צפורה אהרונוביץ (24 בינואר 1914–1971) הייתה סופרת, מתרגמת.
ביוגרפיה
אהרונוביץ נולדה בתל אביב לסופרת דבורה בארון ולעיתונאי ומנהיג הפועלים יוסף אהרונוביץ'. ב־1915 גורשה המשפחה על ידי הטורקים לאלכסנדריה שבמצרים. כעבור ארבע שנים שבו לארץ והתיישבו בשנית בתל אביב[1].
בילדותה אובחנה כסובלת מאפילפסיה, דבר שגרם דאגה רבה להוריה. אמה לא שלחה אותה לבית הספר. תחת זאת, לימדה אותה בעצמה ובאמצעות מורים פרטיים.
היא גדלה ללא חברים בני גילה[2] וללא קשרים חברתיים, מסוגרת בביתה לאורך כל שנות ילדותה[1]. יש הטוענים כי אמה ניסתה להסתיר את מחלת הנפילה של הבת[3].
בשנת 1937 נפטר אביה, והיא דאגה להוצאת כתביו.
לאחר מותה של אמה בשנת 1956 עברה להתגורר בעליית גג בתל אביב. את הכסף מעבודות שונות וכספי הגמלה שקיבלה מבנק הפועלים (שאביה היה מנהלו הראשון) חילקה לנצרכים בטענה שהכסף אינו מגיע לה, או כפי שצוטט מדבריה: "אינני רוצה להיות חשודה כאוכלת לחם חסד"[4].
אהרונוביץ, ששלטה בשפות עברית, אנגלית וערבית, תרגמה את הטרילוגיה "כריסטין בת לאוראנס" שכתבה הסופרת הנרווגית סיגריד אונדסט.
כמו כן פעלה להוצאת הספר "הגולים", בהוצאת עם עובד, שאיחד שתי נובלות - "לעת עתה" (1943) ו"מאמש" (1955) לכדי רומן אחד.
היא תרגמה מספר מסיפוריה של בארון לאנגלית ולכתב ברייל.
בעבודתה הרבתה להשתמש בשם העת "שבתאית"[5], על שם סבה, שבתי אליעזר בארון, מכיוון שלא רצתה שיזהו את עבודתה עם הוריה[3]. הסופר יהושע מנוח, שהחמיא לה על עבודתה, נענה בתגובה כי "כמובן שקראתי בעונג רב את השבחים הרבים שאתה מפזר להורי ז״ל, אך אינך צריך לקשור דברים אלה אליי. סבורני שאדם צריך שתהיה לו זכות עצמו. ואם אין אין. חלילה לאדם להיתלות בזכות אבותיו ואבות אבותיו. לדעתי זהו פשע, ובכל אופן- דבר לא הגון"[2].
אהרונוביץ פעלה רבות לטובת הספרייה בבית יוסף, מושב הקרוי על שם אביה, ו"בית הסופר על שם דבורה בארון" בנהורה שבחבל לכיש, להנצחת הוריה, וכן פעלה להנצחתם ביישובים שונים בארץ[6].
אהרונוביץ נפטרה בספטמבר 1971 (תשרי תשל"ב) כתוצאה ממחלת הנפילה[7] ונטמנה בבית העלמין בחולון[8]. רבים ליוו אותה למנוחות.
"לאושר לא נולדה", כתבה עליה הפעילה החברתית רבקה גובר, שסייעה בהקמת בית הסופר במושב נהורה[9].
ספד לה המשורר אברהם ברוידס: "מסירות כזאת של בת וצמידותה מהכרה והוקרה לשמש את האם החולה, היא כמעט תופעה נדירה. צפורה ניצבה לימין האם הנערצה ודאגה לשרתה ולמלא משאלותיה. אף שקדה לרשום מפיה מימרות מחכימות בענייני לשון, אדם וחברה. כן מצאת לנכון לחבר ביבליוגרפיה של דבריה. הקרבה אל האם חרגה מן השייכות הטבעית, שייכות של בשר ודם. זה היה קשר עילאי, שבספירת הנפש והאצילות. ניתן לומר, כי את כל חייה הקדישה הבת למען אמא הורתה. צפורה התנהגה לפי עקרונות מחמירים, בענווה ובהסתפקות במועט והייתה נזירית בהליכותיה. לא הכרתי כמותה ליושר לבב ולטוהר מידות ומצפון"[5].
