Share to: share facebook share twitter share wa share telegram print page

חנה מרון

פירוש נוסף ערך זה עוסק בשחקנית תיאטרון ישראלית. אם התכוונתם לשחיינית עבר, ראו חנה מרון (שחיינית).
חנה מרון
Hanna Maron
חנה מרון יושבת בסט המטבח בצילומי פרק האיחוד של קומדיית המצבים "קרובים קרובים" בשנת 2004
חנה מרון יושבת בסט המטבח בצילומי פרק האיחוד של קומדיית המצבים "קרובים קרובים" בשנת 2004
לידה 22 בנובמבר 1923
י"ד בכסלו ה'תרפ"ד
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר ברלין, גרמניה
פטירה 30 במאי 2014 (בגיל 90)
א' בסיוון ה'תשע"ד
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
סוגה מועדפת תיאטרון
מדינה גרמניה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1927–2014 (כ־87 שנים)
בן זוג יעקב רכטר
יצחק ישר
יוסי ידין
צאצאים דפנה רכטר
אמנון רכטר
עפרה רכטר
פרסים והוקרה פרס ישראל לתיאטרון (תשל"ג, 1973)
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חנה מרון מתוך ההצגה "נערת הפקר" בתיאטרון הקאמרי, 1947 (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
חנה מרון (מימין) עם אורנה פורת על במת הקאמרי, 1949
חנה מרון עם הבמאי גרשון פלוטקין בחזרות לערב קריאה מיצירות ג'ורג' ברנרד שו, התיאטרון הקאמרי, 1957
חנה מרון בשנת 1957
חנה מרון מופיעה בפני חיילים, 1969
חנה מרון מופיעה בפני חיילים, 1969

חנה מרון (22 בנובמבר 1923, ברלין – 30 במאי 2014, תל אביב) הייתה שחקנית, קומיקאית, זמרת ובמאית ישראלית, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי[1], כלת פרס ישראל לשנת 1973. שיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם, אשר כונתה לימים "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי".

קורות חיים

ילדת פלא בגרמניה

מרון נולדה, גדלה והתחנכה בברלין בירת גרמניה בשם חנה (חנהל'ה) מָאירצָ'ק (Hanne Maierzak), בת למהגרים שהשתקעו במדינה בגיל צעיר: יצחק, ממוצא פולני, ורוזה, ממוצא הונגרי (ילידת בודפשט שהגיעה לעיר עם אחותה הבכורה, זמרת אופרה שהוזמנה לאופרה של ברלין)[2]. היא גדלה עם אומנת צרפתייה, ומגיל ארבע עד שמונה למדה בברלין בבית ספר פרטי שדגל בשיטת מונטסורי, שבו למדו בני עשירים אריסטוקרטים ודיפלומטים. כבר בגיל ארבע התגלתה כילדת פלא, ובעידודה של אמהּ[2][3] החלה לשחק בתיאטראות לילדים.

תפקידה הראשון, "אצבעוני" (Daumesdick, מאת האחים גרים), ב-1928, הקנה לה פופולריות בברלין. תוך זמן קצר החלה לגלם גם תפקידי ילדים בהצגות מבוגרים. בגיל שש הופיעה בתיאטרון פוֹלְקְסבִּינֶה עם אמיל יאנינגס בהצגה "הֶנשל העגלון" (אנ') לגרהרט האופטמן. היא שיחקה עוד בתיאטראות כגון הדויטשס תיאטר, בהצגות בבימויו של הבמאי החשוב מקס ריינהרדט[4][5], ובחורף 1931/32 גילמה את דמותה של פצפונת בהצגה "פצפונת ואנטון" על פי ספרו של אריך קסטנר, שהועלתה בבימויו של גוטפריד ריינהרדט (אנ') הצעיר בשאושפילהאוס (אנ') בברלין[6]. בנוסף, השתתפה בתסכיתי רדיו רבים, הקליטה שירים עבור חברת HMV וזכתה לפופולריות רבה[2][7].

