הרמנויטיקה

שְׁלַיֶירְמַאכֶר

דילתיי

גדמר

הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות. גישה זו התפתחה בכל התרבויות הטקסטואליות – לרבות בעולם היהודי.

מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה במיתולוגיה היוונית בשליח האלים הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו').

אחד הראשונים שחקר לעומק את התחום והציג תובנות ראשונות בתחום הוא הרמב"ם בהקדמתו לפירוש פרקי אבוקרט (הוא היפוקרטס), שם הרמב"ם מציג את גישתו הכללית לסיבות מוצדקות לכתיבת פירושים לחיבורים שקדמוהו, הוא מונה 4 סיבות שונות המצדיקות כתיבת פירוש לספר (חלקן מעידות על מעלת החיבור ומחברו וחלקן על חסרונות החיבור או מחברו) ומסביר איזו מהסיבות הביאה אותו לכתוב פירוש לכתבי היפוקרטס.^[1]

הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכים למעשה צורת חשיבה ועבודה שונה. לדעתו, מטרת כל פרשנות היא שחזור חוויית הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתוּוך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר, התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה.

חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.

הוגים מרכזיים

ההרמנויטיקה של הרמב"ם

בהקדמתו לפירוש לפרקי אבוקרט מנה הרמב"ם ארבע סיבות לקיומה של פרשנות. שתי הסיבות הראשונות מעידות דווקא על כישוריו היתרים של מחבר הספר, השלישית – אינה נוגעת ישירות למחבר עצמו, ורק הרביעית מקורה בפגמיו של החיבור^[2]

הסיבה הראשונה מקורה דווקא ב"שלמות מעלת המחבר" על כישוריו היתרים: "שהוא, לטוב הבנתו, ידבר בעניינים עמוקים, נסתרים ורחוקים להשגה בדברים קצרים, מכיוון שהם ברורים אצלו ואינם מצריכים תוספת". הפירוש בא לקראת הקוראים את הספר אשר "יקשה עליהם מאד" "להבין אותם העניינים מן הדברים ההם הקצרים" וזאת על ידי "תוספת מלים במאמר". הפרשן אמור אם כן להבין יותר מן הקורא המצוי את הטקסט המתפרש, וגם להצליח יותר מן המחבר להבהיר את כוונת המחבר.
הצורך השני בקיומה של הפרשנות נעוץ דווקא בפער השכלתי, במקרה שהקוראים אינם יודעים את "ההקדמות הידועות אצל מחבר הספר". הפרשן המשכיל המכיר את ההקדמות, מסוגל, אם כן, להשלים את הידע הבסיסי החסר.
הסיבה השלישית נובעת מכך שכל חיבור כתוב בשפה הטבעית שהיא רב-משמעית במהותה, ולפיכך "יהיה אפשר שיובן מן המאמר ההוא עניינים מתחלפים" (פירושים שונים או אף סותרים). תפקידו של הפרשן כאן הוא "להכריע לאחד הביאורים, ולהביא ראיה אל אמיתתו וביטול זולתו".
הנימוק האחרון לצורך בתיווך בין המחבר לקורא הוא אי-תקינות הכתוב בספר המפורש. בהקשר זה הפרשן הופך למעשה למבקר, והנכתב על ידו איננו "פירוש באמת אלא השגה והערה".

הוגים מודרניים

בין ההוגים המרכזיים של הגישה המוזכרת קודם, נמצאים פרידריך שליירמאכר, פילוסוף והוגה דתי; וילהלם דילתיי, היסטוריון ופילוסוף; הסוציולוג מקס ובר; הפילוסופים מהזרם הפנומנולוגי אדמונד הוסרל ומרטין היידגר; וממשיך דרכם הנס גאורג גדמר. יורגן הברמאס תקף את עקרונות ההרמנויטיקה כשמרניים, ותמך בתאוריה ביקורתית כאלטרנטיבה. פול ריקר ניסה לאחד שתי מסורות אלה, אף על פי שעבודתו אינה הרמנויטית במובן אותו תיאר גדמר.

ההרמנויטיקה ביהדות

בדומה לתרבויות טקסטואליות אחרות, היהדות פיתחה כלים הרמנויטיים לשם פירוש כתביה.^[3] תופעה פרשנית זו קיימת ביהדות כבר מן התקופות הקדומות ביותר, וכבר המקרא מציג פירושים לעצמו. התהליכים ההרמנויטיים פרחו ועברו מיסוד בעיקר בידי התנאים והאמוראים. פירושים אלו עומדים ביסוד מערכת המשפט היהודית, המגולמת בהלכה וכן ביסוד המשמעויות התאולוגיות והמוסריות הטמונות באגדה. היהדות פיתחה מערכת של היסקים, אשר נגזרו באמצעים לוגיים או בדרך הפלפול. פן פרשני נוסף בפרשנות חז"ל מתבטא בסטייה מהמישור הפילולוגי, ובהפקת תובנות על דרך הפרשנות האלגורית, המיסטית או הפילוסופית ^[4]– או על פי לשון חז"ל דרך, הפשט, הרמז, הדרש והסוד (פרד"ס).

