בתערוכה הוצגו חידושים רבים, בהם גלויות מצולמות, מדיח כלים, הגלגל הענק הראשון בעולם ותאורת ניאון. כמו כן, הודגמו לראשונה לציבור הרחב המצאות "ותיקות" יחסית, כמו טלפון, תאורת חשמל, מנוע חשמלי ועוד. התערוכה חגגה את ניצחון הקפיטליזם בהעלותה על נס מוצרים איכותיים של הטכנולוגיה המודרנית, שנוצרו על ידי יוזמה והשקעה פרטית ועצמאית[4]. התערוכה, שהניבה רווח כספי למשקיעים למרות המיתון בו הייתה שקועה כלכלת ארצות הברית, השיגה את מטרותיה, בהן מיצוב האומה האמריקאית כאומה גדולה, מאוחדת ומובילה, ביסוס האמונה והביטחון בקדמה, במדע ובטכנולוגיה, ומעל הכול באמריקניזם כשיטה וכדרך להנהגת העולם בעידן המודרני[5]. במקביל לתערוכה, ששאפה לתדמית רצינית מכובדת וחינוכית, בה הוצגו הישגי האומות המשתתפות, פעל פארק שעשועים ("מידוויי", על שם הרחוב בו שכן הפארק[6]), שבו הוצגו מופעים שחלק מבני התקופה ראו כהמוניים ואת חלקם כסטריאוטיפיים ומבזים. בעיקר מבזים את האוכלוסייה האפרו-אמריקנית[7][8].
על התערוכה העיב רצח ראש העיר הנבחר של שיקגו, קרטר הריסון, שלושה ימים בלבד לפני נעילת התערוכה, ולכן לא נערך לתערוכה טקס נעילה. רצח זה ומעשי רצח נוספים שאירעו בזמן היריד היוו השראה לספר "השטן בעיר הלבנה: רצח, קסם וטירוף ביריד ששינה את אמריקה" מאת אריק לארסון[9]. לארסון ציין בפתח ספרו שהתערוכה היא: "אירוע בודד וקסום, שנעלם כמעט לגמרי מהתודעה המודרנית, אך נחשב בזמנו לבעל השפעה מעצבת המשתווה אף לזו של מלחמת האזרחים"[10].
התערוכה הייתה אירוע כה חשוב ומרכזי בתולדות העיר שיקגו, שאחד מארבעת הכוכבים שעל דגלה מסמל את התערוכה.
מועצת העיר שיקגו, בניצוחו של ראש העיר, דוויט קלינטון קרייג'ר (DeWitt Clinton Cregier), החלה בהכנת הצעה ובגיוס כספים ב-22 ביולי 1889. 500,000 מניות בעלות 10 דולר למניה הונפקו על ידי בנק ג'יי. פי. מורגן לצורך גיוס הכספים למימון ההצעה. בין המממנים הראשיים היו אנשי העסקים הבולטים של העיר, צ'ארלס שוואב (נשיא בית לחם סטיל), איל הרכבותג'ורג' פולמן, הבנקאי ליימן גייג' ואחרים. בית הנבחרים הודיע אמנם על זכייתה של שיקגו בפברואר 1890, אך גיוס 10 מיליוני הדולרים לקיום היריד הסתיים רק עם תום 1890, תוך התגייסות נרחבת של אזרחי העיר בפרט ואזרחי אילינוי בכלל. בסיכום סופי נמכרו המניות ל-30,000 משקיעים.
