יוסף לישנסקי נולד לאיידל (עדינה) וליעקב טוביה בעיירה בפלך קייב שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה). עוד כשהיה בגיל רך, נספו אמו וכמעט כל אחיו ואחיותיו בדליקה. יוסף עלה עם אביו לארץ ישראל, כנראה ב-1896.
בארץ ישראל התגוררו השניים בביתו של ישראל לישנסקי, אחיו של יעקב, במטולה. באחד הימים נסע אביו של יוסף לירושלים ומאז לא שב, ולא ידוע מה עלה בגורלו. יוסף נותר לגור בבית משפחת דודו.
לישנסקי הצטיין בלימודים ונשלח ללמוד בסמינר בירושלים, אך לימודיו הופסקו כעבור כשנתיים עקב אי-יכולת מימון. הוא נסע למצרים, שם ניהל חווה חקלאית. כעבור שנתיים שב לארץ ישראל.
בשנת 1910 נשא לאשה את רבקה ברושקובסקי, בת איכרים מהמושבהבית-גן, לזוג נולדו בת ובן.
השומר
לישנסקי עסק בשמירה באופן פרטי, ובשנת 1912 ניסה להצטרף לארגון השומר. בארגון זה היה נהוג כי המתקבלים לשורותיו עוברים פרק זמן של מועמדות, ורק אז מוחלט האם לקבלם או לדחותם. הוא הוצב לשמור בראשון לציון, לאחר מכן בבן שמן ולבסוף במנחמיה.
כשהתקיפו ערבים את מנחמיה, בפברואר 1915, ירו השומרים והרגו את מנהיג המתפרעים. מדיניות "השומר" הייתה להימנע ככל האפשר מהרג ערבים, כדי להימנע מהסתבכות בנקמת דם, ולישנסקי הואשם בכך שהרג את הפורע ללא הצדקה מספקת (ככל שניתן לקבוע, הייתה זו האשמה לא מוצדקת; עדי ראייה סיפרו כי היורה היה שומר אחר). הוא הוברח למקום סתר למשך זמן קצר, מפחד נקמת הדם. בעקבות התקרית נדחתה קבלתו כחבר בארגון "השומר", אף שהצטיין בשמירה ונודע כרוכב מעולה.
סיפור זה היה רק העילה לדחייתו; למעשה נבעה הדחייה מהבדלי השקפה משמעותיים בינו לבין חברי וראשי השומר בני העלייה השנייה שהיו מושפעים מן הרוח הסוציאליסטית וחשו כי הם המעמד המקביל למעמד הפועלים ברוסיה. לישנסקי לא החזיק באידאולוגיות מסוג זה. בנוסף, הוא חלק על הגישה שהייתה מקובלת ב"השומר", לפיה יש לפגוע רק בפורעים הערבים עצמם ולא בבני כפרם.
גם בעיות אישיות היו בעוכריו. ישראל שוחט, מאנשי "השומר", כתב מאוחר יותר: "במשך תקופה ארוכה מאוד היה יוסף לישנסקי מועמד לחברות ב"השומר". הוא היה שומר טוב, ידע להשתמש בנשק; היה בקי במנהגי הסביבה ובערבית - ואף על פי כן לא נתקבל כחבר ל"השומר", ואף הורחק מהשמירה, משום שגילה חולשת אופי, נטייה להרפתקנות ושחצנות".
לאחר עזיבתו את "השומר", נפגש לישנסקי במושבה כנרת עם קבוצת שומרים, חלקם דחויי "השומר", והוחלט להקים ארגון שמירה מתחרה, בשם "המגן". כיוון שלא היה ברצונם להתחרות ב"השומר", שפעל בעיקר בגליל באותה עת, הוחלט לפנות למושבות הדרום, ולכבוש את השמירה מידי הערבים ששמרו בהן.