יחסיה עם אמה
לאחר מות אביה, התלות ההדדית בינה לבין אמה גברה.
אהרונוביץ דאגה לאמה לכול. בשנותיה האחרונות של בארון ניהלה צפורה את כל התכתבויות אמה, החליטה מי יוכל לבקרה, קראה באוזניה וכתבה מפיה את סיפוריה לאחר שראייתה של בארון הידרדרה[1].
לאחר פטירתה של האם, החלה צפורה לטפל בכתביה ובחומר הספרותי שהשאירה הסופרת. את הספר 'אגב אורחא' - אסופה מעיזבונה של דבורה בארון ערכה בתה[3].
בפתיחה לספר כתבה אהרונוביץ - "בעשרים שנות חייה האחרונות סבלה דבורה בארון מלחץ דם גבוה והפרעות בכליות והייתה רתוקה רוב זמנה (ואחר כך כל זמנה) למיטתה. בשנותיה האחרונות, כאשר רבים מידידיה נפטרו לעולמם והנותרים הוקירו רגלם מביתה, סבלה קשות מבדידות, ולעיתים קרובות נהגה במר נפש לצטט את שירו הידוע של יצחק קצנלסון: "סגורה דלתי/ איש אינו דופק עליה/ איש אינו בא אצלי"[10].
אחרים לא חסכו ביקורת על יחסים אלה[2]: "מחלתה של דבורה בארון וריתוקה למיטתה במשך שנים ארוכות גרמו לכך, שמגיל רך הייתה צפורה "אסירת-בית" סועדת את אמה בחולייה ומוותרת כליל על חיים משלה; בייחוד לאחר מות האב, הסתגרו שתי הנשים בביתן בבדידות כמעט מוחלטת. קשה להבין, כיצד השלימה דבורה בארון עם קרבן עולה זה של בתה יחידתה, שדמתה בכמה מתכונותיה לדמויות נשים בסיפורי אמה. לאחר פטירת האם, שהייתה כל תוכן חייה, נשארה צפורה גלמודה".
ספרה "צפורה - מכתביה ודברי חברים"
הספר, הכולל חלופת מכתבים בין אהרונוביץ לאישים ואנשי רוח, מכיל גם טקסטים שכתבה אודות הוריה[1].
בשנת 1958 פרסמה מודעה בה ציינה כי "כל מי שיש בידו ממכתבי המנוחה או תמונותיה, או חומר ביוגרפי על אודותיה, מתבקש להמציאם בהקדם לבתה: (צפורה אהרונוביץ, תל אביב, רחוב דויד בלוך 84). החומר יוחזר לבעליו בשלמות. כמו בן מתבקשים בני עירה של המנוחה, המעוניינים להשתתף בקובץ ברשימות זיכרון, להתקשר בהקדם על פי הכתובת הנ"ל"[11]
הספר "צפורה - מכתביה ודברי חברים" יצא לאור בשנת 1972 בהוצאת עם עובד[12][13].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 צפורה אהרונוביץ, באתר אוצר הספרות העברית
- ^ 1 2 3 איזה פרליס, מכתבי צפורה אהרונוביץ, באתר על המשמר, 10 נובמבר 1972
- ^ 1 2 3 איתמר לוי, מי את, צפורה אהרונוביץ
- ^
נורית גוברין, אינני רוצה להיות חשודה כאוכלת לחם חסד, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2018
- ^ 1 2 אברהם ברוידס, צפורה אהרונוביץ - למנוחות, באתר דבר, 1 אוקטובר 1971
- ^ רחובות על שם מנהיגי פועלים, באתר דבר, 2 מרץ 1959
- ^ מתה צפורה אהרונוביץ בתה של הסופרת דבורה בארון, באתר מעריב, 28 בספטמבר 1971
- ^ היום לווייתה של צפורה אהרונוביץ, באתר דבר, 30 ספטמבר 1971
- ^ דוד לאזר, לאושר לא נולדה, באתר דבר, 13 אוקטובר 1972
- ^ גיא ארליך, כתיבת המוות של דבורה בארון
- ^ עומד להופיע קובץ מעזבונה ולזכרה של דבורה בארון ז"ל, באתר הצפה, 16 מאי 1958
- ^ ספרים חדשים בעם עובד, באתר מעריב, 5 אוקטובר 1972
- ^ הספר "צפורה - מכתביה ודברי חברים", באתר הספרייה הלאומית של ישראל