בית הנבחרים מינה נציבות לפיקוח על התערוכה, בה השתתפו שני נציגים מכל מדינה וטריטוריה של ארצות הברית. הגוף המבצע, שכונה הדירקטוריון, כלל נבחרי ציבור ואנשי עסקים משיקגו. שני הגופים דיווחו לחבר בית הנבחרים של ארצות הברית (והקולונל לשעבר), ג'ורג' ר. דייוויס. האדריכלדניאל ברנהם מונה למתכנן הראשי של התערוכה וניתנה לו יד חופשית למדי, כולל בחירת אנשי מקצוע ומיקום התערוכה. אדריכל הנוףפרדריק לו אולמסטד, שתכנן את הסנטרל פארק בניו יורק, נבחר לתכנון שטח התערוכה, שהשתרע על גדתה הדרומית של ימת מישיגן באזור פארק ג'קסון. תכנונו של אולמסטד כלל יצירת גופי-מים מלאכותיים, בהם לגונה מלאכותית גדולה ("האגן הגדול") שתהווה את ליבו של המתחם הענק. כמו כן בחר ברנהם מספר אדריכלים מובילים (רובם חניכי האקול דה בוזאר בפריז, לתכנון 200 המבנים של "העיר הלבנה" ו"חצר הכבוד" ושטח פארק השעשועים במידוויי פלזנס.
העבודה באתר החלה ב-1891 על ידי 40,000 פועלים, בהם אביו של וולט דיסני, אליאס[11], שסיפוריו על אודות המקום היוו השראה לבנו להקמת פארקי שעשועים. העבודות ריכזו עניין ציבורי כה גדול עד כי בשלב מסוים נמכרו כרטיסים בסך 25 סנט לצפייה בעבודות ההקמה. אף על פי שטקס ההקדשה של התערוכה נערך כבר ב-21 באוקטובר1892, היא נפתחה לציבור רק במאי 1893 ופארק השעשועים ובו גלגל-ענק (אחת האטרקציות הראשיות ואחד מהעוגנים הכלכליים שייצרו רווחים ומנעו פשיטת רגל) נפתח רק ביוני. סיבה נוספת לקשיים כלכליים הייתה העובדה שהנהלת התערוכה הייתה כפופה לקוד נוצרי מחמיר והתחייבה שלא לפתוח את התערוכה בימי א', וזאת על אף שיום א' היה היום החופשי היחיד של עובדים רבים, כך צומצם פוטנציאל קוני הכרטיסים.
בטקס הפתיחה, שנערך ב-1 במאי בחצר הכבוד, נכחו כמאה אלף איש, שצפו בנשיא ארצות הבריתגרובר קליבלנד מפעיל באמצעות מנוף מזהב מנוע חשמלי שהפעיל מזרקה וציין את פתיחת התערוכה[12].
התערוכה
העיר הלבנה
200 המבנים שתכננו ברנהם ואולמסטד סביב האגן הגדול תוכננו, כאמור, על ידי חבר אדריכלים, רובם חניכי אקול דה-בוזאר בסגנון נאו-קלאסי וצופו בטיח לבן בוהק, שהקנו להם את הכינוי "העיר הלבנה". בתוכנית נקבע שעל כל מבנים לכלול כרכוב בגובה אחיד של 18 מטרים, גם אם המבנה עצמו היה גבוה הרבה יותר. כרכוב אחיד זה שיווה לבניינים השונים קו הרמוני אחיד שהשפיע על המראה הכולל. המבנים יוחדו לנושאי תצוגה שונים כגון חקלאות, אמנות, כרייה ומחצבים, מכניקה, חשמל, תחבורה, חקלאות, אנתרופולוגיה וכדומה[13]. העיר הלבנה הציעה למעשה תוכנית לעיר עתידית, בניגוד לשיקגו שמחוץ לשטח התערוכה, היא נהנתה מאספקת מי שתייה זכים, תאורת חשמל, מערך שמירה ואבטחה אמין ויעיל ושירותי רפואה ייעודיים.
הבניין שיוחד לתרומתן של הנשים תוכנן על ידי סופיה היידן בנט, האישה הראשונה באמריקה שעבדה כאדריכלית. בניין התחבורה, שתוכנן על ידי לואיס סאליבן, בלט בסגנונו המודרניסטי. הוא גם מתח ביקורת על הסגנון המיושן של אדריכלות התערוכה, שלא הציג את תנופת המודרניזם והקדמה האמריקאיים אלא ניסתה לחקות פאר אירופאי מיושן[14]. מבנה יוצא דופן נוסף בעיר הלבנה היה הקפלה שתכנן אמן הויטראז'לואיס קומפורט טיפאני, הקפלה נרכשה עם תום התערוכה והועברה לניו יורק, שם היא מותקנת בתוך קתדרלת סנט ג'ון האלוהי.
