בחלקה הדרומי של השכונה נמצאת מערת קבורה המיוחסת לפי המסורת לשמעון הצדיק. בסביבתו נמצאות קרקעות ובתים שלפני מלחמת העצמאות היו שייכות להקדשים יהודיים, ובחלקן היו שתי שכונות יהודיות, שכונת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון. בתקופת השלטון הירדני, ירדן ואונר"א הושיבו על אדמות אלה פליטים פלסטינים. אחרי מלחמת ששת הימים הוחזרה הבעלות על האדמות לבעלים היהודים, אך באזור המשיכו להתגורר תושבים ערבים. החל משנות ה-90 פונו חלק מהתושבים הערבים, בעקבות פסקי דין של בתי משפט בתביעות שהגישו בעלי הקרקע. פינויים אלה, וחשש מפינויים נוספים, עוררו מאבק ומחאות בשכונה שלא פעם הגיעו לעימותים אלימים.
מספר התושבים בשכונה נכון ל-2017 הוא 15,013[4], מתוכם 180 יהודים (נכון ל-2019)[5].
גאוגרפיה
השכונה בנויה על גבעות מצפון לעיר העתיקה, ממזרח לקו פרשת המים בשטח הניקוז של נחל קדרון עילי, על צומת דרכים של דרך שכם ההיסטורית המוליכה מירושלים צפונה לעבר מעלה בית חורון (כביש 443), רמאללה, שכם וצפון הארץ, ושל דרך הר הזיתים, המקשרת מזרחה, להר הצופים והר הזיתים.
לאחר כיבושה של ירושלים בידי צלאח א-דין ב־1187, חילק צלאח א-דין אדמות סביב ירושלים לקציני צבאו, בין השאר באזור שיח ג'ראח[1]. אזור זה ניתן לרופאו, חוסאם א-דין אל-ג'ראחי, שבנה במקום זאווייה, ששימשה גם כמדרסה. ב־1202 נקבר חוסאם א-דין במקום, ובשלהי המאה ה־19 נבנה במקום מסגד עם מינרט, המוכר כיום כמסגד סוויסה ג'ראח. האתר נחשב לאחד מחשובי האתרים המוסלמים הקדושים סביב ירושלים, ועל שמירתו הופקדה משפחת דיסי. תיאורים מהמאה ה-19 מזכירים במקום חאן קטן[7].
במאה ה-17 נבנה בסמוך למבנה הזאוויה ארמון קיץ של אחד ממכובדי ירושלים בשם קצר אל-עמאווי. מבנה זה נהרס במהלך קרבות מלחמת העצמאות.
במפת הקרן לחקר ארץ ישראל שנמדדה בשנות ה-70 של המאה ה-19, מסומן האזור כשטח חקלאי, חלק משטח נרחב שהיה מצפון לירושלים.
שכונת שייח' ג'ראח החלה להתפתח בהדרגה החל משנות ה-60 של המאה ה-19, שלהי התקופה העות'מאנית, כאשר נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים החלו להקים בתי מידות לאורך דרך שכם מצפון לעיר העתיקה כחלק מתהליך היציאה מן החומות. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה אחזו בבתים בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה (לימים מלון שפרד).
מיכאל בן יאיר, שנולד בשכונה ב-1942, מעיד שהוא זוכר יחסים טובים מאוד בין יהודים וערבים בילדותו. כך למשל, בשביעי של פסח היו עושים פיקניק יחדיו בשטח הפתוח שהיה על יד קבר שמעון הצדיק. יתר על כן, סבתו שימשה כמוח'תאר גם של הערבים[9].
בסוף דצמבר 1947 הותקפו ונפצעו 20 נוסעים יהודים שעברו דרך שייח ג'ראח בדרכם להר הצופים על ידי מפגעים ערבים; זה היה אחד מהאירועים הראשונים שהובילו למלחמת העצמאות. בתגובה, פשטו אנשי ההגנה בחודש ינואר 1948 על בתים בשכונה והציתו אותם. בהדרגה התרוקנה השכונה הערבית מתושביה, ואת מקומם תפסו לוחמים מארגון הנג'דה שהמשיכו בהתקפות על יהודים שנסעו בכלי רכב[10] או התגוררו בשכונות היהודיות[11].
