ככל שיריו ותרגומיו של ז'בוטינסקי, השיר היה ועודנו אהוד בקרב אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וחניכי תנועת הנוער בית"ר, ונהוג לשיר אותו בטקסים, אזכרות והתקהלויות חגיגיות.
נושאו העיקרי של השיר הוא תקומת ישראל בעת החדשה והדרכים והאמצעים להגיע אליה. כמו רבים ממנהיגיה של התנועה הציונית, סבר ז'בוטינסקי בתקופתו - המחצית הראשונה של המאה ה-20, כי תקומת ישראל תלויה בנוער, בדור הצעירים אשר יהיה מוכן לשאת על שכמו את ביצוע המטלות החיוניות לה. התכונות ההכרחיות לדור הצעירים שיהיו כחיילים בצבא יהודי, לא רשמי, הן הקרבה ללא מצרים, כישרונות מופלגים, ונדיבות נפש וקשיחותה, גם יחד. ראוי לנוער הלוחם על תקומתה של האומה, אליבא דז'בוטינסקי, לומר את דברו ללא היסוסים, גם אם לאמירה זו יהיה מחיר כבד מצד המתנגדים: "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ". ההיסטוריה היהודית והאתרים שבהם התחוללה: במרד הגדול ומרד בר כוכבא "בֵּיתָר הַנִּלְכָּדָה, יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה" במיוחד בארץ ישראל, היא משאב האומץ והגבורה של הנוער, שנטל על עצמו להחזיר את הריבונות היהודית בארץ ישראל, שהיא עיקרו של הרעיון הציוני.
ז'בוטינסקי קרא בשירו להקמת גזע, ביטוי מטאפורי לענף דורי חדש, אשר יתאפיין בחוזק ובעוצמה, בדיוק כמו גזע של עץ.
תכונותיו של הדור החדש יהיו "גאון, ונדיב ואכזר", שהן התכונות הנדרשות להקמת הריבונות היהודית החדשה בארץ ישראל; "גאון" הוא בעל התנהגות מלאת כבוד וגאווה חיובית, בדומה למשנתו של ז'בוטינסקי על חשיבתה של התנהגות מכובדת ב"הדר", ועל מקומו של הפרט בחברה, למשל, ביצירתו "שמשון", כי "כל יחיד הוא מלך", וברוח זו תבע מתלמידיו להוות דוגמה ומופת לגאווה דתית ולאומית (בגרסתו המקורית של השיר נכתב "גאיון" ולא "גאון"[2]). "נדיב", הוא בעל תכונות אציליות, גם במצב שבו מושפל היהודי, בגלות או בארץ ישראל, עליו להיות נדיב, לכבד את עצמו: "נוצרת בן מלך, בכתר דוד נעטר". "אכזר" הוא בעל יכולת לנהוג בתקיפות ובכוח, ולקיים עמידה איתנה על זכות היהודי להיות גאה בעברו ובמוצאו, ולהאבק על קיומו.
על פי פרופ' דן מירון השיר הוא אחד משמונת שיריו הציוניים-פוליטיים של ז'בוטינסקי, ורב "המשקע שהותירו בתודעה הספרותית והציבורית ואפילו בזיכרון הלשוני העברי כשלעצמו. המטבעות הלשוניות שטבע בהן המשורר נעשו ל"חלק מהמטווה הקיים והעומד בשיח הציבורי העברי במשך שבעים שנה"; בשמונת שירים אלו "מצא הז'אנר של ההמנון הציבורי, ... את גיבושו המודרני השלם, ה'קלסי', הראשון"; ז'בוטינסקי הטביע בהם "מוזיקליות", "בהירנות" במבע, ושימוש ב"מילון' הכלל יישובי, ובכלל זה של "השמאל הציוני".[3] מירון סובר כי "שיר ביתר" הוא "האמנותי שבין ההמנונים", ו"ככל שהשיר היה שיר פוליטי מובהק הוא גם עוצב כיצירת אמנות שלמה ו'סגורה'".[4]
לקריאה נוספת
דן מירון (הקדמה), יוסף קיסטר (מבוא), אילן מצל בגיא, זאב ז'בוטינסקי ושירתו, תל אביב: הוצאת המסדר על־שם זאב ז'בוטינסקי, תשס"ו-2005.
