יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) בן חלקיהו היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.[1] ירמיהו מפורסם כגדול הנביאים אשר נבחר להנהיג את ישראל בעת הכי קשה והחזיק את נצחיותו בכל תקופת החורבן.
רקע היסטורי
תקופת פעילותו של הנביא
לפי כותרת הספר, ירמיהו החל לנבא בשנה ה-13 ליאשיהו[2] היא שנת 627 לפנה"ס (יאשיהו עלה למלכות בשנת 639 לפנה"ס), ואילו לפי הכרונולוגיה שבסדר הדורות, השנה האחרונה של נבואת ירמיהו הייתה ה-568 לפנה"ס – שנת ג'ש"נ בלוח עברי.[3] הוא המשיך לנבא עד לחורבן יהודה בידי הבבלים. הוא נשא את נבואותיו ביהודה, אך כמה מהן נאמרו במצרים.
תקופת נבואתו, לפי כותרת הספר, חלה בעת כהונתם של המלכים יאשיהו (639 עד 609 לפנה"ס), יהואחז (609 לפנה"ס), יהויקים (608 עד 598 לפנה"ס), יהויכין (597 לפנה"ס) וצדקיהו (596 עד 586 לפנה"ס). התייחסות לאירועים מתקופת יאשיהו, כדוגמת ריכוז הפולחן, ניתן למצוא רק בספר מלכים, ומלך יהודה הראשון שנזכר בשמו בספר ירמיהו הוא שלום בן יאשיהו (כב, יא).
ירמיהו החל להתנבא זמן קצר לאחר הנביא צפניה, והיה בן-דורו של יחזקאל. נביאים נוספים שניבאו בימיו הם נחום (סביב 612 לפנה"ס), חולדה וחבקוק (ככל הנראה גם כן סביב 612 לפנה"ס, כלומר נפילת אשור ועליית בבל).
האימפריות ששלטו על ארץ ישראל בתקופת ירמיהו
כשירמיהו החל לנבא הייתה האימפריה האשורית במגמת דעיכה, וכבר לא שלטה בארץ ישראל. עוד בתקופת יאשיהו מלך יהודה התחרו ביניהן ממלכת יהודה והאימפריה המצרית על השליטה בשטחי ארץ ישראל.[4] בשלב מסוים השתלטה מצרים על ארץ ישראל והפכה את יהודה לממלכה גרורה שלה. על יהודה מלך אמנם יאשיהו, אך הוא היה כפוף לשלטון המצרי. לפי ספר מלכים ב, יאשיהו אף הומת על ידי מלך מצרים (כג, כט). לאחר שיהואחז בן יאשיהו מרד במלך מצרים הוא הוסר מכס המלוכה ותחתיו הומלך אחיו אליקים, המכונה גם יהויקים (כג, לג–לד).
נקודת מפנה במאזן הכוחות בין האימפריות הוא קרב כרכמיש, שהתרחש בשנת 605 לפנה"ס. קרב זה התרחש על גדות הפרת בין בבל למצרים, ובסופו נחלה מצרים תבוסה. עדות לקרב זה מצויה בספר ירמיהו (מו, א–ו), בה נושא הנביא קינת לעג על התבוסה המצרית בקרב. בעקבות הקרב, איבדה מצרים את שליטתה בארץ ישראל, ויהודה בראשות המלך יהויקים הפכה לממלכה גרורה של בבל (מלכים ב', כ"ד, א').
בשנת 601 ניסה נבוכדנצר מלך בבל לפלוש למצרים, וצבאו נבלם בקרב בשערי מצרים. עם זאת, יהודה נשארה כפופה לאימפריה הנאו-בבלית.[5]
לאורך כל ימי ירמיהו שלטה בבל על ארץ ישראל. האימפריה הבבלית חדלה להתקיים רק בשנת 539 לפנה"ס, כאשר השתלט עליה כורש מלך פרס.