לישנסקי, שנבחר כמנהיג הארגון, נשלח לשאת ולתת עם מושבות הדרום כדי לקבל את השמירה. "המגן" קיבל את השמירה בכמה יישובים, ובהם רוחמה, באר טוביה ועקרון. כעבור חודשים מספר זכה בשמירה גם בגדרה.
למרות סעיף מפורש בתקנון "המגן", ולפיו לא יקיים המגן שמירה היכן ששמר בעבר "השומר" (אף אם עזב את השמירה זה מכבר), הפעיל "השומר" לחץ כדי להביא לפירוק "המגן". "השומר" נכשל במאמציו אלו, ו"המגן" הוסיף להתקיים.
לישנסקי היה עסוק בארגון השמירה ובענייניה עד יציאתו למצרים מטעם ניל"י, בינואר 1917. כשיצא, לא סיפר לחברי "המגן" את דבר השתייכותו לניל"י, והיעלמותו עוררה חשד וטרוניה כלפיו.
לאחר שחזר ארצה, לקראת פברואר, הפנה את מרצו לעבודת הריגול של ניל"י (ראו להלן), ואף גייס מאנשי "המגן" לניל"י. פעילותו ב"המגן" כמעט פסקה, ובעקבות זאת התפרק "המגן" ואנשיו פנו איש איש לדרכו. בשיא כוחו היו בו כעשרים שומרים, מהם קבועים ומהם ממלאי מקום.
ניל"י
יוסף לישנסקי (משמאל, פניו למצלמה) ונעמן בלקינד תלויים בדמשק. הצלם הוא דניאל אוסטר, שהיה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי באותה תקופה
לניל"י הצטרף לישנסקי בראשית דרכה, כאשר היה לאנשי ארגון הריגול צורך בפעיל בנגב. היה זה כאשר נעצר אבשלום פיינברג בחשד לריגול, בדצמבר 1915. פיינברג הוחזק בכלא בבאר שבע, ועל מנת לשמור על קשר עמו, השתמשו אנשי ניל"י בלישנסקי, בין השאר, כדי להעביר פתקים שהוברחו מן הכלא אל בני משפחת אהרנסון, שישבו בעתלית.
בשנת 1916 לא התרחשה כמעט פעילות בניל"י, למעט ניסיונות של מייסדיה ליצור קשר עם הבריטים, ועל כן המשיך לישנסקי להשקיע את עיקר מרצו בענייני "המגן", ולא ביצע פעילות מטעם ניל"י.
בראשית 1917, החליט אבשלום פיינברג לרדת למצרים כדי לחדש את הקשר עם הבריטים, שנותק. הוא יצא לדרך עם לישנסקי, שהתגורר בדרום והכיר את הנגב והמדבר. במהלך מסעם, ב-20 בינואר, הותקפו בידי בדואים. פיינברג נהרג ולישנסקי נפצע, ונאסף, מאוחר יותר, בידי משמר אוסטרלי שהשתייך לצבא הבריטי. הוא הועבר לבית מלון בפורט סעיד, ואחר כך נלקח לבית חולים בקהיר. חמישה ימים אחרי ההתקלות נודע לאהרן אהרנסון, אשר שהה במצרים, כי לישנסקי שוכב פצוע בפורט סעיד. הוא נפגש ושוחח עמו, וכך נודע לו על נפילת פיינברג. הייתה זו העדות היחידה על אשר קרה במדבר, ודבר זה עורר, בהמשך, חשד כי לישנסקי עצמו היה זה אשר רצח את פיינברג ובדה את דבר ההתקפה הבדואית. בתחילת היכרותם הייתה הסתייגות של אהרן אהרנסון מלישנסקי. בין השניים היו הבדלי אופי שנבעו מרקע חברתי שונה: אהרן היה בן איכרים, ואילו יוסף נמנה עם מחנה הפועלים, ועל אף שלא נתקבל לשורות "השומר" ינק הרבה מאוירת האגודה. ההבדלים הללו יצרו התנגשויות ולא פעם מריבות בין השניים. היו אף שמועות, שעל פיהן לישנסקי רצח את פיינברג על רקע מאבק על לבה של שרה אהרנסון[1]. לאחר מלחמת ששת הימיםגילה רס"ן שלמה בן אלקנה את מקום קברו של פיינברג, וחקר את זקני הבדואים באזור. הם העידו כי הוא נרצח, ודבר זה הפריך לחלוטין את החשד כלפי לישנסקי. מחקר יסודי מעלה, כי ככל הנראה פגש לישנסקי את שרה אהרנסון לכל היותר פעם אחת, בחטף, לפני המסע למצרים, ועובדה זו שוללת את הטענות על קשר רומנטי ביניהם.