תפקידה הקולנועי הראשון היה דמותה של ילדה בסרט "שבועת שקר" (1928). ב-1931 הופיעה בסרט "M" של פריץ לאנג בתפקיד זעיר בפתיחת הסרט, כילדה השרה כשהיא מוקפת במעגל של תשעה ילדים.

בפברואר 1933, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, התכוננה משפחתה לעזוב את גרמניה. מרון זכרה לימים כי מפקחים נאצים בברלין "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו 'יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו'". אמה התנגדה בתחילה לעזוב את גרמניה, אך הסירה את התנגדותה לאחר שחנה נקראה להקריא שיר ברדיו ליום הולדתו של היטלר בחודש אפריל[2]. האם ביקשה לבטל את השתתפותה, ולאור התנגדות הרדיו, שרצה במרון לאור הפופולריות שזכתה לה, נאלצה אמה להתוודות בפני מנהל ברדיו על מוצאם היהודי; לאחר מכן הוסיפה "אני חושבת שאנחנו נעזוב את גרמניה"[8]. המשפחה נעזרה בשגריר צרפת בברלין, אנדרה פרנסואה-פונסה (אנ') שהיה אביו של אחד מחבריה לספסל הלימודים, וכעבור יומיים היו האם ובתה מחוץ לגבולות גרמניה, בדרכן לפריז. השתיים שהו שם עד 1934, וחוו תקופה קשה של מחסור; לראשונה בחייה הבינה את המושג "פליטים". מרון הופיעה מעט גם בשהותה בפריז.

תחילת הדרך וההצלחה בישראל

בינתיים קיבל אביה, שהיה מהנדס חשמל, אשרת עלייה לארץ ישראל כמומחה עבור חברת החשמל. בשנת 1934, כעבור כשנה בצרפת, עלו מרון ואמה לארץ ישראל והמשפחה התיישבה ברחוב רש"י בתל אביב הקטנה. מרון למדה בבית הספר שנפתח ליוצאי מרכז אירופה, "המכין" ברחוב בן יהודה (לימים גימנסיה בן יהודה). בשנים אלה מיעטה לשחק, והופיעה רק פעמים ספורות: באופרטה "המכשפה" לאברהם גולדפדן בקומדיה הארצישראלית (1935)[9], בתיאטרון קצר-הימים "רמפא" (1936) וב"האחים אשכנזי" לי"י זינגר בבימוי הבמאי האורח מוריס שוורץ בתיאטרון "האוהל" (1938).

בשנת 1940, כשהייתה בת 17, הצטרפה לסטודיו למשחק של "הבימה" בניהולו של צבי פרידלנד. היא למדה בו שנה וחצי, וב-1941 שיחקה בהצגה "בגרות"[10].

בשנת 1942, עם תחילת הגיוס לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, התנדבה מרון לחיל העזר. היא שירתה במשך שנתיים במצרים כפקידה[11], עד שבשנת 1944 הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית, להקת "מעין זה", בפיקודו של אליהו גולדנברג. אחד הדואטים המפורסמים שביצעה במסגרת זו היה "כל הדרכים מובילות לרומא" (יצחק יצחק / צבי בן-יוסף), ביחד עם השחקן יוסי ידין (שלאחר מכן היה לבעלה הראשון). לאחר המלחמה היו לה הופעות מרגשות בפני ניצולי השואה.

