קוק (אנגלית: Coke, ומכונה בעברית אף בשם קוקס) הוא חומר פחמני מוצק המופק בתהליך זיקוק הרסני של פחם בעל רמות נמוכות של אפר וגופרית.
אחד השימושים הבולטים לקוק הוא בתחום יצור הפלדה, שם הוא משמש כדלק לתנור רם. תכונותיו של הקוק איפשרו בניית תנורי רם גדולים יותר, כך שהוא קשור קשר הדוק למהפכה התעשייתית.
תכונות החומר
משקל סגולי אופייני לקוק הוא 0.77. הקוק נקבובי ביותר. כיוון שהחומרים יוצרי העשן הנמצאים באופן טבעי בפחם, מזוקקים בתהליך יצירת הקוק, הקוק יוצר בעירה נקיה יחסית, כמעט ללא עשן, והוא מועדף לשימוש בתנורים שאינם מתאימים לשריפת פחם טבעי.
רק סוגי פחם מסוימים מתאימים ליצירת קוק. על הפחם להיות בעל תכולת נמוכה של לחות, אפר, גופרית, זפת ועוד. הקוק הוא חומר מבודד מצוין לחום כאשר משלבים אותו עם חומרים אחרים. הקוק עצמו מופק לעיתים כתוצר לוואי בתהליך הפקת הגז מן הפחם.
בתהליך יצור הקוק מסולקים מן הפחם חומרים נדיפים כגון, מים, גז-פחם וזפת-פחם, על ידי אפיית הפחם בתנורים אטומים לאוויר ובטמפרטורות המגיעות ל-2,000 מעלות צלזיוס. בתהליך האפיה מותך הפחם יחד עם שיירי אפר.
קוק היה אחד החומרים אשר שימש לבידוד חלליות תוכנית אפולו של נאס"א ואף ברכב הפאת'פיינדר אשר נחת על כוכב הלכת מאדים בשנת 1997. נאס"א אף התכוונה להמשיך ולהשתמש בקוק כחומר בידוד מפני חום בסדרת החלליות העתידית אוריון.
היסטוריה
השימוש בקוק כדלק החל באנגליה במאה ה-17 כתגובה לכריתה נרחבת של יערות באירופה. עץ כחומר דלק הפך למשאב נדיר ויקר יותר. פליטת העשן הגדולה שבתנורי פחם מנעה את התאמתם לשימושים רבים כגון בישול והיתוך ברזל.
בשנת 1603 הציע סר הנרי פלאט כי ניתן לאפות פחם באופן דומה לזה שבו מופק פחם עץ מעץ. קוק נכנס לשימוש רק בשנת 1642, כאשר שימש להזנת תנור לקליית לתת בדרבישייר. לא ניתן להשתמש בפחם בתהליך יצור הבירה כיוון שאדים גופריתיים הנפלטים בתהליך השריפה משנים את טעם המשקה.
בשנת 1709 בנה אברהם דארבי תנור רם להפקת ברזל יצוק. תכונותיו של הקוק איפשרו בניית תנורי רם גבוהים וגדולים יותר. תנורים אלה הביאו לירידה במחירי המתכת והיו בין מבשריה של המהפכה התעשייתית.
תהליכים אחרים
השיירים המוצקים הנותרים בתהליך זיקוק נפט אף הם צורה של קוק. קוק נפט הוא בעל שימושים רבים, נוסף להיותו מוצר דלק. הוא משמש ביצור מצברים, אלקטרודות, ועוד.