בפברואר, לאחר שהחלים סופית מפצעיו, חזר לישנסקי לעתלית באונייה הבריטית "המנגם".
מאותה עת היה למְרכז פעילות ניל"י בארץ, יחד עם שרה אהרנסון[2]. ניסיונו בניהול "המגן" והיכרותו המעמיקה את נבכי הארץ סייעו בידו לשמור על קשר רציף עם הפעילים. עתים ישב בעתלית, "בסיס" ניל"י, ועתים יצא וסבב בארץ, בין סוכני הריגול השונים, ואסף מהם דו"חות. את הדו"חות שהגיעו מן הסוכנים היה מעתיק בכתב ידו, ושולח למצרים באמצעות אוניית הקשר הבריטית.
הוא ניהל ופיקח גם על העברת הכספים ממצרים.
באפריל 1917 יצא למצרים, על דעת עצמו, באוניית הקשר הבריטית. עובדה זו גרמה לו לחיכוכים עם אהרן אהרנסון, מנהיג ניל"י שפיקד עליה ממצרים. בין השאר, נשלח לישנסקי למצוא את עצמות אבשלום פיינברג, וחזר, כשהוא מספר שגילה את המקום, אך אחד הצבאות הלוחמים בנה שם ביצורים ופסי רכבת, ואי אפשר יהיה להוציא את העצמות. במצרים אומן לישנסקי גם בחבלה, במטרה לפוצץ גשרים בארץ. הרעיון נגנז לבסוף, כדי לא לסכן את עבודת הריגול. ביוני, לאחר התלבטות, שב ארצה, והמשיך בריכוז פעילות ניל"י.
בראשית ספטמבר 1917 תפסו העות'מאניםיונת דואר שנשאה מסר מוצפן, ונתבסס חשדם כי בין יהודי הארץ ישנם מרגלים. בניל"י התעורר פולמוס, האם להמשיך בעבודת הריגול או להמתין עד יעבור זעם. לישנסקי, וגם שרה אהרנסון, תמכו בהמשך העבודה, וכך הוחלט.
חשד נוסף התעורר בעקבות מציאת מטבעות ליש"ט בריטיים בשוק רמלה. אלה מטבעות שהגיעו למשפחת לישנסקי במסגרת התמיכה הכספית, ועוזרת הבית השתמשה בהן, כאמצעי תשלום בשוק, בלי ידיעת המשפחה.
משום שהעות'מאנים היו במצב מלחמה עם בריטניה - השימוש במטבע שלה היה אסור. תפיסת המטבעות בידי המשטרה, אף שלא ידעה מי שילם בהן, חזקה את חשד הריגול לטובת בריטניה.
באוקטובר, כאשר עלו הטורקים על הרשת, הוקפה זכרון יעקב. לאנשי ניל"י נודע דבר בואם של הטורקים זמן מה לפני כן, ולישנסקי הספיק להימלט, כשהוא נושא עליו אקדח, סכום כסף, כיכר לחם ומעט מים. עשרים ימים נדד בדרכי הארץ. הוא הגיע עד מטולה בצפון ועד ראשון לציון בדרום ולבסוף נתפס. במהלך המרדף נפל לישנסקי לידיהם של אנשי "השומר", שהיו יריביו וחבריו לשעבר. לאחר התלבטויות והיסוסים, החליט ועד "השומר" להוציא אותו להורג ולמסור את גופתו לטורקים. הם ירו בו, והוא נפצע ונמלט[3]. הוא נתפס שנית בידי ערבים מהם ניסה לגנוב גמל, והוסגר לידי הטורקים. (להרחבה בנושא בריחתו, המרדף אחריו וניסיון ההתנקשות בחייו ראו המרדף אחר לישנסקי).