לאחר שובה ארצה בשנת 1945, נקראה מרון על ידי הבמאי יוסף מילוא לשחק בתיאטרון שעמד להקים, "התיאטרון הקאמרי", וכך נמנתה עם מייסדי התיאטרון, שהיה בזמנו קטן ועני, והייתה לכוכבת בולטת בו. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "משרתם של שני אדונים", כמחליפה. היא זכתה לתפקיד משמעותי כבר בהצגתה השנייה, "העולם בו אנו חיים", אך מה שהזניק אותה לתודעת הקהל היו תפקידיה כאליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948)[12]. לאחר מכן המשיכה בתפקידים ראשיים בהצגות רבות, רובן בתיאטרון הקאמרי, כגון: "פיגמליון", "כולם היו בני", "ביבר הזכוכית", "פונדק הרוחות", "רחם פונדקאי", "הדה גאבלר", "מדיאה", "בית הבובות" במחזות השקספיריים "כטוב בעיניכם", "הלילה השנים עשר" ו"מהומה רבה על לא דבר", ובמחזמר "הלו, דולי!".

פציעתה

בפברואר 1970, בעודה עובדת על המחזה "מדיאה" עם הבמאי יוסי יזרעאלי, טסה ללונדון, לאחר שכנועים רבים מצדו של השחקן חיים טופול, לאודישן לתפקיד גולדה בסרט "כנר על הגג".[13] בדרך ללונדון היא נפצעה קשה במתקפת הטרור בנמל התעופה במינכן ורגלה השמאלית נקטעה[14]. מרון עברה טיפולים בגרמניה במשך שלושה חודשים[15], וכשחזרה ארצה נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.[16]

חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל, עלתה על במת תיאטרון "הבימה" בערב התרמה. היא התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחר שסיימה את הופעתה קיבלה זר פרחים ממי שכונתה אז "הגברת הראשונה של התיאטרון" בישראל, חנה רובינא.

הקריירה לאחר הפציעה

ביוני 1971, לאחר הפסקה של שנה וארבעה חודשים, שבה מרון לשחק על במות התיאטרון למרות הפציעה וזכתה לאהדה רבה מהקהל[17]. תפקידה הראשון היה ב"מדיאה", שבוטלה בעקבות פציעתה.

בשנת 1980 פרשה מהתיאטרון הקאמרי, לאחר 35 שנות קביעות בו[18], והייתה לשחקנית עצמאית. עם זאת, המשיכה להופיע על במת הקאמרי, ועד יום מותה כיהנה כחברת מועצת הנאמנות של התיאטרון[19].

היא שיחקה בתיאטראות שונים, בהם תיאטרון הבימה ("מרי סטיוארט", 1981; "תשוקה", 1983) ותיאטרון באר שבע ("נהג ציירת", 1988; "רוחות", 1989; "ביבר הזכוכית", 2000).

מרון שיחקה במספר סרטי קולנוע: "דודה קלרה" (1977), "העיט" (1981), "כביש ללא מוצא" (1982), "זמן אמת" (1991), "יום יום" (1998), "סוף שבוע בגליל" (2008) ו"שיר ערש לאבי" (2012). בשנים 1983–1986 כיכבה בתפקיד דודה חנה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (מתפקיד זה זכורה קריאתה "פ-ת-ו-ח!", שליוותה אותה מאז). כמו כן, הקליטה סדרה של אלבומים לילדים ("מבחר סיפורי ילדים: מבוימים בלוויית מוזיקה").

בשנת 2000 הייתה מרון ממייסדי תיאטרון אנסמבל הרצליה. היא גם ביימה מספר הצגות, בין היתר כתבה וביימה בשנת 2002 את ההצגה "שירים שיצאו מכסית", שבה שזורים שיריו של נתן אלתרמן (שאותו הכירה באופן אישי ושיחקה בהצגות שכתב ותרגם). בשנת 2005 חזרה לגלם את חנה בפרק האיחוד של "קרובים קרובים". בשנת 2006 הופיעה בעונה השלישית של הסדרה "השיר שלנו".

בשנת 2011 שבה מרון לבמת התיאטרון הקאמרי בהצגה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין יחד עם אנסמבל גדול של שחקנים, ביניהם רבקה מיכאלי ודרור קרן. באותה שנה הוגדרה כשיאנית גינס על קריירת משחק בתיאטרון הארוכה ביותר - 83 שנים[20]. בשנת 2013 השתתפה בפרסומת לחברת הכבלים הוט.