ההרמנויטיקה היהודית למעשה יוצאת מתוך מספר הנחות היסוד: ראשית, בהתחלה הייתה התגלות האל, אשר הועלתה על הכתב. שנית, קיימת מסורת בעל פה, הממלאה את הפערים שבין ההתגלות לכתוב. מסורת בעל פה זו אינה נופלת בערכה מזאת הכתובה ('כל הדברים האלה', שמות כ א). היא יונקת את סמכותה משרשרת העברה.^[5] אדרבה, הנוסח המקראי הוא 'אילם', ללא פרשנות הדורות; ואין לו שום תוקף לעצמו – ומכאן הערך המוסף העצום של הפרשנות. מכאן עוד עולה כי בין אם ההתגלות עולה ישירות מהכתוב ובין אם לאו, צריכה להימצא הדרך ליישב בין שני המקורות. שלישית, עולה ליישב בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל פה בכלים הרמנויטיים – מידות שהתורה נדרשת בהן ואף עקרונות פרשניים יווניים או ערבים – ובתנאי שנשמרים גבולות החופש והאחריות שלהם. למעשה לפרשנות מעמד שווה להתגלות האלוהית; וכן היא נזקקת למנגנון לצורך הגשמתה ולשם קבלת תוקף – ומכאן מעמדם הבכיר של החכמים. דבריהם של אלו מקבלים משנה תוקף, מכיוון שהחלטותיהם מתקבלות על פי דעת הרוב. בכל זאת, דעת המיעוט מתועדת – ובכך מעשירה את מסד הנתונים וזמינה לשימושם של מלומדים מהדורות הבאים.^[6]

התנ"ך נתפס אפוא כצופן מורכב שיש לפענחו באמצעות טכניקה הרמנויטית המתאימה לו במיוחד. היות שאין בתורה דבר מיותר, ואין בה טעות - מחד גיסא, ניתן לגזור גזירה שווה על דברים שאין ביניהם קשר סמנטי, היסטורי, ענייני, נסיבתי או לוגי. מאידך גיסא, ההקשרים המשתנים יצקו בכתובים משמעויות חדשות, והקנו להם רעננות וחדשנות. למעשה קיימת אוטונומיה של מרכיבי התקשורת האלוהית. ייחודיותו של הטקסט הכתוב לא הגבילה את ריבוי המשמעויות המורכבות, הנובעות ממנו, אלא זהו מעיין נובע של חיי נצח, מדריך וסמל לנצח ישראל. כל הקשר היסטורי. מזווית הראייה של הפרשן היהודי, הרי בעובדה שניתן לטעון ש'כך כתוב במקרא' -ולו בעקיפין, הרי לא רק שהמקרא ברא את עם ישראל, כדי שבאמצעות פרשנותו, ישראל יברא את עצמו לעולמי עולמים – ולמעשה ימציא את עצמו מחדש, על פי הנסיבות המשתנות.פישביין גורס כי, הקבלה רואה בתורה שבכתב ושבעל פה ביטוי של הבעה אלוהית, שהגיע לזמן המאוחר לאחר שעבר סינון. עוד הוא טוען, כי

"מבחינת המיסטיקאי, כתבי הקודש כדיבור אלוהי, יותר משהם בעלי משמעות קומוניקטיבית הריהם עקרון רוחני של היקום, המכיל באופן סמלי את מציאות האל האחד האינסופי, שאין לו גילוי. מן הזווית הזאת, המקרא הוא חקיקתן המיסטית של אותיות, הנחצבות מתוך מציאות האל, על כל מורכבותה וצירופי החיים הדינאמיים שבה".