לפי כל הדיווחים והתמונות, העיר נראתה יפה במיוחד בלילה, לאור תאורת החשמל. קווי המתאר והכרכובים של כל המבנים עוטרו בנורות שנדלקו באחת עם רדת החשכה ושני זרקורי ענק האירו את חצר הכבוד מראש בניין התעשייה. התאורה החשמלית הייתה מראה שרבים מבאי התערוכה לא ראו מעולם והתפעמו ממנו. ליימן פרנק באום, שביקר בתערוכה, השתמש בעיר הלבנה כדגם ל"עיר האיזמרגד" בסדרת ספרי ארץ עוץ שכתב[15][16].
ברנהם והאדריכלים שלצידו בראו עיר חלומות מפוארת ויפהפייה שעלתה על כל דמיון. המבקרים ביריד באו ליריד לבושים במיטב מחלצותיהם ועוטים ארשת רצינות עמוקה, כמי שמבקרים בבית תפילה אדיר.
— אריק לארסון, השטן בעיר הלבנה, פתח דבר, עברית:אור אלכסנדרוביץ'
ביתני האומות
לצד העיר הלבנה הוקמו ביתנים שייצגו את 46 אומות ומדינות העולם שהשתתפו בתערוכה[17].
יפן הייתה בין המשקיעות הגדולות והראשונות ואת ביתנה, בדמות פגודה גדולה הקימה על גבי אי מלאכותי שנקרא "האי המיוער" (Wooded Isle) שכלל דוגמאות אדריכלות יפניות נוספות, את "בקתת דייווי קרוקט" ואזור מרגוע שקט ומוצל לקהל היגע. הפגודה משכה קהל רב שהתעניין בביתן, אותו עיצבו אמנים יפנים. היכולות היפניות בתחומי הארגון, הטכנולוגיה והאמנות הועלו על נס על ידי העיתונות והקהל כאחד. בניגוד לרושם המכובד של הביתן היפני, המשלחת הסינית הבלתי-רשמית (עקב סכסוך הגירה עם ארצות הברית), התמקמה באזור פארק השעשועים והציעה בית תה. דבר זה גרם לקהל לראות בסינים קוריוז משעשע ולא אומה רצינית[18].
נורווגיה השיטה ליריד, על פני האוקיינוס האטלנטי, את ה"ויקינג", ספינה שנבנתה בדוגמתה של ספינה ויקינגית. ה"ויקינג" עגנה מול הביתן הנורווגי במשך כל ימי התערוכה ועוררה עניין רב. הביתן הנורווגי הועבר לאחר תום התערוכה לוויסקונסין, שם הוא משמש מוזיאון בשם "נורווגיה הקטנה". גרמניה הקימה מבנה דמוי טירת-הרים גרמנית. הביתן ההולנדי היה בדמות בית מאמסטרדם, שהועבר לאחר תום התערוכה בשלמותו לברוקליין, מסצ'וסטס.
משלחתה של האיטי שימשה במה לנושא האפרו-אמריקאי. פרדריק דאגלס, חלוץ הלוחמים למען זכויות אזרח בארצות הברית, נשא בביתן דברים והפיץ ממנו עלונים במספר שפות בנוגע לבעיות גזע. דאגלס מחה בין היתר על הצגתם המעוותת של "כפרי זולו" בפארק השעשועים, שכל תכליתם הייתה לבזות את ההאפריקאי "הפרימיטיבי". מה גם, שביתנים אלה הוצבו באזור השעשועים ולא בין ביתני האומות ובאזור השעשועים הייתה, בניגוד לשאר אזורי התערוכה, הפרדה גזעית. כפרי הזולו ואומות אפריקאיות אחרות, כאומת ה"פון" מדהומיי הובאו על ידי אמרגנים בשלמותם על נשיהם וטפם, כ-100 איש בכפר, למטרת תצוגה פולקלוריסטית של ריקודים ופולחנים שבטיים טקסיים. הצופים הלבנים התבוננו במופעים כבקרקס מוזר וצחקו למראה הריקודים שהוצגו בפניהם. בעיני סוציולוגים מודרניים הדגישו המופעים את הצגתו של שחור-העור כפרא פרימיטיבי ולא בן תרבות[7][8].