לישנסקי הועבר לירושלים ומשם נלקח לכלא בדמשק. לא ברור אם במהלך חקירתו סיפר פרטים רבים או מועטים, אם שתק או פתח את פיו. ישנן עדויות סותרות על כך. לפי ד"ר משה ניימן, שהיה עם לישנסקי בכלא ושוחח עמו, "על האגודה ("השומר") בכלל אמר, שהיא אגודה סודית ומסוכנת למולדת. לכל חבר ישנו תפקיד מיוחד, ואיש אינו יודע מתפקיד חברו. מתכוננים להתקוממות ולמטרה זו מוכנים אצלם הרבה נשק וחמרי שרפה". עדות אחרת מסר איתן בלקינד, ששמע מפיו של לישנסקי ש"הוא לא הלשין על איש בחקירות... אפילו לא על אנשי 'השומר'. מתוך רצון לנקום בהם אמר רק שהוא עצמו השתייך לאגודת 'השומר'". קשה לקבוע אם אמנם הלשין לישנסקי על אנשי השומר או לא. על עניין הברחת הכספים לארץ ישראל בזמן הרעב שהיה בימי המלחמה, סירב לישנסקי להעיד, ובכך הציל כמה עסקנים עבריים שהיו מעורבים בכך. אף על פי כן, כשנחלצו עסקני היישוב להגיש עזרה לכלואים - ביניהם היו רבים שלא היה להם קשר לריגול - נמנעו מלסייע ללישנסקי, מתוך רגש נקמנות ושנאה.
במשפט שנערך לו בין כותלי הכלא, נגזר על לישנסקי עונש מוות בתלייה. הוא ביקש להימלט מכלאו על ידי שוחד, אך מאיר דיזנגוף סירב להעביר לו את הכסף הדרוש, זאת על אף שקיבל מניל"י כסף רב בשעתו ועל אף שסירובו של לישנסקי להעיד הציל אותו מעונש.
ימיהם האחרונים של לישנסקי ונעמן בלקינד עברו עליהם בדיכאון. בהזדמנות אחת ביקש לישנסקי מד"ר משה ניימן, אחד מאנשי ניל"י הכלואים שעימו היה מיודד, רעל, כדי להמית את עצמו. אך ניימן לא מילא את בקשתו.
בשעה שלוש לפנות בוקר ב-16 בדצמבר 1917 (א' בטבת תרע"ח), נלקחו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתאם אל הכיכר המרכזית בדמשק, אל עמודי התלייה. איתן בלקינד סיפר:
"אף שהתאים היו נעולים והאסירים היו כלואים על מסגר, שררה התרגשות רבה בחאן. לפתע פרצה זעקתו של יוסף: 'שלום, יהודים! הנני הולך למות!' הקצין הטורקי, שליווה את לישנסקי הרגיעו, כי מעבירים אותו לחאלב. לישנסקי גער בו: 'העודך מהתל בי! כלום תחשבני לאשה?' נעמן כשל בהליכתו... בהיפרדם פנו אלי, ושניהם יחד קראו: 'ניל"י!', עניתי להם: 'נצח ישראל לא ישכחכם'. רק אז פרצתי בבכי"[דרוש מקור: מדויק].