ירמיהו ונבואותיו בבית המקדש
על קורותיו של ירמיהו קיימות יותר ידיעות, מאשר על כל נביא אחר. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין".[6]ענתות הייתה עירו של אביתר הכהן, ושם ישב לאחר ששלמה הדיחו מן הכהונה.[7] יש לשער לפיכך, שמשפחת הכוהנים אליה השתייך ירמיהו הייתה מצאצאי אביתר לבית עלי הכהן ולא מבני צדוק שהיו כהני המקדש בירושלים.[8] ייתכן שמטעם זה ירמיהו לא גילה עניין בעבודת בית המקדש, בניגוד לנבואותיו של בן-דורו, יחזקאל שגם הוא היה כהן. ולא זו בלבד, אלא שבדומה לעמוס, הושע וישעיהו, גם ירמיהו דיבר בחריפות נגד התפיסה העממית, שבכוחם של הקרבנות לכפר על מעשים רעים ללא תשובה אמיתית.
בן דודו של ירמיהו היה חנמאל בן שַׁלּוּם, כהן מענתות (שלום היה, כנראה, אחיו של חלקיהו, אבי-ירמיהו).[9]
ירמיהו התחיל לנבא בגיל צעיר, ובשל כך אף מיאן בתחילה להקדשתו לנביא. אברבנאל[10] טוען שעקב גילו הצעיר "לא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה".
תפקידו של ירמיהו כנביא הוגדר בנבואת ההקדשה שלו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק אחר-כך "לבנות ולנטוע".[11] הרקב הדתי והמוסרי שעלה בלב האומה במשך הדורות הקודמים השחית אותה עד לאין מרפא, ואין תקנה אלא להרוס את המדינה ולנתוש את האומה מארצה, כדי להשיבה אל יסודות האמונה והמוסר.
ראשית ימי נבואתו
מראשית פעולתו הנבואית השניא ירמיהו את עצמו על כל סביבותיו. יחיד הוא בכך בין הנביאים. יותר מכל הנביאים הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ".[12] אויביו מקללים אותו, והוא מקלל את אויביו; הוא הנביא היחיד בין הנביאים המקלל אויבים אישיים. דבר זה מתגלה כבר בראשית דרכו כנביא, בעודנו בענתות: בני עירו אסרו עליו את הנבואה ואיימו עליו בעונש מוות,[13] ואף אחיו ובית אביו הצטרפו לשונאיו ורודפיו.[14] כל אלו גרמו לירמיהו להפנות תלונה ראשונה על הרדיפות שנרדף ולהתפלל שיראה בנקמת ה' בשונאיו.[15]
מסתבר שבשל הרדיפות שרדפוהו בענתות עקר משם והשתקע בירושלים בעודנו צעיר. אך גם שם לא ניצל משנאה ורדיפות. הציווי לא לשאת אשה ולא ללדת ילדים בא לו ככל הנראה כשהיה עדיין צעיר וחפץ לשאת אשה, ובאותם הימים כבר ישב בירושלים.[16] ירמיהו הצטווה גם שלא לקחת חלק בחיים החברתיים של שכניו, וזאת כדי שישמש אות ומופת לחורבן הממשמש ובא.[17] כל אלו תרמו, מעבר לסיבה העיקרית שהיא נבואותיו הקשות, להשניאו על כל יודעיו. לא ידוע ממה התפרנס ירמיהו בעת ישיבתו בירושלים, שהרי כנראה לא היה מקבל מתנות בשכר הנבואה כמנהג הנביאים שהנבואה אומנותם. עם זאת, הייתה לירמיהו סיעה של אוהבים בעיר, וייתכן שהללו פרנסוהו.
