ערך זה עוסק במבנה המרכך את אנרגיית הגלים בים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שובר גלים (פירושונים).
שובר גלים הוא מבנה, נייח או צף, המוצב בים ומיועד לרכך את אנרגיית הגלים. בכך שובר הגלים יוצר השקטה (רגיעה) של פני המים המצויים מעברו.
מבנה שובר הגלים
לרוב, בייחוד כאשר מדובר בשוברי גלים גדולים (לנמלים, מרינות וכיוצא בזה), בנוי שובר הגלים כמערום אבנים שכבתי ומדורג. בבסיס שובר הגלים מונחים סלעים גדולים ("בולדרים") במשקלים גדולים של עד 20 טון, והסלעים במעלה השובר יקטנו בגודלם. על מנת למנוע מכוחות המים הנסוגים לפגוע ביציבות שובר הגלים, מתוכנן שובר גלים מודרני על מנת לאפשר זרימה מוגבלת של המים.
שכבת שריון
על גבי שובר הגלים מונחים אלמנטים בעלי גאומטריה מיוחדת הפונים לחזית הים ומקנים למערכת מאפיינים של שריון. גלי הים המתנפצים על גבי שובר הגלים נתקלים בשכבת השריון ובכך מומרת אנרגיית הגל לאנרגיות אחרות (קול, רסיס מים, חום וכיוצא בזה). בעולם קיימות טכנולוגיות רבות לשכבת השריון הנ"ל. בין השיטות הבולטות בשנים האחרונות (החל מ-1950 ואילך) ניתן למצוא:
Antifer cubes - שכבת שריון הבנויה מאבני ענק המשתלבות אחת בשנייה.
Dolos (אנ') - שכבת שריון הבנויה מיציקות בטון בעלות צורות גאומטריות מורכבות.
היבטי סביבה בבניית שוברי גלים נייחים
לשוברי גלים יש השפעה על אופן זרימת החול. במזרח ים התיכון כיוון זרימת החול הוא מדרום לצפון לאורך חופי ישראל. בניית שובר גלים ליד חופיה של ישראל מביאה להצטברות חול מדרום לשובר הגלים ולהיעדר חול מצפון לו.
שוברי גלים מנותקים
שובר גלים מנותק הוא מבנה ימי הנבנה במקביל לקו החוף, במטרה לבלום או להקטין את אנרגיית גלי הים הנעים אל עבר החוף.
לשוברי גלים אלו חסרונות סביבתיים רבים: עצירת גלי הים מלהגיע לחוף יוצרת בין שובר הגלים לחוף אזור בו החול לא נע ונלכד, וכך נוצרת לשונית חול (טומבולו, שרטום). החול הנצבר בלשונית נגרע מחופים סמוכים וכך נגרם להם נזק. בדומה לשוברי גלים הניצבים לחוף גם שובר גלים מנותק גורם לשיבוש בזרימת החול, שכאמור בישראל הוא בדרך כלל מדרום לצפון. נזקים נוספים של שוברי גלים מנותקים הם פגיעה בנוף וחסימה של מבטים מן החוף אל האופק, הגברת זיהום הים בשל הפחתה משמעותית של תנועת המים, זרמים מאוד חזקים בקצוות שמגבירים מאוד את מקרי הטביעה. בנוסף שוברי גלים מנותקים מונעים שימוש בחוף לפעילות ספורט ימי כמו גלישת גלים. בניית שוברי גלים מנותקים מקובלת מאוד במדינות הים התיכון כגון איטליה, והם נבנו גם במקומות רבים
בחופי הים התיכון של ישראל: מנהריה בצפון ועד אשקלון בדרום והמוכרים ביותר הם לאורך חופי הטיילת של ת"א, מצפון למרינה הרצליה ובמרכז חוף נתניה.
יחסים כמותיים בין אורך שובר הגלים למרחקו מהחוף שיביאו להיווצרות חיבור שרטון החול לשובר הגלים או ימנעו זאת
כאשר היחס בין אורך שובר הגלים למרחקו מקו המים בחוף קטן מ-0.6 עד 0.7 (כלומר אורך שובר הגלים חלקֵי המרחק מן החוף מביא ליחס הזה), לא ייווצר חיבור, כי אם רצועת שרטון חולי מכיוון קו המים לשובר הגלים שאינה מגיעה עדיו.
כאשר היחס האמור, עולה על 0.9 או 1.0 (כלומר אורך שובר הגלים דומה באורכו, או אפילו ארוך יותר, ממרחקו לקו המים בחוף), הרי שייווצר חיבור הסרטון החולי אל שובר הגלים. חיבור כזה נקרא בשפה המקצועית טומבולו.
עם זאת, ייתכנו משתנים נוספים שישפיעו על הנ"ל[1].
השקעת החול שיוצרת את השרטון החולי, ולעיתים את ה"טומבולו", באה על חשבון השקעת החול לאורך קו החוף שהייתה נמשכת לולא בנו את שוברי הגלים. יש על כן גופים המתנגדים להקמת שוברי גלים בחופי הרחצה, גם מהסיבה הזו[2].