הנהלת התערוכה קיימה בהשתדלותו של דאגלס ומתוך הוקרה לפועלו, יום ייעודי לאפרו-אמריקאים, ב-25 באוגוסט, אך גם יום זה זכה להערות מרושעות ולהצגה מעוותת בעיתונות התקופה[19]. מעבר לזאת, במוזיאון ההיסטוריה של שיקגו, הסוקר את התערוכה, מוזכרים מופעים, שהתקיימו מחוץ לתערוכה הרשמית, שייצגו את תרבותם של השחורים בשיקגו, שלא יוצגה בתערוכה, ומחירי הכניסה אליהם הלמו את כיסם של בני עבדים משוחררים שטרם התבססו כלכלית.
בנוסף לביתני מדינות העולם הוצבו בתערוכה גם ביתנים של מדינות ארצות הברית והטריטוריות שלה, כאשר הפופולרי בהם היה ביתן מדינת איידהו בו ביקרו כ-18 מיליון מבקרים. הביתן, העשוי עץ, שימש לתצוגת תנועת האמנויות והאומנויות שהציגה בו מגוון עבודות-יד ורהיטים[20].
מנהל פעילויות הבידור והמוזיקה במידוויי היה האמרגן היהודי סול בלום, שהיה אז בן 23 בלבד. לימים היה בלום לפוליטיקאי וכיהן כיושב ראש ועדת בית הנבחרים לענייני חוץ וממייסדי האומות המאוחדות. בלום קיבל את המינוי לאחר שביקר בתערוכת פריז 1889 והביא משם כפר אלג'יראי שהוצג שם, אותו הציע לפרנסי התערוכה כדגם לכפרים עממיים שיוצגו במידוויי[21].
הכניסה להולכי רגל הייתה דרך מידוויי (כיום, בשטח אוניברסיטת שיקגו), כניסה נוספת הייתה דרך מזח שנמתח לחופי ימת מישיגן ממנו הובילה מסוע אל שער התערוכה[23], אולם רוב המבקרים הגיעו לתערוכה ברכבת. בדרום-מערב השטח נבנתה תחנת רכבת ענקית (בת 16 רציפים) שריכזה תנועה של מאות רכבות ביום מרחבי ארצות הברית. דרך גישה זו הייתה נוחה במיוחד למבקרים מחוץ לעיר משום שהעיר שיקגו התפתחה מלכתחילה על צומת מסילות ברזל.
המחנה של באפלו ביל
לוועדת ההנהלה של התערוכה הוגשו הצעות רבות של גופים שונים להיכלל בתצוגות. אחת האטרקציות המרכזיות שנדחו הייתה "מופע המערב הפרוע" של באפלו ביל קודי. המופע הפופולרי, שכבר הספיק להופיע באירופה, בהשתתפות הצ'יף האינדיאנישור יושב (שנהרג ב-1890) והצלפית הנודעת אנני אוקלי, הציג לקהל את המערב הפרוע בדרך קרקסית ובליווי סיפור חייו של צייד הביזונים הנועז באפלו ביל קודי. אף על פי שנדחה, הקים באפלו ביל קודי את מחנהו בצמוד לתערוכה הרשמית. מבקרים רבים בתערוכה ביקרו במופע של באפלו ביל, תמורת תשלום נוסף, ממנו לא נהנתה הנהלת התערוכה כלל. באפלו ביל לא היה כפוף להחלטה שלא לפעול בימי א' והשיג על ידי כך קהל נוסף. המחנה של באפלו ביל מוקם ליד אחד השערים והיו מבקרים שהתבלבלו וסברו שהמחנה הוא-הוא התערוכה העולמית. כאשר סירבה הנהלת התערוכה לבקשת ראש העיר לציין יום אחד שבו ייכנסו ילדי העיר חינם, מיהר קודי להכריז על יום כניסה חינם לילדים וסחף את תהילת הציבור.