חמש שנים לאחר שנתקדש ירמיהו לנביא, בשנה ה-18 ליאשיהו, אירע המאורע הגדול של מציאת ספר התורה במקדש, מאורע שהביא לברית יאשיהו וטיהור הארץ מעבודה זרה תוך הריסת הבמות. אולם מאורע זה לא נזכר במפורש אצל ירמיהו. יאשיהו העדיף לפנות לחולדה על פני ירמיהו בתקווה שאישה תתן נבואה מרוככת יותר.[18] אין ספק אמנם שירמיהו שמח על הרס הבמות שהיו שנואות עליו,[19] ייתכן גם שקרא בערי יהודה ובחוצות ירושלים לשמוע ולקיים את דברי הברית הזו של יאשיהו,[20] אך בעיניו לא הייתה ברית חדשה זו אלא חידושה של הברית הישנה שכרת ה' עם העם בעת יציאת מצרים, על התנאי העיקרי שבה: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".[21]
בעת ההיא, אלו ששנאו ורדפו אותו היו אנשים פרטיים, אך החל מראשית מלכותו של יהויקים, הוא הפך ל"אויב העם" ורודפיו היו עתה השרים והמלך. בראשית ימי יהויקים, היו חייו זמן-מה אף בסכנה. אחרי נבואת-הפורענות האיומה שניבא בתופת, וחזר עליה בחצר בית ה', הכה אותו פשחור בן אמר, נגיד המקדש, ונתן אותו "על המהפכת"[22](בית אסורים). אחרי נבואת-חורבן אחרת בחצר-המקדש, הכהנים, הנביאים והעם תפסו אותו ורצו לשפטו משפט מוות, אבל השרים וחלק מהעם הגנו עליו, ובפרט הגן עליו אחיקם בן שפן, והוא לא הומת.[23] החל מהשנה הרביעית של יהויקים נלווה אל ירמיהו ברוך בן נריה, שהיה ממשפחת שרים נכבדה,[24] ככל הנראה מסופרי המלך, והוא הופך להיות לסופרו וידידו הנאמן של ירמיהו.
בשנה הרביעית ליהויקים (ניסן 603 – אדר 604), "היא השנה הראשונה לנבוכדראצר השני", כינס ירמיהו את נבואות הפורענות שלו וכתב אותן על ספר.[25] מסתבר שדבר זה היה לאחר קרב כרכמיש, בו הובסו שרידי הכוח האשורי והכוח המצרי שחש לעזרת אשור, ולאחר הכתרתו של נבוכדנאצר. באותה שנה השמיע הנביא את דעתו, על כך שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה[26]; את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה שלה נשאר נאמן עד הסוף.[27]
לאחר קרב כרכמיש
קרב כרכמיש, שבו הוכה צבאו של פרעה נכו השני ובבל הפכה ליורשת של ממלכת אשור, פתח פרק חדש בפעולתו הנבואית של ירמיהו, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת פרסומה. מתחילת פעולתו הכריז ירמיהו על חורבן יהודה ביד אויב נורא שיבוא מארץ צפון, אך הוא לא פירש את שמו של אותו אויב.[28] והנה, ניצחונו של נבוכדראצר היה סימן לאמיתות נבואותיו הקודמות של ירמיהו לא רק בעיני הנביא עצמו, כי אם גם בעיני בני דורו, והדבר אך עודד את הנביא לפעילות מיוחדת. לאור זאת יש להבין את העובדה שירמיהו בחר לכנס בכתב את נבואותיו הקודמות: באותה שנה (605 / 604) הכתיב ירמיהו לברוך, שהצטרף אליו לשמש כסופרו, את נבואותיו הקודמות כדי שיקרא אותן באוזני העם, למען ישמשו לו עדות והתראה.[29] משעה זו ואילך דיבר ירמיהו במפורש על נבוכדראצר כ"עבדו" של ה', וכמי שהופקד על ידי האל כמטה זעם לענוש את יהודה ואת הגויים שכניה. שבעים שנה עתיד להימשך לפי ירמיהו שעבודם של יהודה והגויים לבבל, אך לאחר מכן תבוא פקודתה של בבל ואף היא תחרב.[30]