— מיכאל פישביין, לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות

על פי האגדה, אלוהים מגלה עניין בפרשנותו של עם ישראל; ואגדה זו מביעה את ההכרה, כי ההרמנויטיקה היהודית אינה בגדר אקט של ניכור רוחני, אלא הכרח דיאלקטי של קיום דתי, המצמצם את האוטונומיה של האל, ומממש את אינסופיות הבריאה על פני האדמה – על ידי יצירת דיאלוג מתמיד אתו. כך מתמצת פישביין את ההרמנויטיקה היהודית:

כל שחזור וכינון מחדש הוא פירוש. ואכן כזאת היא כל השתמעות טקסטואלית מבארת, המשליכה את כושר הפענוח החדשני שלה על הטקסט; וטוענת לאחר מכן, שהיא מבינה אותו במונחיו הוא. אין דרך פשוטה להבין את המקור 'במונחי עצמו'. עלינו להפיק את המירב ממשאבינו האנושיים, כדי שאפשר יהיה לשוב ולשמוע את שפע המשמעויות הגלומות בכתבי הקודש. כך יוכל כל אדם למצוא ביחידות ועם האחרים, דבר מה מתוך שפע האלוהות, העומד מעל ומעבר לכל כתוב, ולקלוט משהו מן הכוח האלוהי הקבוע והנמשך, להורות וללמד באמצעות הכתוב ומבעדו. התורה שוב אינה אולי הטקסט היחידי העומד לרשותנו. אך היא הטקסט המשותף לנו. בנטילת חלק זו, בתורה ובפרשנויות הנובעות ממנה, מונחת האפשרות לחידושה של עדה יהודית.

— מיכאל פישביין

ראו גם

לקריאה נוספת

זאב לוי, הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה, הוצאת מאגנס, 2006.
מיכאל פישביין, הרמנויטיקה. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 152-157.
ארווין הופנאגל, Einführung in die Hermeneutik Stuttgart 1976 (2. (מבוא להרמנאוטיקה) מהדורה מורחבת ומעודכנת - l., St. Augustin 2000)

קישורים חיצוניים

יעקב עיון, סיוו'ל: מחקר היסטורי הרמונויטי, אימגו
בעיות בהרמנויטיקה, על ידי פרופסור הרמן ס. הנקו (באנגלית)
topic/hermeneutics-science-of-interpretive-principles הרמנויטיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ראה באריכות במאמרה של חנה כשר בנושא ב: מכלול תשע"ו
^ הפירוט שלהלן מבואר בהרחבה במאמרה של חנה כשר: 'דרך הפרשנות הראויה על פי פירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט' חנה כשר, מכלול-פרדס – גיליון א תשע"ו 2016 עמ' 96-97. שם היא מסבירה לפי עקרונות אלו של הרמב"ם, מדוע בצעירותו תכנן לפרש את ספר 'שיעור קומה' (הסיבה השלישית), ובזקנותו חזר בו (כי היה לו חבל 'לבזבז את זמנו' על פירוש מהסוג הרביעי - כשאפשר פשוט להמליץ על 'מחיקת הספר וכריתת זכרו' (כלשונו במכתב המפורסם הנוגע לספר שיעור קומה)
^ מקור המילה 'הרמנויטיקה' נעוץ במיתולוגיה היוונית -באל הרמס. לא די שהרמס הוא השליח בין האלים ובין אלו לבין בני האדם, אלא שהוא מלווה את הנשמות לשאול לאחר מותם. כמו כן, הרמס נחשב למי שהמציא את הלשון והדיבור. לבסוף הוא נתפס לא רק ככפרשן, אלא כאל אשר בפעלוליו מרמה ומשקר. במאה הרביעית, חיבר אריסטו ספר בשם 'peri-hermeneias', שתורגם ללטינית כבר בעת העתיקה ('de Interpretatione"). סוקרטס סבר שלמילים היכולת לגלות, להסתיר או להכיל מסרים בדרכים רב-משמעיות. על פי רוב המונח 'הרמנויטיקה' מתחבר לספרות קודש או לספרות חכמה – ועוסק בתהייה אל 'אמת אבסולוטית' מתעתעת, אשר לאו דווקא ניתנת להסקה בדרכים רציונליות. למעשה קיימות גישות הרמנויטיות בכל תרבויות הטקסט הקיימות – מודרניות ועתיקות כאחד – לרבות בתרבות המסופוטמית, המצרית, ההודית, ההבודהיסטית, הנוצרית ובעולם היהודי.
^ המושג הרמנויטיקה טומן בחובו הבחנה בין מישור 'ההסבר' ('explicatio") שמכוון לעבר המשמעות הפילולוגית-היסטורית של הטקסט לבין 'הפירוש' ('interpretatio"), שהוא פירוש המכיל עיבוד מרחיק לכת של הטקסט, המפורש בידי דורות מאוחרים או בעבורם.
^ משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. (פרקי אבות א:א). אנשי כנסת הגדולה הם ראשוני התנאים, והמסורת המשיכה להתגלגל לידי האמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים, והאחרונים – שהם החכמים המכהנים מתחילת העת החדשה ועד היום.
^ מיכאל פישביין, הרמנויטיקה, לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, תל אביב 1993.