למכרז לאספקת חשמל לתאורה בתערוכה הוגשו שתי הצעות מתחרות. מחד, הצעתה של ג'נרל אלקטריק עם תומאס אלווה אדיסון וג'יי. פי. מורגן שעשתה שימוש בזרם ישר ומאידך הצעתה של חברת וסטינגהאוז עם ג'ורג' וסטינגהאוז וניקולה טסלה שהציעה שימוש בזרם חילופין. הצעתה של וסטינגהאוז שהייתה זולה מזו של אדיסון (399 אלף דולר לעומת 554 אלף), זכתה ובכך הוכרע ניצחונו של זרם החילופין ב"מלחמת הזרמים". עקב הפסדו סירב אדיסון לתת לווסטינגהאוז רשות להשתמש בנורת ליבון פרי המצאתו. לפיכך השתמשה וסטינגהאוז בנורות פרי המצאתו של רגינלד פסנדן (Reginald Fessenden).
ביתן החשמל היה הביתן שריכז את מרבית תשומת הלב של מבקרי התערוכה. הגנרטור של וסטינגהאוז הוצג לציבור, אדיסון הציג בביתן מגדל בגובה של כ-21 מטר (70 רגל) העשוי כולו 18,000 נורות ליבון, טסלה הציג נורות זרחן (שהקדימו את נורת הפלואורסצנט) וניאון (עליהן לא רשם פטנט ולכן הן לא נחשבות להמצאתו). כמו כן הודגמו פעולותיהם של שנאים, מנועים חשמליים ועוד[25][26].
חידושים ואטרקציות
מוצגים מיוחדים
בתערוכה הוצגו 65,000 תערוכות ומוצגים, שהתחרו על תשומת לבו של המבקר. בין המוצגים נמנו חידושים כגון אבטיפוס של הרוכסן, גלויות מצולמות שהיו ללהיט, הרצאות פתוחות לציבור שהציגו חידושים באסטרונומיה ואסטרופיזיקה שלוו בתצפיות מן הטלסקופ הראשון בעולם שהשתמש במנוע חשמלי ואחד הגדולים בעולם באותה עת[27] או הדגמה של המצאות קיימות למשל הטלפון, כאשר קונצרט שנוגן על ידי תזמורת בניו יורק הושמע מבעד לשפופרת הטלפון המוגברת לקהל בשיקגו[28].
בנוסף להתבוננות קדימה, נשמרה גם פינה פופולרית בתערוכה להתבוננות אל כברת הדרך אותה עברה ארצות הברית מבחינה טכנולוגית ומבחינת ההתפרשות מערבה. כמייצג נושא זה הוצג הקטר ג'ון בול, שיוצר בשנת 1831. הקטר הישן נע בכוחות עצמו מן המכון הסמיתסוני בוושינגטון ועד שיקגו[29]. הוא אף הוחזר לוושינגטון בכוחות עצמו. כן הוצגו חלקים ממסילת הברזל הראשונה בארצות הברית. בנוסף, הוצג דגם של ספינת הדגל של קולומבוס, הסנטה מריה שעגן במעגן התצוגה[30].