באפריל 1948 פקדו הבריטים על תושבי שכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון לעזוב במהירות את בתיהם. היה זה יומיים לאחר הריגת עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל, ולאחר פרשת דיר יאסין. הבריטים הניחו שכוחות אל-ג'יהאד אל-מוקאדס שחוסייני עמד בראשם ינסו לנקום, ואכן כך היה. כוחות ערביים בפיקודו של בהג'ת אבו גרביה תקפו ב-13 באפריל 1948 שיירה יהודית שהייתה בדרכה להר הצופים, וטבחו בנוסעיה. חללי שיירת הדסה כללו 78 רופאים, אחיות, מטופלים ואנשי צוות של בית החולים הדסה. כוחות של פלמ"ח "הראל" שחשו לעזרתם נהדפו על ידי הבריטים. האירוע עורר זעזוע ביישוב היהודי בישראל ושאר העולם.
בחול המועד פסח, ב-25 באפריל 1948, במהלך מבצע יבוסי, כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ואת השטח בו שכנו השכונות היהודיות[12]. הבריטים הכריחו אותם לסגת בטענה שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. כוחות "ההגנה" ואצ"ל השתלטו על השכונה ובית הספר לשוטרים מיד לאחר עזיבת הבריטים ב-14 במאי 1948. ב-19 במאי 1948 נכבש המקום על ידי הלגיון הערבי ונותר בידי ממלכת ירדן עד למלחמת ששת הימים.
הכניסה המערבית לשכונה, ו"וילה נשאשיבי" – מהבתים הראשונים של השכונה. נבנה בין השנים 1911-1918 על ידי פח'רי נשאשיבי. שימש את עבדאללה מלך ירדן בביקוריו בירושלים, הצד שרואים מרחוב שמעון הצדיק
הבית של פח'רי נשאשיבי ("וילה נשאשיבי"). הכניסה והצד שרואים מדרך שכם.
במלחמת השחרור כבש הצבא הירדני את מזרח ירושלים ובתוך כך את שכונת שמעון הצדיק, וחלקות אלו הועברו לידי הממונה הירדני על נכסי האויב. הממונה השכיר את שטח החלקות למשרד השיכון הירדני, שבנה במקום 28 יחידות דיור. דירות אלו היו מיועדות, על פי חוזה שנחתם בין ממשלת ירדן לאונר"א, עבור פליטים פלסטינים שישכרו את הדירות מהממשלה הירדנית ובכך יפסיקו להיחשב לפליטים על ידי אונר"א. בחוזים שנכרתו בין משרד השיכון הירדני לבין המשתכנים בדירות נקבעה תקופת ניסיון של שלוש שנות שכירות, כאשר בשנים אלו המשתכנים צריכים לשלם מיסים ודמי שכירות ולטפח את המקום. בחוזים אלו נקבע כי בתום תקופת הניסיון משרד השיכון הירדני יעביר את הבעלות על הדירות למשתכנים ללא תשלום. אמנם, העברת הבעלות לא יצאה לפועל.
בעשרות השנים שלאחר מכן התנהלו הליכים משפטיים שנגעו לתביעת פינוי בתיהם מהשתכנים, וכן להפרת חובות המשתכנים לשלם שכירות לוועדים. בית המשפט הכיר במשתכנים כדיירים מוגנים, ולפיכך חלק מתביעות הפינוי נדחו וחלקן התקבלו, במסגרת חוק הגנת הדייר. בית המשפט פסק בעקביות כי הוועדים הם הבעלים של המקום, קביעה שהתעצמה לאחר שהצדדים חתמו על הסכם דיוני לפיו הנכסים במתחם שייכים לוועדים.
במקרים מסוימים נזרקו בקבוקי תבערה על בתי היהודים בשכונה.
הפרשה לא נשארה בשדה המשפטי, כיוון שהיא נתפסת אצל חלקים בציבור ובתקשורת כקשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. פעילי שמאל וחברי כנסת ממפלגות שמאל ארגנו מפעם לפעם אירועי מחאה נגד פינוי המשתכנים. לעיתים האירועים נעשו אלימים, וכללו יידוי אבנים על אזרחים וכוחות משטרה. בשכונה.
![בית ח'רופה, בדרך הר הזיתים 18, נבנה בשנות ה-40[15]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Kharufe_house_Sheikh_Jarrah.JPG)
