צ'צ'נים (בצ'צ'נית: Нохчи נוחצ'י; ברוסית: Чеченцы) מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בצפון הקווקז. דתם של הצ'צ'נים היא האסלאם-הסוני. הצ'צ'נים סבלו מרדיפות ומגירוש בתקופת סטלין, ולאחר יצירת הפדרציה הרוסית היה העם הצ'צ'ני מעורב במלחמת צ'צ'ניה הראשונה ובמלחמת צ'צ'ניה השנייה, שתי מלחמות שהפילו קורבנות רבים, והביאו לטענות רבות על פשעי מלחמה משני הצדדים. גם לאחר סיום הלחימה, ממשיכה צ'צ'ניה להיות מוקד ללחימה בעצימות נמוכה, ולמעשי טרור.
כיום, העם הצ'צ'ני מרוכז ברובו ברפובליקת צ'צ'ניה (או בקצרה "צ'צ'ניה") שהיא חלק מהפדרציה הרוסית.
מקורות השם "צ'צ'נים"
המונח "צ'צ'נים" מגיע מהלשון הפרסית. הצ'צ'נים מתייחסים לעצמם כ"נוחצ'י", שם שמשמעותו בשפה הצ'צ'נית 'אנשי נוח', או כ"ואינאחס" שפירושו בשפתם 'העם שלנו'. השם מופיע לראשונה במקורות ערביים החל מן המאה ה-8. יש המייחסים את השם לתבוסה שהנחילו הצ'צ'נים לרוסים בקרב ליד הכפר צ'צ'ן אאול בשנת 1732, אך השם מופיע במקורות רוסים כבר ב-1692.
היסטוריה
שבטי הוואינח, אבותיהם של הצ'צ'נים והאינגושים חיו באזור ההרים של הקווקז החל מהתקופה הפרה-היסטורית. החל מהמאה ה-16 החלו השבטים להתיישב באזור השפלה, והחל תהליך של התאסלמות בהשפעת העמים השכנים.
בתקופה זו החל תהליך ארוך וקשה של חדירת ההשפעה הרוסית לאזור הקווקז. הצ'צ'נים, עם נחלותיהם הרבות באזור השפלה הפורה, ועם השליטה בגישה למעברי ההרים המרכזיים, היו מטרה עיקרית לניסיונות ההתפשטות הרוסיים. ההשתלטות הרוסית על אזור הקווקז לוותה ביחס קשה אל האוכלוסייה הצ'צ'נית, ורבים גורשו או היגרו אל המזרח התיכון. המאה ה-19 הביאה למספר מרידות צ'צ'ניות נגד האימפריה הרוסית כמו גם לניסיונות חוזרים ונשנים לרוסיפיקציה של האוכלוסייה. עלייתה של ברית המועצות הוסיפה לכך ניסיונות לקולקטיביזציה כפויה, ומסעות תעמולה נגד הדת, כך שהשתנה יחס הממשלה הסובייטית כלפי האסלאם בצ'צ'ניה וזאת לאחר שצידדו הצ'צ'נים בקומוניסטים מתחילת המהפכה הבולשביקית, מעודדים מהבטחות שונות לחופש דת. וכך אכן היה המצב בתחילת שלטון ברית המועצות אך השתנה לאחר מספר שנים כאשר התקינה הממשלה הסובייטית מושלים רוסים על האזור, בו היה מיעוט רוסי בלבד. הצ'צ'נים החלו להתקומם שוב, הפעם גם תוך כדי הבעת רגשות לאומיים.