הכפר האתנולוגי היה אחד משיאיה של תערוכת פריז, מארגני תערוכת שיקגו ביקשו ליצור תצוגה שתאפיל עליו. התצוגה בבניין האנתרופולוגיה, שבראשה ניצב פרדריק וורד פאטנם (Frederic Ward Putnam), מבכירי האנתרופולוגים באמריקה, התיימרה להציג את התקדמות האבולוציה של האדם. התצוגה החלה בתערוכה ארכאולוגית, המשיכה בתערוכות של פריטים פולקלוריסטיים של אינדיאנים משבטים שונים מצפון אמריקה ומדרומה ומוצגים פולחניים ויומיומיים של שבטים שונים מרחבי העולם והסתיימה בשני פסלים בגודל טבעי של סטודנטים לבנים מודרניים מאוניברסיטאות עילית בבחינת שיא ההתפתחות האנושית. התצוגה האתנוגרפית העשירה והמפורטת הייתה בסיס לתכולתו של מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע[31]. תצוגה נוספת של הארכאולוגיה של האדם, בה הוצגה התפתחות האדם על ידי סדרת שלדים הולכת ומזדקפת של הומינידיים ובני-אדם קדומים, התקיימה בביתן הממשלתי שאירח אותה כחלק מתצוגת המכון הסמיתסוני. בנוסף כללה תערוכה זו גם "תמונת חיים באמריקה" בעת נחיתתו של קולומבוס על חופיה[32].
במסגרת "הרחוב הקהירי" נחשף הציבור האמריקאי לריקוד בטן. הייתה זו למעשה גרסה מעובדת של הריקוד שנקראה "הוּצִ'י-קוּצִ'י" שהומצאה על ידי האמרגן סול בלום שאף כתב את הלחן ה"אוריינטלי אותנטי", לחן זה שימש מאז פעמים רבות כלחן מזרחי[35] וכיוון שבלום לא רשם עליו זכויות יוצרים הוא לא זכה ליהנות מתמלוגים וממזכה[36]. הריקוד והרקדנית שנקראה "מצרים הקטנה" (Little Egypt) מוזכרים תדיר כאחת מן האטרקציות המרכזיות של התערוכה[37].
בתי האוכל שאפו אף הם למשוך ולהציע לקהל מוצרים חדשים. בין מוצרי המזון שהוצגו לראשונה בתערוכה היו גומי לעיסה בטעם פירות, ממתק פופקורן מצופה בוטנים ומולסה שנקרא לימים Cracker Jack והיה לאחד החטיפים הפופולריים בארצות הברית, סוגים שונים של דגני בוקר, דייסת שיבולת-שועל קלה להכנה (Quaker Oats, "קוואקר") ועוד. כמו כן נמכר לראשונה "צמר גפן מתוק".
אירועים מיוחדים
יום שיקגו
ב-9 באוקטובר צוין בתערוכה "יום שיקגו", היה זה יום השיא של התערוכה, בו נמנו 716,881 מבקרים, שיא ששבר את שיא מספר המבקרים בתערוכת פריז (397,000)[39].
היום צוין לזכר השרפה הגדולה של שיקגו שהתחוללה בעיר בין 8 ל-10 באוקטובר1871, לציון האומץ והתושייה של אנשי שיקגו והשתקמותה המהירה מן האפר ועד היותה "בירת העולם" ולו ליום אחד. על מנת לאפשר לקהל גדול ככל האפשר להגיע, סגרו אנשי עסקים את חנויותיהם ומפעליהם, מחירי כרטיסי הרכבת לשיקגו הוזלו והמשטרה הקפידה על מעצר מנהלי ליום אחד של עבריינים ידועים.
על מנת לשוות לתערוכה ערך רציני, אינטלקטואלי ובעל חשיבות ולא אירוע בידורי בלבד, התקיים במסגרתה קונגרס נרחב שיוחד לבחינת המדע והאתיקה לקראת המאה ה-20 (לפי הגדרתו נוצר לשם "חקירה אינטלקטואלית ומוסרית של התקדמות האנושות" ו"יצירת הרמוניה בין כל תחומי הדעת"[40]) ב-20 מחלקות ו-225 תתי-מחלקות שיוחדו לנושאים השונים[41]. כפי שקולומבוס גילה עולם חדש, ביקשו הנוכחים לבחון את הסוגיות שהציב בפניהם העולם הטכנולוגי והמדעי החדש ובמסגרת זו קידום נשים, חוקי עבודה ומסחר בינלאומי, סוגיות של מוסר, מדע ודת וכדומה. במסגרת זו גם הוצגה לראשונה הפסיכולוגיה לציבור הרחב[42].
