יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני, שהיו צאצאי חובב בן רעואל חותן משה, ונחשבו מאז כשבט מקורב לעם ישראל. אך יש הסוברים כי אין הכוונה שהיא הייתה אשתו של איש בשם חבר, אלא שהייתה שייכת לשבט בשם "חבר הקיני"[1].
הקיני וישראל במקרא: מיתרו ועד יעל - יחסי גומלין
חקר היחסים בין הקיני לישראל בתקופת המקרא, מתגלה מערכת יחסים מורכבת ורבת-פנים, המשתרעת על פני תקופות ואזורים גאוגרפיים מגוונים בנרטיב המקראי. ניתוח היסטורי-גאוגרפי מקיף חושף את רבדיה למערכת יחסים זו, המתפרסת על פני היבטים דתיים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
ליחסים אלה הייתה השפעה על ההיסטוריה המקראית של שני העמים. הקיני, למרות היותם שבט קטן יחסית, מילאו תפקיד מפתח בעיצוב אירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית, ובה בעת הקשר עם ישראל השפיע על התפתחותם ומיקומם הגאוגרפי של הקיני.
נאור[2](תשל"ג) מציג ניתוח מעמיק זה, תוך שימוש בגישה היסטורית-גאוגרפית מקיפה. עבודתו של נאור מספקת תובנות חשובות להבנת מערכת היחסים המורכבת בין הקיני לישראל ותרומתה להתפתחות ההיסטוריה המקראית...
בהתייחסו לשאלת מוצאם של הקיני, נאור (תשל"ג) מצביע על סתירה מהותית בין סיפור המבול והופעתם המאוחרת של הקיני בנרטיב המקראי. כדי ליישב סתירה זו, הוא מביא פתרון מדרשי מעניין:"המִּדְרָשׁ מָצָא פִּתְרוֹן לְקֹשִׁי זֶה עַל-יְדֵי יִחוּס נַעֲמָה, אֲחוֹת תּוּבַל-קַיִן, לְנֹחַ".
הקשר בין משה לקיני, דרך חותנו יתרו, נקודת מפנה יחסי שני העמים. ליתרו תפקיד חשוב בעיצוב המשפטיהישראלי: "תַּפְקִידוֹ הָעִקָּרִי שֶׁל יִתְרוֹ בְּעִצּוּב דְּמוּתוֹ שֶׁל הָעָם הַיִּשְׂרְאֵלִי בִּתְקוּפַת הַמִּדְבָּר ..הוּא מְיַעֵץ לְמֹשֶׁה כֵּיצַד לְאַרְגֵּן אֶת מַעֲרֶכֶת הַמִּשְׁפָּט" (נאור, תשל"ג).
התפצלות שבט הקיני, כאשר חבר הקיני נפרד מהרוב שהתיישב בנגב עבר צפונה. נאור מנתח את המיקום הגאוגרפי של חבר הקיני ומציע זיהוי חדש לקדש הנזכר בסיפור: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן צענים אשר בקדש"(שופטים, ד', יא)
קיים קשר בין הקיני לבית הרכבים, ומציג אותם כשומרי מסורת המדבר. הוא מצביע על הקשר בין יהונדב בן רכב למסורת הקינית: " וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֡ם וַיִּמְצָ֣א אֶת־ יְהוֹנָדָב֩ בֶּן־ רֵכָ֨ב לִקְרָאת֜וֹ וַֽיְבָרְﬞכֵ֗הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲיֵ֧שׁ אֶת־ לְבָבְךָ֣ יָשָׁ֗ר כַּאֲשֶׁ֤ר לְבָבִי֙ עִם־ לְבָבֶ֔ךָ וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָדָ֥ב יֵ֛שׁ וָיֵ֖שׁ תְּנָ֣ה אֶת־ יָדֶ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יָד֔וֹ וַיַּעֲלֵ֥הוּ אֵלָ֖יו אֶל־ הַמֶּרְכָּבָֽה׃(מלכים ב',ב, טו')(נאור, תשל"ג)
מקומה הייחודי של יעל אשת חבר הקיני בסיפור המקראי. הוא בקשר החזק בין הקיני לישראל: "וְאַתָּה עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם" (שמואל א' ט"ו, ו).