באותו זמן עשה הנביא שני מעשים סמליים: הוא משקה את הגויים כוס של יין החֵמה כדי לסמל את חורבנם,[31] והוא שובר בקבוק של חרס בגיא בן הינום לעיני זקני העם וזקני הכוהנים, ומכריז שכך ישברו העם והעיר מפני התועבות שבגיא בן הינום. לאחר מכן הוא בא ומכריז בחצר המקדש על החורבן העתיד לבוא על העיר והמדינה כולה.[32] בעקבות מעשה זה שם פשחור את ירמיהו אל "המהפכת", ומשיצא הנביא מן המהפכת למחרת היום, חזר והכריז על גלות האומה לבבל והוסיף והכריז עונש קשה לפשחור, שגם הוא היה נביא.[33]
בשנה החמישית ליהויקים קראו צום במקדש. הרקע לכך היה, ככל הנראה, יציאתו של נבוכדנאצר בסיוון 604 למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), וכיבושה של אשקלון בחודש כסלו באותה שנה, כיבוש שגרם ככל הנראה זעזוע בחצרו של יהויקים. ירמיהו עצמו לא יכול היה לבוא למקדש מסיבה בלתי ברורה (לפי יר' לו,ה הוא היה "עצור", ופירושה של מילה זו אינה ברורה, אך רש"י מפרש "כלוא"). אך במקומו בא ברוך סופרו למקדש, והוא קרא, תחילה באוזני העם ואחר-כך באוזני השרים, את נבואות המגילה שכתב ירמיה. הדברים שקרא ברוך עשו רושם רב על השומעים, ולבקשת השרים מסר להם ברוך את המגילה על מנת שיקראוה בפני המלך. אולם יהויקים המלך קרע את המגילה והשליכה לתוך האח הבוערת לפניו בבית החורף, וגם שלח לתפוש את ירמיהו ואת ברוך, אלא שהם הצליחו להסתתר מפניו. ירמיהו הכתיב לברוך על מגילה חדשה את הנבואות הקודמות, ועל אלו הוסיף גם אחרות.[34]
משנכנע יהויקים לפני נבוכדראצר לא העז עוד לגעת בירמיהו, והנביא חזר לפעול. כך למשל, הביא הנביא את בני רכב אל אחת מלשכות המקדש על מנת להדגים לעם את ההבדל בינם – הדבקים במצוות אביהם לא לשתות יין, לבין העם שלא נשמע לקול ה' (ירמיהו, פרק לה; בפרט פסוק יא: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם" – מסתבר שזה היה סמוך להשתעבדות יהויקים לבבל).
ימי צדקיהו
בימי צדקיהו עלה ירמיהו לגדולה. צדקיהו דרש בו, בעצמו או בידי שריו. אך יחסו של צדקיהו אל ירמיהו הוא כמו היחס שהיה לחזקיהו כלפי ישעיהו: הוא מכיר בירמיהו כנביא ה', ועם זאת הוא אינו יכול לכוון את מדיניותו על פי עצת ירמיהו. בשנה הרביעית לצדקיהו שלח ירמיהו "מוסרות" למלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון בידי שליחיהם שבאו לירושלים על מנת לתכנן מרד נגד בבל, בהזהירו אותם לשאת את עולה של בבל בסבלנות עד שיבוא הקץ לשלטונה של בבל.[35] המרד לא יצא לפועל, וכדי לפייס את נבוכדראצר שלח צדקיהו משלחת לבבל. צדקיהו גם איפשר לירמיהו לצרף מסר מצדו לגלות יהודה שהוגלתה עם יהויכין לבבל: המסר של ירמיהו אליהם היה, שישתקעו בארץ גלותם ויחכו בסבלנות לגאולתם שתבוא לאחר שבעים שנה, ולהזהירם שלא יתפתו להאמין לנבואות השקר המבטיחות להם גאולה מהירה ומעוררת אותם למרוד בנבוכדראצר.[36]
את הרקע לתקוות בקרב הגולים להפלת נבוכדראצר יש, כנראה, לקשור לניסיון למרד בנבוכדראצר בשנת 595–594 לפנה"ס, המתועד בכרוניקות הבבליות, בו השתתפו "[פקידים בכירים] רבים". ממרד זה נשאר הד נוסף מתעודה בה נרשם סיכום מגזר הדין שהוטל על אחד הפקידים הללו – Babu-ahhe-iddina – על שהפר את שבועת נאמנותו כפקיד; הוא נידון למות, ונחלתו – האדמות שקיבל אביו בשעתו כמענק מנבופלאסר ליד בורסיפה – הוחרמה. מרד זה אירע שלוש שנים לאחר גלות יהויכין (598–597 לפנה"ס).
