התכנון הראשוני של המגדלים נעשה על ידי האדריכלאיי אם פיי, שהציע שלושה מגדלים בני 29 קומות כל אחד. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אישרה את התוכנית[5], אולם ערעור לוועדה המחוזית התקבל ואושרו מגדלים בני 16 קומות בלבד, ופיי פרש מהובלת המיזם. גם מגדלים בגובה זה היוו הישג מבחינת היזמים, משום שבנייה לגובה לא הייתה קיימת בירושלים של אותה עת. "נראה שכמו בתל אביב שימש התכנון של אדריכל עולמי זרז ותנא מסייע להשגת מטרות תכנון שהעין הציבורית מתקשה לקלוט", כתב על כך שי מאיר, בנו של מרדכי מאיר[6].
את פיי החליף האדריכל יצחק פרלשטיין, שתכנן שכונה בת חמישה מגדלי מגורים בני 16 קומות כל אחד, שלמרגלותיהם כמה עשרות דירות מדורגות (התואמות את המבנה הטופוגרפי של האזור) ומרכז מסחרי. התוכנית אושרה במהלך שנת 1970 למרות טענות שתסתיר את השמש לתושבי שערי חסד[7], והוצגה לציבור במסיבת עיתונאים באוגוסט 1970[8]. בשנת 1972, העלה קצין הכנסת את החשש שמהמגדלים ניתן יהיה לצלוף על הכנסת, אולם היה זה מאוחר מדי מכדי לבטל את התוכנית[9]. בפברואר 1973 התכנסה ישיבה של נשיאות הכנסת עם שר הפנים, שר המשטרה ושר המשפטים בה עלתה ההצעה לרכוש את הקומות העליונות של המגדלים כדי שלא יוכלו לשמש לצליפה על הכנסת[10].
לאחר הקמתם של שני המגדלים הראשונים קמה מחאה ציבורית. ראש העירייה החדש, טדי קולק, ביקש להכין תוכנית חלופית לשלושת המגדלים שטרם נבנו, אך היזם מרדכי מאיר לא נענה להצעה זו. בשכונה נבנו כ-400 דירות ומרכז מסחרי בשטח 10,000 מ"ר.
במהלך השנים כתבו בעיתונות נגד המגדלים. אהרן מגד קרא להם "גידול סרטני", ה"מטיל את צל הבטון הכבד שלו על כל הנוף המזרחי של ירושלים, על שכונותיה העתיקות ועל עברה ועל יופיה"[11]. אריק בנדר מנה את המגדלים בין "המחדלים שפערו פצעים עמוקים בנוף העיר"[12].
הקריה מנוהלת בידי חברת ניהול המתחזקת את הבניינים והשטחים הציבוריים ביניהם.
ברחבה בין המגדלים מוצב פסלו של האמן יעקב אגם "לב פועם ו-18 מגיני דוד" (1986) העשוי מפלדת אל-חלד [13] ובקצה השכונה בככר ריבלין ניצבים הפסלים "עצים כחולים" של האמן מנשה קדישמן (1975).