הקשר בין הקיני לבית הרכבים מוצג במקורות המקראיים, המתארים אותם כשומרי מסורת המדבר. ניתן לראות קשר מעניין בין יהונדב בן רכב למסורת הקינית במלכים ב', פרק י', פסוק ט"ו:
אברמסקי[3](1975) מציע שתפקידו של משה בספר שופטים, במיוחד בהקשר של הקיני. הוא למעשה בסיפור המתאר את התיישבותם של שבטי יהודה ושמעון, שבו מוזכרת גם השתלבותם של הקיני באזור יהודה (שופטים א:טז).
האזכור המפורש של "צאצאי הקיני, חותנו של משה" בפסוק זה אינו מקרי. הוא טוען כי אזכור זה מציג את משה בתפקיד של המנהיג קדום ומשמעותי, שקרובי משפחתו - דרך חותנו הקיני - בחרו להתיישב בנחלת יהודה.
פרשנות זו מדגישה את הקשר ההדוק בין משה, הקיני ושבט יהודה, ומרמזת על השפעתו המתמשכת של משה על תהליכי ההתיישבות וההתנחלות, גם לאחר מותו.
הזמנת סיסרא לאוהל
על פי המסופר בתנ"ך ועל פי מסורת חז"ל ופרשניהם, בתקופת השופטים ישב שבט הקיני בצפון ארץ ישראל, באזור הקרבות שבין ישראל ובין יבין מלך חצור, באתר בשם אלון בצעננים. בין יבין מלך חצור ובין שבט הקיני שרר שלום. כאשר ניגף צבאו של סיסרא מפני דבורה וברק, סיסרא נמלט עד למאהל שבו שכנה יעל. היא יצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, דבריה המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה היו: ”סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא”.
יעל קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב על אף שביקש רק מים וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפסוק: ”וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ”.
בתלמוד נראה כי החלב שהשקתה יעל את סיסרא היה חלב אם[4]. ואמנם במדרש נאמר שיעל השקתה את סיסרא חלב מדדיה[5]. לדעת הרד"ק, החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את הריגתו.
לפי חז"ל, התקיימו יחסי מין בין יעל לבין סיסרא[6], בתלמוד דרשו את שבעת הפעלים המתארים את התנהגותו של סיסרא לאחר שנכנס אל אוהל יעל כהתנהגות מינית:[7]”אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'”
יש הטוענים שהאמור בגמרא ש”מבני סיסרא למדו תינוקות בירושלים”[8] הכוונה לרבי עקיבא[9], שכאשר סיסרא בא על יעל היא הרתה, ומצאצאי אותו ילד נולד רבי עקיבא[10].
למרות פרשנויות אלו, במדרש רבה מובאת דעתו של ריש לקיש שדרש מהמילה שמיכה "שלא נגע בה אותו רשע"[11].
על פי אחת הדעות במדרש, בעקבות אירוחו באוהל והריגתו של סיסרא, גרש חבר הקיני את יעל אשתו[12].
כאשר נרדם סיסרא, נעצה יעל יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה באמצעות הכאה בפטיש על יתד, פרקטיקה ידועה היטב לשוכני אוהלים:
”וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת”.
מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה, לפני אירועי המלחמה, של דבורה על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא, אלא אישה תזכה בה; כך היו דבריה:
”הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא”.
כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב: ”וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ”.
מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת תוצאת הקרב לטובת עם ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין כוח צבאי חדש של המלך יבין וארגונו והמשך העימותים עם ישראל. העובדה שהתנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא לבין הכנעתו של יבין[13]. דבורה בשירתה עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה[14], והחיבור מלמד כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, וכך ירד כוחו של יבין מלך כנען.
לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', הרי שבשירת דבורה נאמר שיר הלל ברור ומובהק ליעל. ולמעשה, המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. מן הפסוקים עולה כי במעשיה של יעל השלמה למצביאותה של דבורה בקרב. ובעוד דבורה היא מצביאת הקרב, הרי שיעל היא הלוחמת המובחרת, המצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי; וזאת על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. ומכל זאת עולה מקומן המהותי המרכזי של נשים בקרב. הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה משבט הקיני, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה.
חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: ”גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה”[15].
כמו כן, למדו מהכפילות ומהברכה המודגשת והלבבית שבפסוק: ”תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ” כי יעל התברכה אפילו יותר מהנשים שבאוהל (כלומר שלא יצאו ממנו ולא הזמינו אליו גברים זרים) האימהות: שרה ורבקה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל".
