פרד וינסון

פרד וינסון
Fred Vinson
	פרד וינסון
לידה	22 בינואר 1890; לואיזה, קנטקי, ארצות הברית
פטירה	8 בספטמבר 1953 (בגיל 63); וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם מלא	פרדריק מור וינסון
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות פיינהיל, לואיזה, קנטקי, ארצות הברית
השכלה	קולג' המרכז
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
	24 ביוני 1946 – 8 בספטמבר 1953; (7 שנים)
נשיא ממנה	הארי טרומן
	→ הרלן סטון ארל וורן ←
	23 ביולי 1945 – 23 ביוני 1946; (336 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית	הארי טרומן
	→ הנרי מורגנטאו (הבן) ג'ון וסלי סניידר ←
	24 בינואר 1924 – 3 במרץ 1929; (5 שנים)
	24 בינואר 1924 – 3 במרץ 1929; (5 שנים)
	4 במרץ 1931 – 27 במאי 1938; (7 שנים)
	4 במרץ 1931 – 27 במאי 1938; (7 שנים)
חתימה

פרדריק מור וינסון (באנגלית: Frederick Moore Vinson;‏ 22 בינואר 1890 – 8 בספטמבר 1953) היה פוליטיקאי אמריקאי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן בתפקידים בכל שלוש זרועות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית.

וינסון נולד בלואיזה, קנטקי. הוא החל בקריירה משפטית ושירת בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הוא שימש כתובע של המחוז השיפוטי ה-32 של קנטקי עד אשר ב-1924 הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית. ב-1928 לא עלה בידו להיבחר מחדש, אך ב-1930 הוא נבחר שוב וכיהן בבית הנבחרים עד 1937. במהלך תקופת כהונתו בקונגרס, הוא היה ליועצו ואיש סודו של הסנאטור ממיזורי, הארי טרומן. ב-1937 מינה אותו הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה. מתפקיד זה הוא התפטר ב-1943, כאשר הוא מונה כמנהל המשרד ליציבות כלכלית. ב-1945, לאחר שטרומן ירש את רוזוולט כנשיא, הוא מינה את וינסון כמזכיר האוצר של ארצות הברית. וינסון ניהל את המשא ומתן על תשלום ההלוואה שהעמידה ארצות הברית לבריטניה והיה יושב הראש של גופים רבים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כולל הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.

ב-1946, לאחר מותו של נשיא בית המשפט העליון הרלן סטון, מינה הנשיא טרומן את וינסון במקומו. נכון ל-2020, וינסון הוא נשיא בית המשפט העליון האחרון שמונה על ידי נשיא מהמפלגה הדמוקרטית. וינסון היה בדעת המיעוט בפסק דין "יאנגסטאון פחים וצינורות נגד סויר" (Youngstown Sheet & Tube Co. v. Sawyer), שהיווה פסיקה נגד שליטת ממשל טרומן בתעשיית הפלדה של ארצות הברית במהלך שביתה. הוא הורה על דיון חוזר בפסק דין "בריגס נגד אליוט" (Briggs v. Elliott), שבסופו של דבר שולב עם התיק שנודע כפסק דין בראון נגד מועצת החינוך.

ראשית חייו

פרד וינסון נולד בלואיזה, קנטקי, שם עבד אביו כסוהר בבית הסוהר שניצב מול בית המשפחה. כילד עזר וינסון לאביו בעבודתו בבית הכלא, ואף התיידד עם האסירים שזכרו את טוב ליבו כאשר לימים התמודד על משרה ציבורית. במהלך לימודיו בבית הספר עבד וינסון בעבודות שונות. ב-1908 הוא סיים את לימודיו בבית הספר והחל ללמוד בקולג' סנטר בקנטקי, שם הוא סיים לימודי תואר ראשון כמצטיין בכיתתו. בעת לימודיו בקולג' הוא היה חבר בסניף אלפא-דלתא של קנטקי של אחוות פי-דלתא-תטא. הוא סיים לימודי בוגר במשפטים בקולג' למשפטים (שכיום כבר לא קיים) של האוניברסיטה המרכזית של קנטקי (כיום חלק מאוניברסיטת קנטקי המזרחית). לאחר סיום לימודיו הוא החל לעסוק בעריכת דין בלואיזה. התמודדותו הראשונה למשרה ציבורית בה הוא נבחר הייתה למשרת היועץ המשפטי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה התגייס וינסון לצבא ארצות הברית. לאחר המלחמה הוא נבחר כתובע של מדינת קנטקי במחוז השיפוטי ה-32 של המדינה. ב-1924 נשא וינסון לאישה את ג'וליה רוברטה דיקסון, ולשניים נולדו שני בנים.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית

ב-1924 התמודד וינסון כנציג המפלגה הדמוקרטית מטעם קנטקי בבית הנבחרים של ארצות הברית ונבחר במקום ויליאם פילדס שנבחר כמושל קנטקי. הוא נבחר מחדש פעמיים עד שב-1928 לא עלה בידו להיבחר לתקופת כהונה נוספת בבית הנבחרים. הפסדו בבחירות נבע מסירובו להפריד את מסע הבחירות שלו מזה של המועמד לנשיאות אל סמית'. עם זאת, ב-1930 נבחר וינסון מחדש וכיהן כחבר בית הנבחרים עד 1937.

בעת שירותו בקונגרס התיידד וינסון עם הסנאטור ממיזורי הארי טרומן, ידידות שנמשכה עד ליומו האחרון. עד מהרה הוא היה יועצו הקרוב ואיש סודו, שותף למשחקי קלפים וידידו הקרוב של טרומן. לאחר שטרומן החליט שלא להתמודד על תקופת כהונה נוספת לנשיאות ב-1952, הוא ניסה לשכנע את וינסון להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אך וינסון דחה את ההצעה.

ב-1930, עוד טרם היבחרו מחדש לקונגרס, העביר וינסון את משרד עורכי הדין שלו מלואיזה לאשלנד, 45 ק"מ צפונה. במסגרת שאיפותיו לשוב לוושינגטון די. סי. כחבר הקונגרס, הוא יצר באשלנד מעגל של ידידים שסייעו לו מבחינה פוליטית ומקצועית. קבוצה זו כללה את שכנו, איש העסקים המקומי פול בלייזר.^[1] ב-1931, לאחר בחירתו מחדש, שב וינסון לוושינגטון. הוא היה מהעומדים בחזית התמיכה בנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ובמהפכת הניו דיל של הקבינט שלו.^[2]

שופט בית המשפט לערעורים

ב-26 בנובמבר 1937 מינה הנשיא רוזוולט את וינסון כשופט בית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה במקומו של השופט צ'ארלס הנרי רוב שפרש. הוא מונה על ידי נשיא בית המשפט העליון הרלן סטון לשמש כשופט הראשי של בית המשפט לעתירות חירום (Emergency Court of Appeals). כהונתו השיפוטית של וינסון הסתיימה ב-28 במאי 1943 לאחר שהתפטר.

מזכיר האוצר של ארצות הברית

וינסון התפטר כדי לשמש כמנהל המשרד ליציבות כלכלית (Office of Economic Stabilization), שהייתה סוכנות שהייתה ממונה על לוחמה באינפלציה. בחודש מרץ 1945 הוא שימש לזמן קצר כמנהל ההלוואות הפדרליות (Federal Loan Administrator) ולאחר מכן ועד יולי אותה השנה כמנהל הגיוס והשחרור (War Mobilization and Reconversion). ב-23 ביולי 1945 מונה וינסון על ידי הנשיא הארי טרומן כמזכיר האוצר של ארצות הברית.

משימתו כמזכיר האוצר הייתה לייצב את הכלכלה האמריקאית במהלך החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ולסגל את מצבה הפיננסי של ארצות הברית בנסיבות המשתנות באופן דרסטי של העולם שלאחר המלחמה. לפני תום המלחמה הוביל וינסון את המהלך הרחב הגדול להנפקת איגרות מלחמה.

עם סיום המלחמה ניהל וינסון את המשא ומתן על ההלוואה לבריטניה של שנת 1946, ההלוואה הגדולה ביותר שהעמידה ארצות הברית אי פעם למדינה אחרת, בסכום של 3.75 מיליארד דולר, ועל הסדרי השאל-החכר לסיוע כלכלי וצבאי שניתן לבעלות הברית במהלך המלחמה. כדי לעודד השקעות פרטיות באמריקה שלאחר המלחמה, הוא קידם הפחתת מיסים במסגרת חוק ההכנסות של 1945 (Revenue Act of 1945). הוא גם פיקח על הפתיחה הרשמית של הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית, ששניהם הוקמו בוועידת ברטון-וודס שהתקיימה ב-1944, ושימש כיושב ראש הראשון של מועצות המנהלים של שני הגופים. ב-1946 התפטר וינסון מתפקידו כמזכיר האוצר לאחר שמונה על ידי הנשיא טרומן כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית.

