דבורה בארון נולדה לרב שבתי בארון בעיירהאוזדה שליד מינסק שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית). מגיל צעיר בלטה בכישרון כתיבה: בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, ובגיל 12 החלה לכתוב בעברית. בגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" (1903) ו"הצפירה" (1904), ויצרה לה קהל מעריצים. בנוסף פרסמה את יצירותיה בעיתון הזמן. יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי". אביה שבתי, על אף היותו רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות.
יחד עם אחיה בנימין, סטודנט לרפואה, שעימו היה לה קשר הדוק, יצאה למינסק.
בשנת 1915הוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, בשל גזירותיו של ג'מאל פאשה, והדבר חולל שבר בחייה. היא התמסרה לטיפול בילדתה ומיעטה לצאת מן הבית, מסתירה את מחלת האפילפסיה שבה לקתה הילדה.
ב-1919, מששבו לתל אביב עם תום מלחמת העולם הראשונה, שמעה שאחיה נדבק בטיפוס ומת ממחלתו, דבר שזעזע אותה קשות. בארון שבה לעבודתה ב"הפועל הצעיר", ובה התמידה עד שנת 1924. מ-1920 עד 1923 ערכה את המדור הספרותי בעיתון.[1]
בניגוד לסופרים כמו שופמן[א] וי"ד ברקוביץ, שפרצו בתנופה לעולם הספרות העברית, תהליך ההבשלה של בארון היה איטי וממושך. רק בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר). כתביה זכו בפרסי ביאליק, רופין וברנר.[1]
כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד. היא אפילו לא הלכה להלווית בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים. לאחר מות בעלה, ב-1937, ערכה את כתביו.
בביתה קיבלה אורחים, כגון אשר ברש ונחום גוטמן, כשהיא שוכבת במיטתה. עם זאת, הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו הזמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וקיבלה תמיכה מן הבנק.
השואה נטעה בה תחושה כי שליחות מוטלת עליה, להמשיך ולכתוב על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומיי על הנייר".
נוסף על כתיבתה, תרגמה ספרות יפה ממספר שפות. כך, לדוגמה, תרגומה המופתי של "מאדאם בובארי" (מאת גוסטאב פלובר) מצרפתית לעברית (ספריית פועלים, יצא לאור 1957).
הפסיכולוגית וחוקרת הספרות פרופ' עמיה ליבליך סבורה שבארון ובתה פיתחו יחד "שיגעון בשניים", עולם של הזיה משותפת. צפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים - אמהּ הייתה, למעשה, חברתה היחידה. בשנים שאחרי פטירת אמהּ, עברה צפורה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים לאחר שמעדה ונפלה בו.
המחזה "דבורה בארון" מאת יהודית קציר המבוסס על חיי הסופרת וביתה ציפורה, פורסם בהוצאת הספרייה החדשה, "האונתולוגיה החדשה" (כרך שני). הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 2000, בבימוי זהרירה חריפאי.
^עם שופמן הייתה בקשר מיוחד, כפי שעולה ממכתב שכתבה לו ביוני 1949, ואשר פורסם בבלוג של מכון גנזים (שם מופקד גם ארכיונה האישי). לעיון במכתב עם כתב ידה ראו כאן.
הערות שוליים
^ 12יהודית הררי, אשה ואם בישראל, מסדה, 1959, עמ' 460