מבנה הקונגרס (World's Congress Auxiliary Building), מבנה קלאסי גדול ומרשים, נבנה במרוחק מהעיר הלבנה, באזור הלופ, ולכן היה אחד מהמבנים הבודדים של התערוכה העולמית ששרדו לאחר ש"העיר הלבנה" נשרפה ברובה בשנת 1894. מאז תום התערוכה משמש המבנה את מכון האמנות של שיקגו.
פרלמנט הדתות התקיים בין התאריכים 11 בספטמבר - 27 בספטמבר. היה זה האירוע הראשון בו נפגשו נציגי כל הדתות המוכרות ממערב וממזרח לרב-שיח בין-דתי. הרצאת הפתיחה נערכה על ידי נציג ההינדואיזם, סוואמי ויווקאננדה, שעורר עניין וכבוד רב. 7,000 משתתפי המושב קמו והריעו לו בעמידה מספר דקות[43]. כמו כן הוכרו בהשתתפות בפרלמנט דתות ואמונות חדשות כגון הבהאים[44], המדע הנוצרי והספיריטואליזם.
בין 9 ל-11 באוגוסט התקיים קונגרס המתמטיקאים הבינלאומי הראשון. במסגרת זו נשא נשיא הקונגרס, פליקס קליין, קריאה ליצירת קונגרס מתמטיקאים קבוע[45]. גוף זה, הקונגרס הבינלאומי של המתמטיקאים התכנס לראשונה כעבור ארבע שנים בציריך וממשיך להתכנס מאז באופן קבוע.
קונגרס הנשים הבינלאומי התקיים במשך שבוע ועסק במקומן של נשים בחברה. במהלך הקונגרס התקיימו 81 מושבים שאורגנו על ידי נשים מכל רחבי ארצות הברית. 500 נשים הגיעו מ-27 מדינות להשתתף בכינוס. 150,000 איש ואישה השתתפו במושבים השונים. מכל אירועי התערוכה, המספר הגבוה ביותר של אנשים פקדו את כנס הנשים[46]. לצד קונגרס הנשים, הוקמו מספר מבנים שכללו שני חללים שהציגו אומנות נשים, מבנה לטיפול בילדים ומעונות לנשים שנועדו לנשים שהגיעו לבדן או עם ילדים ליריד[46].
סופרג'יסטיות ובראשן סוזן ב. אנתוני פעלו להקמת הביתן והחתימו עצומה את הרעיות והבנות של שופטי בית המשפט העליון, חברי קונגרס ובעלי שררה אחרים[47].
התערוכה העולמית היוותה גורם משיכה לידיים עובדות. בפרט מצאו בה פרנסה נשים צעירות, חסרות הכשרה וניסיון, שעבדו כזבניות, כרטיסניות ודיילות בביתני התערוכה וכן כחדרניות בבתי המלון הרבים שנפתחו בסמוך לשטח התערוכה עבור התיירים הרבים. עשרות נשים צעירות נפלו טרף לאחד הרוצחים הסדרתיים הראשונים בהיסטוריה, הנרי ה. הולמס, שבנה מלון במיוחד למטרת פיתוי ורצח נשים אלה וקורבנות נוספים. לא ידוע בדיוק כמה אנשים רצח הולמס, אך האומדן עומד בוודאות על כמה עשרות[49].