בכיכר המרכזית נשא לישנסקי נאום אנטי-עות'מאני בערבית לאוזני קהל ערבי. דיבשה ארליך, עדת ראייה, מסרה את דבריו:
"אין אנו בוגדים; לא בגדנו במולדת, שהרי בטרם הבגידה חייבת להיות אהבה. אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה"פאלאקה" וה"בקשישים"... שנאנו אותה תכלית שנאה... אנחנו, חברי ניל"י, בראשותו של היהודי הגדול [הכוונה לאהרן אהרנסון], חפרנו לך קבר גדול, עות'מאניה הבזויה!.. בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקדושה שלנו, לירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר ללא קרב [הבריטים כבשו את ירושלים ימים אחדים קודם לכן, ב-9 בדצמבר]"[4].
כשתורגם נאומו לטורקית, הבין התליין את רוח הדברים וציווה להפסיק לתרגם. בלקינד ולישנסקי שוחחו ואמרו וידוי לפני מותם עם שליחו של החכם באשי של דמשק, החכם נתנאל הכהן טראב מסלתון שהיה מורה לעברית בבית ספר של "אליאנס" בעיר.
לאחר מכן, נתלו לישנסקי ובלקינד. גופותיהם הורדו מהחבל בשעה תשע בבוקר, והועברו לקברם.
בשנת 1919 הגיעו שמשון ואיתן בלקינד, אביו ואחיו של נעמן, לדמשק והעבירו את שרידי גופותיהם לבית הקברות בראשון לציון. להלוויה, שנערכה ביום ל' בתשריתר"פ, הגיעו פחות מעשרים איש: היה זה פחות משנתיים לאחר שנתפסה ניל"י, והיישוב בארץ החרים את אנשיה. הזעם עליו אף הביא לכך שקברו, בראשון לציון, חוּלל פעמים מספר.
בשנות חייו ובתקופה הסמוכה למותו, הייתה דמותו של לישנסקי שנויה במחלוקת עמוקה. ישנן עדויות סותרות מן התקופה לגבי אישיותו: יש מהן המציגות את אישיותו באור שלילי, ויש המציגות אותה באור חיובי.
הוא תואר כהרפתקן וכרוכב יוצא מן הכלל, וסופר שהערבים, עמם בא במגע, כיבדו אותו ופחדו מפניו.
המחלוקת לגבי אישיותו הייתה קשורה בקשר הדוק למחנאות שפילגה את היישוב העברי בארץ ישראל באותם הימים, ובמחלוקת שבין ארגוני השמירה "השומר" ו"המגן".
"יוסף לישנסקי היה אהוב ונערץ על כולנו... הייתה לו נפש פיוטית; הוא כתב שירים עבריים, ואם גם היו אלה שירי-בוסר שהעידו על נטייתו לשירה. הוא עשה עלינו רושם מצוין... היה בו ביוסף משהו מן ההרפתקנות (...) הוא היה בעל אופי מסוער, אבל בעל מעלות יתירות היה, הכיר את הסביבה והערבים, היטיב לרכוב והיה עשוי לבלי חת".
לעומת זאת, הוא הואשם בשחצנות ובהרפתקנות מיותרת.
השנאה כלפיו באותה עת הייתה עזה, עד כדי כך שירמיהו יפה, בנו של הלל יפה, סיפר: "באותו יום מר שהוקפה זיכרון... הייתי בבית הכנסת, כשהוצאו כל ספרי התורה מן הארון ונרות עטופי שחורים הודלקו בעצם היום, ונתקע בשופר, והוטל חרם על יוסף לישנסקי... ואלה לא היו דברים סתם, שנאמרו רק כדי לשכך את חמת הטורקים. רובם המכריע של הקהל קיבלם כפי שנאמרו, שכן אין תוקעים בשופרות, ואין נשבעים לשקר בפני ספרי תורה". (מתוך עיתון הארץ, 8 ביוני1944).