תנועת המרד מצאה תומכים נלהבים בנביאים שעסקו בנבואה כמקצוע, קצתם בירושלים וקצתם בגלות בבל.[37] הם הלהיבו את העם בהבטחות שעוד מעט תבוא מפלתה של בבל, והגולה עם המלך השבוי יכניה בראשה תשוב לירושלים. ירמיהו נלחם כל ימיו בנביאי השקר הללו, והם מצדם נלחמו בו בירושלים וגם במכתבים ששלחו מן הגולה אל השלטונות בירושלים.[38] אחד מהם, חנניה בן עזור מגבעון, ניבא במקדש לפני העם שבעוד שנתיים יבוא השחרור מעול בבל, וכסמל לשבירת עול בבל שבר את מוטת העץ שנשא ירמיהו על צווארו. ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל הוא לא יכול היה להכחישה, שהרי אפשר שה' ניחם על הרעה. אולם אחר-כך באה לו נבואה לעשות מוטת ברזל תחת המוטה ששבר חנניה, וחנניה מת באותה שנה (בשנה הרביעית לצדקיהו) כפי שניבא ירמיהו.[39]
בשנה הרביעית למלכות צדקיהו נסע מלך יהודה לבבל להתייצב בפני נבוכדראצר, ועמו נסע גם השר שריה אחיו של ברוך סופרו של ירמיהו. הנביא ניצל הזדמנות זו ונתן ביד שריה מגילה ובה נבואת פורענות על בבל, תוך בקשה ששריה יקרא בבואו לבבל את המגילה, ולאחר מכן יקשור אותה לאבן וישליכנה לנהר פרת לסמל, שכך תשקע בבל ולא תקום עוד.[40]
לבסוף פרץ המרד ונבוכדראצר עלה עם חילו על ירושלים. הנביא הזהיר את צדקיהו שמלך בבל יכבוש את העיר, אך מלך יהודה סירב לשמוע לקולו, משום שהמצרים יצאו נגד הבבלים והתחדשה התקווה ביהודה לתשועה על ידי המצרים. הצבא הבבלי אכן הסיר את המצור מעל ירושלים על מנת לצאת נגד המצרים, ובירושלים רבתה השמחה והתקווה שהבבלים לא ישובו לצור על העיר. צדקיהו פנה אל ירמיהו כדי שיתפלל אל ה' שיציל את ירושלים, אלא שהנביא הגיב על כך בנבואת פורענות המנבאת שהמצרים עתידים לשוב לארצם ושהבבליים יחדשו את המצור על העיר.[41] באותה שעה הפרו עשירי ירושלים את הברית שכרת צדקיהו עם העם לשחרור בני העם שהשתעבדו לחוב והפכו לעבדים, ומשסר האיום הבבלי חזרו עשירי ירושלים והחזירו משוחררים אלו לעבדות. על כך הגיב הנביא בתוכחה קשה.[42]
באותו הזמן התנסה הנביא באירוע אישי קשה: הוא יצא מירושלים ללכת לארץ בנימין, אך בשער בנימין נתפס בהאשמה שהוא בוגד בעמו ותומך בבבלים; הוא הובא אל השרים שהכוהו ושמו אותו בבית הכלא. רק לאחר ימים רבים שוחרר משם בפקודת המלך, אך הושאר במעצר בחצר המטרה.[43] אך גם שם לא הייתה לו מנוחה: לשרים נודע שגם במאסרו ממשיך ירמיהו לייעץ להיכנע לכשדים, ואף לקרוא לחיילים לערוק אישית ("ליפול אל הכשדים"), והם דרשו מהמלך להמית את הנביא מאחר שהוא "מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים".[44] (חותמות הנושאות את שמם של שניים מן השרים, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו, התגלו בחפירות בעיר דוד).[45] צדקיהו נאלץ להיכנע לשרים, והם הטילו את ירמיהו לבור טיט טובעני, שם היה מת וודאי מחולשה ורעב, אלמלא אחד מעבדי המלך, עבד כושי סריס, שדיבר אל לבו של צדקיהו וברשות המלך הוציא את ירמיהו מן הבור והחזירו לחצר המטרה.
המלך לקח את ירמיהו מחצר המטרה בסתר על מנת לבקשו לשאול בדבר ה'. אך הנביא חזר וייעץ למלך שימסור את עצמו ביד הכשדים. לצדקיהו לא היה האומץ לעשות זאת, אך הוא ביקש מירמיהו שישמור בסוד את דבר הפגישה ביניהם.