לדעתו של האמורא רב הונא במדרש רות רבה, דבורה ויעל הן ששפטו את ישראל באותו הדור, ונמצא שאותו הדור נשפט בידי נשים בלבד. זאת לעומת דעות אחרות של אמוראים המובעות שם במדרש: "'ויהי בימי שפוט השופטים' (שופטים א, א) אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט, שנא' 'וגם אל שופטיהם לא שמעו' (שם ב, יז). ומי היו? רב אמר, דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אמ', שמגר ואהוד היו. רב הונא אמר, דבורה ויעל היו. ר' אחא, דבורה וברק ויעל היו. 'שפוט' אחד, 'השופטים' שנים, הרי שלשה"[16].
ניתוח ספרותי והיסטורי
דמותה של יעל מתוארת בשני פרקים שונים בספרים: פרק ד', המספק תיאור פרוזאי היסטורי, ופרק ה', המכיל את "שירת דבורה" המתארת את אותם אירועים סגנון שירי.
חוקרי מקרא עסקו בהשוואה בין שני התיאורים הללו, נגה (1988)[17], ערכה ניתוח מקיף של הדמיון והשוני בין שני הפרקים. מחקרה מדגיש את תפקידה המרכזי של יעל בשני התיאורים, תוך בחינת שונות בייצוג דמותה ומעשיה בין הפרוזה לשירה.
קויפמן[18](1954) טוען כי שני המקורות (פרקים ד' ו-ה') מתארים את אותו אירוע היסטורי, אך מנקודות מבט שונות. גישה זו מדגישה את האחדות הבסיסית של הנרטיב המקראי, תוך כדי הכרה בגיוון הספרותי שבו.
נוגה(1988) מציעה גישה פרשנית ייחודית. היא מנסחת את עמדתה באופן הבא:
"נראה לי שעלינו לקבל את הכתובים שהם בספר שופטים: פרק ד' — תיאור מערכה, פרק ה' — מזמור הודיה על הניצחון".
בפרשנות זו, נגה מדגיש את האפשרויות בסוג הכתיבה בין שני הפרקים, תוך שהיא מציעה לראות כיחידות ספרותיות משלימות ולא כתיאורים מתחרים. לפי גישתה, פרק ד' אנו סיפור היסטורי של הקרב, בעוד פרק ה' מתפקד כביטוי תפילתי של הודיה על הניצחון. גישה זו מאפשרת הבנה מורכבת יותר של המבנה הספרותי בספר. גישות אלו משקפות את המורכבות בפרשנות הטקסט המקראי ואת הדיון המתמשך בקרב חוקרי המקרא בנוגע ליחס בין מקורות שונים המתארים אירועים דומים..
ייצוגיה בתרבות
כמו דמויות מקראיות אחרות דמותה של יעל ומעשיה היו לאחד מהדימויים שצוירו ופוסלו במשך הדורות, מאז העת העתיקה.
בתרבות היהודית הפכה יעל לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. בתרבות העברית החדשה השם יעל נעשה נפוץ בשל ערכי הגבורה שדמותה מסמלת, ופרשת המלחמה עם יבין מלך חצור.
בתרבות העברית, במיוחד החדשה מאז שלהי המאה ה-19, בעקבות עליית ערכי הלאומיות ורעיון הצבאיות אצל יהודית, ולצדו רעיונות דמוקרטיים ובכללם שוויון זכויות לנשים, דמותה של יעל הפכה לדגם לחיקוי.
השם יעל הוא פופולרי אצל יהודים, והוא השם החמישי הנפוץ ביותר לבנות בישראל לשנת 2015.
^רות רבה, מהדורת לרנר, פרשה א, ח (א). וראו בהרחבה יעל לוין, "ותשפוט יעל את ישראל: על שופטות ודיינות אז והיום", השמיעיני את קולך: עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע, ספר העשור ל'קולך', בעריכת רחל קרן, ירושלים תשס"ט, עמ' 164–169.
^נגה, ר' (1988), ספור המלחמה בסיסרא ושירת דבורה., . בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, "ג(1), 79-84.מור, GF (1966). שופטים. אדינבורו: T&T קלארק., 1988, עמ' 79-84
^יחזקאל קויפמן, ספר שופטים, ירושלים: קרית ספר בע"מ והחברה לחקר המקרא בישראל., 1978
_-_Artemisia_Gentileschi_(Museum_of_Fine_Arts,_Budapest).jpg)