בעשור השני של המאה ה-21 מיעטה מרון להופיע על הבמות, אך המשיכה בפעילות ציבורית.

משפחתה

מרון הייתה נשואה שלוש פעמים. באמצע שנות ה-40 נישאה לשחקן יוסי ידין; בפעם השנייה נישאה לאדריכל יצחק ישר; באמצע שנות ה-50 נישאה בשלישית לאדריכל יעקב רכטר (אביהם של המאיירת מיכל לויט והמוזיקאי והמלחין יוני רכטר מאשתו הראשונה), שממנו התאלמנה ב-2001.

למרון ורכטר שלושה ילדים משותפים: האדריכל אמנון רכטר (נולד ב-1958), המתמטיקאית והפילוסופית ד"ר עפרה רכטר (נולדה ב-1961), והשחקנית דפנה רכטר (נולדה ב-1965).

מרון התגוררה בהרצליה מתחילת שנות ה-60, וזו אף זכתה בשנת 2003 באות אזרחות כבוד של העיר. לאחר פטירתו של בעלה, עברה מרון להתגורר בשדרות תרס"ט בתל אביב, סמוך לתיאטרון הבימה.[21]

מותה והנצחתה

מרון הלכה לעולמה בביתה בגיל 90, ב-30 במאי 2014, כתוצאה משבץ. היא נקברה בבית העלמין האזרחי שבקיבוץ שפיים לצד בעלה, יעקב רכטר[22].

ב-8 בדצמבר 2015, החליט דואר ישראל להנפיק סדרה של שני בולי דואר שנקראה "אישים - תיאטרון ובידור" שנועדה להנציח את זכרם. אחד מהבולים הוקדש לדמותה של מרון ונושא את דיוקנה. הבול עוצב על ידי האמן צביקה רויטמן.[23]

ב-2018 עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתה בשדרות תרס"ט מס' 3, סמוך לתיאטרון הבימה.

בינואר 2022 החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא רחוב על שמה[24].

הערים הרצליה וקריית ביאליק קראו רחוב על שמה.

מעורבות פוליטית

ע"פ ההספד של יו"ר מרצ לשעבר, זהבה גלאון, מרון הייתה מראשוני רצ ומרצ, ואף נכחה בכנסים של המפלגות.[25] בבחירות לכנסת התשיעית אף הוצבה כמועמדת אחרונה ברשימת רצ לכנסת.[26]

מרון הייתה פעילה בארגונים הקוראים לשלום ולדו-קיום יהודי-ערבי. בשנת 1993 נמנתה עם המשלחת שהתלוותה ליצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו.

מרון הייתה פעילה גם בהפגנות נגד תיקון "חוק הנאמנות" בשנת 2010 ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית ב-2011[27].

פילמוגרפיה

בקולנוע

בטלוויזיה

הצגות בכיכובה (רשימה חלקית)

חנה מרון ויהורם גאון בסיטקום "קרובים קרובים"
קברם של חנה מרון ויעקב רכטר בשפיים
לוחית זיכרון בכניסה לביתה של חנה מרון

מרון שיחקה בתיאטרון במשך כ-86 שנים (קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בהיסטוריה). לאורך כל שנותיה בתיאטרון, גילמה חנה מרון למעלה מ-100 דמויות.

כילדה/נערה:

בבגרותה:

פרסים והוקרה

בשירה של נעמי שמר "חמסינים במשלט" (1961) מופיע בבית האחרון המשפט "בלובן צווארון נדהר לתיאטרון ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון".