לבסוף נכבשה ירושלים על ידי הבבלים ובעקבות כך באו החורבן והגלות. כשראה צדקיה כן, יצא לברוח במחילה שהובילה ליריחו עם בניו (מערת צדקיהו), אך הם נתפסו בידי נבוזראדן והוסגרו לידי נבוכדנצר. נבוכדנצר שאל אותו באיזה דין הוא רוצה למות, על שמרד במלך או על שנשבע בה' לשקר. צדקיהו ביקש להיהרג לפני בניו שלא יראה במותם ובניו ביקשו גם הם שלא לראות במות אביהם. נבוכדנצר הרג את בניו וניקר את עיני צדקיהו.
לאחר חורבן ירושלים
משנודע לבבלים שירמיהו התנגד למרד, שחררוהו מן השבי ונתנוהו בידי גדליה בן אחיקם, אך הוא בחר לשבת בתוך העם.[46] חודש לאחר נפילת ירושלים הגיע לעיר נבוזראדן, שר הטבחים,[47] ובידו פקודה מנבוכדראצר להתנהג בחסד עם הנביא.[48] נבוזראדן מצא את הנביא כשהוא אסור באזיקים בתוך העם המובלים לגלות לבבל. נבוזראדן פיתח את אזיקיו והזמינו לבוא עמו לבבל כאורחו או ללכת באשר יחפוץ. ירמיהו החליט ללכת אל גדליהו, שבינתיים הקים במצפה מרכז לשארית העם.[49] כשנרצח גדליהו, ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שיישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וגם את הנביא ואת ברוך הסופר וירדו למצרים.[50]
מפעולותיו של הנביא במצרים נמסרו שני עניינים: מעשה סמלי שעשה בפתח בית פרעה בתחפנחס, כדי לסמל את מפלת מצרים ביד נבוכדנאצר,[51] ותוכחה שאמר ליהודים הפליטים במצרים על שדבקו בעבודה זרה, ובפרט עבודת מלכת השמים בידי הנשים.[52] ייתכן שגם את נבואתו השנייה על מפלת מצרים[53] ניבא הנביא במצרים קרוב לשנת 568 לפנה"ס, השנה בה נלחם נבוכדראצר נגד מצרים; הנביא היה אז כמעט בן 75 שנה.
פטירתו וקבורתו
זמן פטירתו של ירמיהו ומקום מיתתו אינם מופיעים בתנ"ך.
רש"י בירמיהו[54] כתב "'כי אם פליטים', ירמיהו וברוך חזרו משם שהגלם נבוכדנאצר כשנתנה ארץ מצרים בידו בעשרים ושבע למלכו (יחזקאל כט), כך שנויה בסדר עולם (פרק כו). דהיינו, שירמיה וברוך לא נשארו במצרים עד יום מותם, אלא הוגלו משם ע״י נבוכדנצר. וכן כתב האברבנאל (בהקדמתו ליחזקאל[55]) כי כאשר נבוכדנאצר כבש את מצרים הגלה את היהודים ובתוכם ירמיהו וברוך בן נריה לבבל.
אבל בתוספות (בבא בתרא טו. ד"ה פ"ה) כתבו 'ולא מצינו שחזר יותר לארץ ישראל', ונראה שלדעתם נשאר במצרים.
האר"י כתב שנקבר בחצר המטרה. המערה והקבר בה תוארו על ידי עולי רגל יהודיים שהגיעו לעיר, כגון הקראי שמואל בן דוד שביקר בעיר בשנת 1641.