במהלך השנים, עברה דמותו של יוסף לישנסקי שינוי מהותי בעיני הציבור. בתחילה נחשב, בעיני הציבור הרחב, לדמות שלילית. בהצגה "שומרים" מאת עבר הדני, שהועלתה על ידי הבימה בשנת 1937, סולפו עובדות באופן שיציג את לישנסקי כדמות שלילית. ההצגה הורדה לאחר מחאתה של רבקה, אלמנתו. על ההצגה כתבה בתהייה עבריה, בתו של לישנסקי: "...[האם לאנשי השומר] הייתה כוונה נסתרת לסירוס האמת מתוך רצון לחפות על מצפון המכביד אוכפו עליהם בעוון טפילת אשמה על אדם שעד היום טרם הופיע איש לתבוע את עלבונו?".
גם לאחר שנים רבות הייתה פרשת לישנסקי וניסיון הוצאתו להורג על ידי "השומר" טעונה. ב-1962, הוכן עבור קול ישראלתסכית הרדיו "מרדף", אך בהוראת משרד ראש הממשלה, נאסר שידורו. כנראה היה זה בשל חשש לעורר פרשה כאובה, שבה היו מעורבים אנשים הקרובים לשלטון (וביניהם רחל ינאית בן-צבי, אשת הנשיא). רק מקץ שלוש שנים, בנובמבר 1965, הותר שידורו, בעקבות לחץ ציבורי.
לאחר מלחמת ששת הימים, כשנתגלה מקום הירצחו של אבשלום פיינברג, טוהר שמו של לישנסקי לחלוטין מן ההאשמות ברצח. אלמנתו וילדיו של לישנסקי פנו לראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, וביקשו ממנו כי יועברו עצמות אביהם להר הרצל. אשכול השיב, כי הוא סבור שאין זה עניין של ממשלת ישראל. מאוחר יותר הוקם "הוועד הציבורי לרהביליטאציה של יוסף לישנסקי" בראשות יוסף נדבה, שבין חבריו היו גם אורי צבי גרינברג, רחבעם זאבי ושלמה בן אלקנה. חודשים מספר לאחר המהפך הפוליטי בישראל ובעקבותיו, החל הוועד במסע ציבורי, אשר בסופו הועברו עצמות לישנסקי להר הרצל בטקס ממלכתי-צבאי בהשתתפות נציגים רשמיים של מדינת ישראל.
בשנת 1997 יצא הספר "מרדף" מאת אפרים רחמן, שתיאר את עשרים ימי בריחתו של לישנסקי מן הטורקים, ואת הוצאתו להורג. דמותו של לישנסקי בספר מתוארת תוך כוונה לשמור על אובייקטיביות. נראה כי המחלוקת על דמותו, כמו המחלוקת על דמותה של ניל"י כולה, הוכרעה, וכיום אין רואים בו דמות שלילית אלא אדם שניסה לעשות את הטוב, למיטב הבנתו.
הנצחה בבול דאר ישראלי
ב-22 בדצמבר 1982 הנפיק דואר ישראל גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה". אחד מבולים אלה הוקדש להנצחת זכרו של לשינסקי שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון[5].
לקריאה נוספת
יוסף נדבה (עורך), יוסף לישנסקי איש ניל"י, הדר, 1977 (הספר בקטלוג ULI)
יוסף נדבה (עורך), יוסף, איש ניל"י - אחרית דבר, אגודת חשמונאי, מרכז לחינוך ולתרבות, 1986 (הספר בקטלוג ULI)
^אביעזר גולן, ניל"י, בתוך לוחמי החופש בישראל, הוצאת ש. פרידמן, תשט"ו, עמ' 147
^בתו העידה בסרט שהוכן על ידי המרכז למורשת המודיעין שכשבאה אשתו, רבקה, לחוות הניסיונות להזהירו מפני הטורקים, ראתה בחדר את בגדיה של שרה, והדבר לא הפתיע אותה.
^ירון לונדון מצביע על מאיר קוזלובסקי כמי שירה בלישנסקי. ראו: ירון לונדון, לו הייתי פיראט: זיכרונות, הוצאת כתר, 2014, עמ' 12
^שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000, עמ' 285
^יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדואר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 227