בדצמבר 2015 הנפיק דואר ישראל בול לזכרה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חנה מרון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חנה מרון

הערות שוליים

  1. ^ חנה מרון הלכה לעולמה, באתר ynet, 30 במאי 2014
  2. ^ 1 2 3 4 תמר אבידר, חנה'לה שיחקה עם "דוד פטר", מעריב, 2 באפריל 1964
  3. ^ שרית פוקס, ילדת פלא כמוצר ביתי, מעריב, טור 5, 15 באוקטובר 1978
  4. ^ מ. לברי, הדים | בירור-דברים על 'רמפא', דבר, 11 בפברואר 1936
  5. ^ עדינה אלמוג-פרלמן, נשים בישראל | חנה מרון, חרות, 11 באוקטובר 1957
  6. ^ Erika Mann und Richard Hallgarten, Jan's Wunderhündchen. ein Kinderstück in sieben Bildern; mit einer Erklärung von Erika Mann; hrsg. und mit einem Nachwort von Dirk Heisserer, München: Peniope; Thomas-Mann-Förderkreis, 2005, p. 73; אריך קסטנר זוכר הופעת חנה מרון – בשנת 1932, מעריב, 15 בפברואר 1970. ראו תמונתה בהצגה לצד האנס-יואכים שאופוּס (אנ') (אנטון) בתוך: Hanns-Georg Rodek, Wie "Pünktchen" in das Attentat von München geriet, Die Welt, 31.05.14
  7. ^ ד. דיוקנאי, ראשים בישראל | חנה מרון, מעריב, 24 במאי 1957
  8. ^ יגאל לוסין, עמוד האש, ירושלים: כתר, תשמ"ב 1982, עמ' 197, 201, 215
  9. ^ בהצגה זו שרה את שירו של מוכר שרוכי הנעליים; הופעתה ברחובות תל אביב בשיר זה (כאן מתוך התוכנית "שרתי לך ארצי") הופיעה ב"יומני כרמל" של נתן אקסלרוד (ולימים אף נכלל בסרט "עץ או פלסטיין") (יוסף לפיד, ימי-הילדות האבודים על בימת התיאטרון, מעריב, טורים 4–5, 19 ביולי 1963)
  10. ^ בגרות, באתר הבימה
  11. ^ וראו גם: חנה מרון מספרת זיכרונות מימי שירותה ב-ATS, סרטון באתר יוטיוב, מתוך ערב לכבוד המתנדבים לשורות הצבא הבריטי; מנחה: דן אלמגור, היכל התרבות בתל אביב, 24 במאי 1993
  12. ^ ציפי שוחט, פועלת במה, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2011
  13. ^ הבלתי חשובים עונה 4 | מדיאה 71' - חנה מרון, סרטון בערוץ "כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 34:50)
  14. ^ דויד מושיוב, ישראלי נהרג ו-5 נפצעו בהתקפת מחבלים בנמל התעופה של מינכן, דבר, 11 בפברואר 1970; ג. שטרסמן, אסי דיין: אמרתי "הנה בני דודינו", פתאום הם קפצו וחסמו את הדרך, מעריב, 12 בפברואר 1970; א. דויטשקרון, דבריה הראשונים של חנה מרון: "ראיתי פחד בעיני הערבי הצעיר", מעריב, 15 בפברואר 1970; ירון דרוקמן, השבוע לפני/הפיגוע במינכן: חנה מרון והקברניט הגיבור, באתר ynet, 8 בפברואר 2014
  15. ^ חזרה חנה מרון, דבר, 10 במאי 1970; רחל פרימור, חנה מרון בשובה לישראל: "זה יקח עוד כמה חודשים עד אשר אשוב אל הבמה", מעריב, 10 במאי 1970
  16. ^ סרטונים השחקנית חנה מרון חוזרת לבמה לאחר פציעתה בהתקפת הטרור במינכן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
  17. ^ חנה מרון שבה לתיאטרון, דבר, 21 ביוני 1971