ב-1944 הורה סטלין על גירושם מאדמתם של הצ'צ'נים, האינגושים ועמים רבים נוספים מעמי הקווקז לקזחסטן ולסיביר ("מבצע עדשה"). גירושים אלו הביאו למותם של בין רבע לחצי מהמגורשים. שלוש שנים לאחר מות סטלין, ב-1957 הורשו חלק מהמגורשים לחזור לאדמתם, אך המגורשים ששבו סבלו מאפליה. נפילת ברית המועצות הביאה להכרזתה של רפובליקה צ'צ'נית עצמאית, תחת הנהגתו של ג'וחר דודייב, גנרל לשעבר בחיל-האוויר הסובייטי, שנבחר לנשיא. מאבק זה של המיעוט הצ'צ'ני הוא מאבק הכרה, כך שהצ'צ'נים ניהלו מאבק על זכותם להיות בעלים של קרקעות ועל זכותם להגדרה עצמית ולניהול חייהם באופן עצמאי. הרוסים לא השלימו עם המהלך ועל רקע זה פרצה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. במלחמה זו ספגו הכוחות הרוסים תבוסה, אך פלישת קיצונים אסלאמיים צ'צ'נים לדאגסטן השכנה באוגוסט 1999 הביאה לפריצת מלחמת צ'צ'ניה השנייה שבה הובסו הבדלנים הצ'צ'נים. במערכה זו (שעדיין נמשכת בפועל אף על פי שרשמית הסתיימה ב-2001) נהרס חלק נכבד מהערים והכפרים של צ'צ'ניה ובעיקר עיר הבירה- גרוזני. למרות הטיפול החריף של הצבא הרוסי במלחמתו בבדלנים הצ'צ'נים (הוצאות רבות להורג, הרס כפרים שלמים) הוא טרם הצליח להכניעם כליל. על פי עדויות ארגוני זכויות האדם ישנם מקרים רבים של ניצול סמכויות החירום שנתונות בידי הצבא להתעמרות באוכלוסייה האזרחית, שבאה לידי ביטוי בחטיפות סיטונאיות ומעשי אונס וביזה. הצ'צ'נים עודם נלחמים נגד הצבא הרוסי, ומלחמתם מלווה במעשי טרור נגד הרוסים, בצ'צ'ניה, בדאגסטן וברוסיה, ובלוחמת גרילה נגד הכוחות הרוסים בצ'צ'ניה עצמה.
דמוגרפיה
בשנת 2002 מנה העם הצ'צ'ני בין 1.75 ל-2 מיליון נפש. העם הצ'צ'ני מרוכז ברובו ברפובליקת צ'צ'ניה (כ-1,031,000 נפש) שהיא חלק מהפדרציה הרוסית. ישנם ריכוזים צ'צ'ניים ניכרים ברפובליקות נוספות של הפדרציה הרוסית, ובפרט בדאגסטן (88,000), באינגושטיה (95,000), ובעיר מוסקבה (14,000). מספרם הכולל של הצ'צ'נים ברוסיה עומד על כ-1.36 מיליון נפש.
מחוץ לרוסיה ניתן למצוא פזורה צ'צ'נית במיוחד בגאורגיה (4,100), קזחסטן (75,000), טורקיה (90,000) והעולם הערבי, במיוחד בירדן (8,000) ובסוריה (4,000). כן קיימים ריכוזים נוספים של צ'צ'נים מחוץ לצ'צ'ניה ומספרם בין 250,000 ל-500,000 נפש. צ'צ'נים אלו הם צאצאיהם של גולים צ'צ'נים מתקופת מלחמות הקווקז, שהובילו לסיפוחה של צ'צ'ניה על ידי האימפריה הרוסית ב-1850, וכן של מגורשים צ'צ'נים שגורשו על ידי ברית המועצות לקזחסטן בשנת 1944. מ-1994 התיישבו אלפי פליטים צ'צ'נים בארצות האיחוד האירופי ובמקומות נוספים, כתוצאה מהמלחמות הצ'צ'ניות.
שפה
השפה הצ'צ'נית שייכת למשפחת הצפון מרכז קווקזיות, הקרובות לשפה האינגושית ולדיאלקט הבאצבי הנהוג בגאורגיה. רוב הצ'צ'נים דוברים גם רוסית.
צ'צ'נים בישראל
על פי המסורת של תושבי אבו גוש, מוצאם של חלק מתושבי הכפר הוא צ'צ'ני ("שישאן" בערבית). מספר גרסאות מספרות על משפחות גדולות של קווקזים שהוגלו לכפר בתקופת האימפריה העות'מאנית, ולפיהן השם אבו גוש הוא שיבוש של המילה "אינגושטיה", שמו של אזור הררי על גבול צ'צ'ניה וגאורגיה.
בשנת 2014 נחנך בכפר מסגד על שם אחמד קדירוב, שרוב מימונו הגיע מממשלת צ'צ'ניה. ראש הממשלה רמזן קדירוב הגיע לחנוכת המסגד, ואמר: "זו גאווה גדולה להיות כאן היום - אנשי אבו גוש הם 100% צ'צ'נים במקורם."[1] כמו כן דיבר על חשיבות הקשר עם היהודים ש"עליהם מוחמד אמר רק דברים טובים", אך בשנת 2019 שינה את עמדתו, תקף בחריפות את מדינת ישראל וכינה את היהודים "האויב הגדול ביותר של האסלאם".[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