על נעילת התערוכה העיב רצח קרטר האריסון, ראש העיר האהוד, על ידי פטריק פרנדרגסט, צעיר מעורער בנפשו בן 25 שביקש להתקבל כיועץ משפטי, אך נדחה על הסף. פרנדרגסט הגיע לביתו של ראש העיר בערב 28 באוקטובר, יומיים לפני טקס הנעילה המתוכנן, וירה בו מטווח קרוב. הוא זכה להגנה מידי הפרקליט קלרנס דרו, אך הוצא להורג ב-13 ביולי1894. דרו קרא לאיש עליו הגן "רפה שכל מטורף ואומלל"[50].
נעילת התערוכה
במקום הטקס המפואר שתוכנן, ובו תוכננה הענקת פרסים ושחזור נחיתתו של קולומבוס בחופי אמריקה, נערך טקס אשכבה לראש העיר האריסון. טקס האבל התקיים באולם המופעים המרכזי. בעוגב הענק נוגן מארש אבל מאת פרדריק שופן. בשעה 16:45, עם השקיעה, ירתה ספינת הקרב "מישיגן" 21 מטחי ירי תותחים, כאשר נדם קול המטח האחרון צנחו 1,000 הדגלים אל הקרקע. 200,000 מבקרים שרו את ההמנון בבכי עצור[51].
לאחר התערוכה
התערוכה, למרות חששות כבדים שליוו אותה לכל אורכה, הסתיימה לבסוף ברווח של כמיליון דולר. הרווח חולק ל-30,000 מחזיקי המניות.
העיר הלבנה ננטשה ברובה. על שטחה הוקם פארק ג'קסון. בארמון האומניות שוכן כיום מוזיאון המדע והתעשייה של שיקגו. ב-8 בינואר1894 התחוללה שרפה אשר כילתה את רוב העיר הלבנה[52]. ב-1918, לרגל 25 שנים לתערוכה, הוצב העתק ברונזה מדויק של פסל הרפובליקה (שחלש על האגן הגדול בעיר הלבנה) במקום בו היה ביתן החשמל.
בין ההשפעות של התערוכה ניתן למנות את הפיכתה של שיקגו, מעיר על שפת "המערב הפרוע", לעיר מרכזית בכלכלה ובתרבות האמריקאית. בעיר זו רוכזו מוזיאונים חשובים ומרכזים אקדמאים לאמנות ולאדריכלות. התערוכה הזניקה את רפורמת "העיר היפה" בערי ארצות הברית הגדולות[53][54], אשר שמה דגש על אדריכלות קלאסית מונומנטלית, שדרות רחבות ופארקים.
ליינהרד טען שהתערוכה מסכמת את המאה ה-19, בעוד שנכשלה כליל לחזות את המאה ה-20. האדריכלות ומושגי היופי היו אירופאיים-קלאסיים ולא חדשניים. החידושים היו עדיין חשמל וטלפון. לא נחזו בה לא הקולנוע, לא הרדיו, לא המכונית ולא המטוס, שיבואו שנים ספורות לאחר מכן. היא הביעה ביטחון ואופטימיות בעולם, כפי שהוא היה, כ-20 שנה לפני מלחמת העולם הראשונה[55].
אריק לארסון, השטן בעיר הלבנה: רצח, קסם וטירוף ביריד ששינה את אמריקה, תרגם אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל, תל אביב 2008 מכונת קריאה - השטן בעיר הלבנה, באתר readingmachine.co.il
^Michael O. Riley, Oz and Beyond: The Fantasy World of L. Frank Baum, Lawrence, KS, University Press of Kansas, 1997; p. 57. ISBN 070060832X.
^L. Frank Baum, The Annotated Wizard of Oz, Edited with an Introduction and Notes by Michael Patrick Hearn; revised edition, New York, W. W. Norton, 2000; p. 176. ISBN 0-393-04992-2
^ 12Smith, Karen Manners, author; Cott, Nancy F, New Paths to Power, 1890–1920, No Small Courage: A History of Women in the United States, Oxford University Press, 2000
^Stanton, Elizabeth Cady; Anthony, Susan B. Gage, Matilda Joslyn, Harper, Ida Husted,, History of woman suffrage, Rochester, Anthony, עמ' 232-233