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית

ב-6 ביוני 1946 מונה וינסון על ידי הנשיא טרומן כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, תפקיד שהתפנה בעקבות פטירתו של הרלן סטון. ב-20 ביוני אישר הסנאט של ארצות הברית את המינוי ולמחרת נכנס וינסון לתפקידו. ב-24 ביוני הוא הושבע לתפקידו.^[3] מינויו של וינסון הגיע בתקופה בה בית המשפט העליון של ארצות הברית היה מפוצל עמוקות, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה אישית. פלג אחד בבית המשפט הונהג על ידי השופט הוגו בלאק, והשני על ידי פליקס פרנקפורטר.^[4] לזכותו של וינסון נרשם איחוי הפלגים הללו, לכל הפחות במישור האישי. הוא ישב בראש ועידת השופטים הבכירים של ארצות הברית (Judicial Conference of the United States) בשנים 1946–1953. מיוני 1946 ועד פטירתו הוא שימש כשופט בבית המשפט הפדרלי הרביעי לערעורים ושל מחוז קולומביה.

בתקופת כהונתו בבית המשפט העליון כתב וינסון 77 פסקי דין של דעת הרוב ו-13 פסקי דין של דעת המיעוט. חוות דעת המיעוט הדרמטית ביותר שלו הייתה כאשר ביטל בית המשפט את ההשתלטות של הנשיא טרומן על תעשיית הפלדה במהלך שביתה ביוני 1952, פסק דין שידוע בשם "יאנגסטאון פחים וצינורות נגד סויר" (Youngstown Sheet & Tube Co. v. Sawyer). הופעתו הפומבית האחרונה בבית המשפט הייתה כאשר הוא קרא את פסק הדין שדחה את הערעור על ההרשעה ועונש המוות שנגזר על יוליוס ואתל רוזנברג. לאחר שהשופט ויליאם אורוויל דאגלס עיכב את ביצוע גזר הדין ברגע האחרון, דאג וינסון לטיסות מיוחדות שיביאו את שופטי בית המשפט, שהיו בפגרה, בחזרה לוושינגטון כדי לאשר את הוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג. במהלך כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, אחד מהמתמחים בלשכתו היה השופט לעתיד ביירון וייט.

הנושאים העיקריים עמם התמודד בית המשפט של וינסון היו ההפרדה הגזעית, איגודי העובדים, הקומוניזם ושבועות האמונים. בנוגע להפרדה הגזעית כתב וינסון בפסקי הדין "סויט נגד פיינטר" (Sweatt v. Painter) ו"מקלורין נגד מדינת אוקלהומה" (McLaurin v. Oklahoma State Regents) שהמדינות שמיישמות את דוקטרינת נפרד אבל שווה חייבות לספק שירותים שהם באמת שווים. פסק הדין "בריגס נגד אליוט" (Briggs v. Elliott) היה בדיון בבית המשפט בעת מותו של וינסון. וינסון, שלא היה מעוניין בהחלטה של 5 מול 4, הורה על דיון נוסף בתיק. הוא נפטר לפני הדיון הנוסף וככל הנראה חוות דעתו הייתה המכרעת. עם פטירתו של וינסון מונה ארל וורן במקומו והתקיים בתיק דיון נוסף.

כנשיא בית המשפט העליון השביע וינסון את הארי טרומן ואת דווייט אייזנהאואר בטקסי ההשבעה שלהם.

נכון ל-2020 וינסון הוא נשיא בית המשפט העליון האחרון שמונה על ידי נשיא דמוקרטי, הארי טרומן. הבאים אחריו בתפקיד, ארל וורן, וורן ברגר, ויליאם רנקוויסט וג'ון רוברטס, מונו כולם על ידי נשיאים רפובליקנים (דווייט אייזנהאואר, ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן וג'ורג' ווקר בוש, בהתאמה). כמי שהנהיג בית משפט שכל שופטיו מונו על ידי רוזוולט וטרומן, הוא גם נשיא בית המשפט העליון האחרון שעמד בראש בית משפט שכולו מונה על ידי נשיאים מאותה מפלגה.