  18. ^ עליזה ולך, חנה מרון התפטרה מ"הקאמרי" – אך בלי ריב, דבר, 11 במאי 1980; חוה נובק, חנה מרון חוזרת ל"הבימה", דבר, טור 3, 10 בנובמבר 1980
  19. ^ חנה מרון 1923–2014, באתר התיאטרון הקאמרי
  20. ^ 1 2 שיא גינס לשחקנית חנה מרון: "קריירת התיאטרון הארוכה ביותר", באתר ‏מאקו‏, 19 בספטמבר 2011; Israeli Theater Actress Sets World Record and Still Going Strong, סרטון באתר יוטיוב,‏ NTDTV,‏ 8 בנובמבר 2011
  21. ^ יובל אברמוביץ', הראיון האחרון של חנה מרון, באתר ישראל היום, 6 ביוני 2014
  22. ^ עידו סולומון, ‏עולם התיאטרון נפרד מחנה מרון, באתר ‏מאקו‏, 1 ביוני 2014
  23. ^ התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
  24. ^ חמישה רחובות יונצחו על שמות נשים, אתר עיריית תל אביב-יפו, 25 בינואר 2022
  25. ^ אתר למנויים בלבד יאיר אשכנזי, השחקנית חנה מרון מתה בגיל 90, באתר הארץ, 30 במאי 2014
  26. ^ רשימות המועמדים לכנסת התשיעית, ילקוט הפרסומים 2319, תשלז, 9 במאי 1977, עמ' 1320
  27. ^ מרב מיכאלי, "חנה מרון, האם את מצטערת שחתמת על היוזמה להכרה במדינה פלסטינית?", באתר הארץ, 22 באפריל 2011
  28. ^ על משחקה בהצגה כתב מבקר התיאטרון של "על המשמר", דב בר מלכין: "אתה יושב בתיאטרון ואותו רעד קל ונדיר שבעדות-ההתגלות התיאטרלית עובר בך: אכן, שחקנית! ש-ח-ק-נ-י-ת! [...] שחקנית הנותנת משלה לתפקיד, והוא, המסכן והעלוב כשלעצמו, מתעשר ומחזיר לה מיד ליד ומעשירה בתפקיד חדש, עשיר, העשיר שבתפקידיה" (ד. ב. מ., "רק אתמול נולדה" ב"קאמרי", על המשמר, 5 באוגוסט 1949)
  29. ^ מרי סטוארט, באתר הבימה
  30. ^ תשוקה, באתר הבימה
  31. ^ פרס רמח"ל של עירית ת"א הוענק לששה אמני התיאטרון העברי, דבר, 8 ביולי 1956
  32. ^ שיחות מעריב | לא מתאימה לתפקיד, מעריב, 19 באפריל 1960
  33. ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 28 באוקטובר 1969
  34. ^ 1 2 'מבחר פרסים', בתוך: תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב 1994), עמ' 130; חנה מרון באתר "סטריאו ומונו"
  35. ^ מירית שם-אור, אינני רואה בתואר פרס אישי – אומרת אם-השנה חנה מרון, דבר, 15 ביולי 1970. "אם השנה" היה תואר שהוענק בזמנו מטעם ארגוני הנשים בישראל ובהמלצת בית הנשיא.
  36. ^ נקבעו חתני "פרס הרצל", דבר, 9 באפריל 1971
  37. ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 5 בדצמבר 1971
  38. ^ חנה מרון וליאה קניג כלות פרס לאמנות הבמה, דבר, 24 במרץ 1977; פרס אמנות הבמה לחנה מרון וליא קניג, דבר, 30 במרץ 1977
  39. ^ 1 2 חנה מרון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
  40. ^ מרב יודילוביץ', "חנה מרון היא קרן האור שלנו", באתר ynet, 6 בדצמבר 2003


הקודמים:
1996 - יוסי ידין, אורנה פורת, שמעון פינקל 		פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
1997 - יוסי בנאי, חנה מרון 		הבאים:
1998 - ליא קניג, ניסן נתיב

Kembali kehalaman sebelumnya