אגדות אחרות ממקמות את הקבר במצרים. על פי אגדות אלו, נרצח על ידי יהודי מצרים לאחר שהוכיחם. כיום ישנו קבר ליד קהיר המזוהה כקברו של ירמיהו. אגדה אחרת מספרת על כך שאלכסנדר מוקדון הוציאו מקברו, וקבר אותו באלכסנדריה לפני בנייתה, לשמירה על העיר.[56]
גישתו הנבואית של ירמיהו במסגרת הנבואה הקלאסית
ירמיהו, כפי שמופיע במנורת הכנסת
משעת הקדשתו לנבואה הופקד ירמיהו "עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ".[57] אולם, את עיקר נבואותיו תפסה שאלת השואה העתידה לבוא – האם האסון יכלול גם את יהודה, והאם קרוב או רחוק הוא? – ואילו בשאלה האחרונה, "לבנות ולנטוע", המעיט לעסוק. שני חזונות שצורפו לחזון ההקדשה,[58] "חזון מקל השקד"[59] ו"חזון הסיר הנפוח",[60] הבהירו לו שהאסון אכן קרוב מאוד, ושיפגע גם ביהודה, וכי מדובר באויב שיבוא מצפון.[61] אלא שטיבו של אויב זה התבהר לירמיהו רק מקץ 21 שנים, בשנת 605, לאחר קרב כרכמיש: אויב זה הוא נבוכדנאצר. אלא שאז התחוללה גם תמורה מסוימת במבט ההיסטורי של נבואות ירמיהו: חלף התאוריה של "מטה הזעם" שהודגשה בנבואות ישעיהו, תאוריה שהציבה את ירושלים ויהודה במרכז ההיסטוריה העולמית, הציגו נבואותיו של ירמיהו גם תפיסה שבה הצטייר נבוכדנאצר כשליחו הזמני של אדון ההיסטוריה, לא רק על מנת להעניש אלא על מנת להבטיח את שלום העולם. מסקנתו של ירמיהו היא, שעל יהודה להשתלב במערכת חדשה זו ולהיכנע למלך בבל, שכן זהו רצון האלוהים.[62] בו בזמן הוא חזה את המלכתו של "צֶמַח צַדִּיק" מבית דוד: "וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ".[63] בנבואות אלו אין, אפוא, היבט אסכטולוגי כלשהו לא בנבואה שבפרק כז, המדברת על כניעה לבבל, ולא בנבואת צמח צדק.
רק במגילת הנחמה (פרקים ל–לא), שנחתמה כנראה אחרי החורבן, חזר ירמיהו שוב להדגיש את התפיסה הלאומית. ופתח פתח לסיכויי התשועה האסכטולוגית: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ".[64] אלה דברי ניחומים שאין להם זמן קבוע. לידי שיא רגשי מגיעים דברי הנחמה כשהם נאמרים לרחל המבכה על בניה.[65] בדברי הנחמה הללו מצטיירת הגאולה העתידית כהחזרת עטרה ליושנה, שיבת בנים לגבולם, יישוב הארץ, חידוש השמחה העממית בכל עונות השנה, וחידוש העלייה לרגל.[66] בנבואה אחרת מדובר על חידוש מלכות בית דוד.[67] לא נאמר שם דבר על יחסו של מלך העתיד לגויים, מלבד: "אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".
אל היסודות הללו המדברים על שיקום, מצטרפים יסודות אוטופיים מובהקים, בעלי אופי רוחני מובהק: בדברו על חידוש הברית בין ה' לישראל מדגיש ירמיהו, שהברית תהיה כתובה על לבם ותהיה מבוססת על אהבה ועל רגשות הלב,[68] שלא כברית הראשונה שהייתה כתובה רק על לוחות אבן. ומבוססת חיובים משפטיים, דעת ה' תהיה לקנין כללי: "כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם".[69] ירושלים תהיה אז "כִּסֵּא ה'",[70] וכל הגויים יקוו לשם ה' בירושלים. אולם הזמן בו יקרו דברים אלה אינו קבוע: יהיה זה "בָּעֵת הַהִיא", "בַּיָּמִים הָהֵמָּה", "בַיּוֹם הַהוּא" וב"יָמִים בָּאִים". הווה אומר: אין ביכולתו של הנביא ירמיהו לקבוע זמן המאורעות הללו.
בין היתר ירמיהו מגנה את הרואים בפולחן הקרבנות ערך כשלעצמו, וקורא שהתיקון האמיתי הוא בתיקון הלב והמעשים, בנבואותיו הוא לא מדגיש את חשיבות המקדש ואף בחזון הגאולה שלו יש רק רמזים ספורים לחידוש הפולחן.[71] במערכת כזאת יהיה גם לפולחן ולסמליו מעמד משני, כדבריו "וְהָיָ֡ה כִּ֣י תִרְבּוּ֩ וּפְרִיתֶ֨ם בָּאָ֜רֶץ בַּיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לֹא־יֹ֣אמְרוּ ע֗וֹד אֲרוֹן֙ בְּרִית־יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עַל־לֵ֑ב וְלֹ֤א יִזְכְּרוּ־בוֹ֙ וְלֹ֣א יִפְקֹ֔דוּ וְלֹ֥א יֵעָשֶׂ֖ה עֽוֹד".
