכה כנגד ההתרחבות הבריטית. מספר מערכות ומלחמות כנגד ממלכות הודיות שונות הביאו את חברת הודו המזרחית לשלוט בחלקים הולכים וגדלים של תת-היבשת, בין היתר ארבע מלחמות כנגד ממלכת מייסור (1767–1799) ושלוש מלחמות כנגד האימפריה המראטהית (1775–1818). לאחר 1818 עם הניצחון הבריטי כנגד האימפריה המראטהית וביטולה למעשה, שלטו הבריטים באופן ישיר או דרך ממלכות חסות, ברוב הגדול של הודו.

בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 התפתח בהודו מעמד חברתי-תרבותי שקיבל את הכינוי בהדרהלוק. קבוצת אנשים זו תיווכה בין הודו לבין המערב שיוצג על ידי בריטניה. חברי שכבה זו היו בני שתי הווארנות הגבוהות כלומר ברהמינים וקשטריה. מאוחר יותר נוספו אליהם בני תערובת אנגלים-הודים.

הראג' הבריטי (1858–1947)

ערך מורחב – הראג' הבריטי

במאי 1857 התפרץ המרד ההודי ברחבי צפון ומרכז הודו. כתוצאה מהטראומה שבהתפרצות הדרמטית של המרד וניהולו הבעייתי, למרות הדיכוי שלו לבסוף, בוטל שלטון החברה המזרחית ההודית וזה הוחלף בשלטון ישיר של הממלכה המאוחדת. החל מאוגוסט 1858 אם כן, כוחות צבא הודו הבריטית וגופי הניהול והאדמיניסטרציה עברו לידי השלטון הבריטי, בנוסף הוקם המשרד לענייני הודו בממשלה הבריטית שהיה אחראי לניהול הודו בפיקוח הפרלמנט. השלטון הישיר על הודו (שכללה בתוכה גם את שטחי בנגלדש, פקיסטן ומיאנמר של ימינו) נמשך 90 שנים, עד שניתנה להודים עצמאותם מידי הבריטים. במהלך תקופה זאת פותחה המדינה באופן נרחב, הוקמו בין השאר מערכות חינוך, משפט ותחבורה, בנוסף הפכה הודו לחלק חשוב באימפריה הבריטית, כאשר חיילים הודים משרתים בכל המערכות הבריטיות הגדולות במשך השנים.

ב־1937 פוצלו בורמה ומושבת עדן מהודו הבריטית, במסגרת חוק ממשלת הודו, 1935.

לקריאה נוספת

Keay, John, India: A History, NY, US, Grove Press, 2000
Spear, Percival, A History of India, UK, Penguin books, 1990
Wolpert, Stanley, Encyclopedia of India, US, Thomson Gale, 2006

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ מחצית הודו עצמאית: הודו הבריטית מתה, הַבֹּקֶר, 15 באוגוסט 1947
^ בומביי (כיום מומבאי) ניתנה לבריטים על ידי הפורטוגלים כחלק מהסכם הנישואים של קתרינה, נסיכת פורטוגל.
^ הנואב היה השליט של מחוז בנגל מטעם האימפריה המוגולית. נואב זה היה סיראג' אוד-דואלה, שלא מכבר קיבל את התפקיד.