עולי הגרדום, או הרוגי המלכות, הוא ביטוי המכוון לאנשים שהוצאו להורג בשל פעילותם למען הקמת מדינת ישראל. במובנו המצומצם הוא מכוון ל-12 חברי האצ"ל והלח"י שהוצאו להורג, או התאבדו בסמוך למועד הוצאתם להורג, על ידי שלטונות המנדט הבריטי. אך יש המוסיפים למניין עוד מוצאים להורג כמו אנשי מחתרת ניל"י שהוצאו להורג בידי השלטונות העות'מאניים וחנה סנש, שהוצאה להורג בהונגריה בימי השואה.
לזכרם של עולי הגרדום אתרים רבים ברחבי מדינת ישראל.
מניין עולי הגרדום
השימוש המקורי במושג "עולי הגרדום" במדינת ישראל היה בידי יוצאי האצ"ל והלח"י, אנשי תנועת החרות, אשר מנו שנים עשר עולי הגרדום[1]. המספר שנים עשר הוא מספר סמלי ומרמז לשנים עשר שבטי ישראל. במניין זה נמנים 9 אנשי אצ"ל ושלושה אנשי לח"י שנשפטו ונדונו למוות בתלייה. עשרה מהם נדונו על ידי בתי דין צבאיים בריטיים ושני הנותרים - על ידי בית דין מצרי. עשרה מהנדונים הוצאו להורג בתלייה ושניים מהנדונים שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג.
במהלך השנים הוזכר גם מרדכי שוורץ, איש ההגנה, על ידי קרוביו כמי שראוי שייכלל בין "עולי הגרדום" המונצחים[3]. שוורץ הוצא להורג בתלייה, אך בדרך כלל אין מונים אותו עם עולי הגרדום, ורואים ברצח שביצע כעניין אישי. ההגנה התנערה ממנו לחלוטין, גם בזמן המשפט וגם אחרי התלייה. באירוע הוקרה לעולי הגרדום בכנסת בשנת 2010 הוזכר גם שמו של שוורץ, למרות שהוא לא נכלל ברשימת עולי הגרדום שהופץ על ידי המארגנים[4].
בטקס הממלכתי בנוכחות נשיא המדינה, בשנת 1987, צוינו 14 עולי גרדום[5]. בשנת 1988 בטקס זיכרון לעולי הגרדום בקריית אונו צוינו 20 עולי גרדום[6].
בטקס הזיכרון הממלכתי לעולי הגרדום בשנת 2023 נרשמו שמותיהם של 13 עולי גרדום: 12 אנשי האצ"ל והלח"י ומרדכי שוורץ[7].
מאיר פיינשטיין: נתפס לאחר שהניח פצצות במזוודות בתחנת הרכבת בירושלים שהביאו להריגתו של שוטר בריטי שניסה לפרקן. התאבד בתא הכלא יחד עם משה ברזני ב-21 באפריל1947, כארבע שעות לפני המועד שנקבע להוצאתם להורג.
משה ברזני: נתפס כשהוא נושא רימון, והואשם בניסיון להתנקש בחיי המפקד הצבאי של ירושלים, בריגדיר דייוויס. התאבד בתא הכלא יחד עם מאיר פיינשטיין ב-21 באפריל1947, כארבע שעות לפני המועד שנקבע להוצאתם להורג.
בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל קבורים עולי גרדום שהובאו לקבורה שנים רבות לאחר שהוצאו להורג. אלו כוללים את אליהו חכים ואליהו בית צורי שהועלו לגרדום בקהיר בשנת 1945, והובאו לקבורה בישראל בשנת 1975, את ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר מנידוני קהיר שהובאו לקבורה בישראל בשנת 1977, ואת יוסף לישנסקי, שהועלה לגרדום בדמשק נקבר בתחילה בראשון לציון ובשנת 1979 הועלו עצמותיו להר הרצל במסגרת ההכרה הממלכתית בפועלו.
טקס הזיכרון הממלכתי לעולי הגרדום התקיים בשנים הראשונות להפיכת הטקס לממלכתי, החל משנת 1969, בבית הקברות בצפת[8][9]. בהמשך התקיימו טקסים גם במקומות אחרים, כמו אנדרטת דב גרונר ברמת גן[5] ובמוזיאון אסירי המחתרות - עכו[10], בה מתקיימים הטקסים בשנים האחרונות[11][12][13]. בשנת 2022 התקיים טקס לציון 75 שנה למותם של בראזני ופיינשטיין במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים[14].
היחס לעולי הגרדום
בזמן המנדט העונש על רצח היה מוות בתלייה (עונש חובה). גם רוצחים פליליים יהודים נידונו למיתה, אולם אין הם נמנים עם עולי הגרדום. בעקבות תקנות ההגנה לשעת חירום הורחב עונש המוות לשורה של עבירות הקשורות בשימוש בנשק חם ובניסיון לרצח, שתי העבירות שבהן הורשעו רוב עולי הגרדום בארץ ישראל.
פעולותיהם של לוחמי האצ"ל והלח"י היו שנויות במחלוקת בקרב היישוב העברי. ראשי מוסדות היישוב התנגדו לפעולות מסוג זה הן מבחינה מדינית והן מבחינה מוסרית, אם כי לא הסכימו עם ההחלטה להוציאם להורג. האצ"ל והלח"י סירבו לקבל את דעת היישוב המאורגן והמשיכו בפעולותיהם. ב-24 בדצמבר 1946 קיבל הקונגרס הציוני העולמי שהתכנס בבזל החלטה המגנה את השימוש בטרור כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות.[15]
הנצחת עולי הגרדום במדינת ישראל הייתה יוזמה של אנשי תנועת החרות, יוצאי האצ"ל והלח"י. הם ארגנו עליות לקברי עולי הגרדום[16], אזכרו אותם במוזיאונים[17], הקימו אנדרטאות לזכרם[18], כתבו לזכרם ספרי תורה[19] והקימו על שמם בתי כנסת[20]. בדבריהם הם ייחסו להם את עזיבת הבריטים והקמת מדינת ישראל[21]. כך, בפתיחת המועצה הארצית הראשונה של תנועת החרות אמר מנחם בגין[22]:
"עולי הגרדום — גדולי גבורי הדור, ומבקיעי המבצרים של המשעבד — רוחם מרחפת כאולם הזה והיא שתלוונו בדרכנו לקראת הגשמת המטרה השלמה."
אנשי שמאל, לעומת זאת, טענו שגבורת עולי הגרדום נחותה לעומת גבורתם של הנחושים ביישוב הארץ[23]. אחרים התלוננו שההדגשה על עולי הגרדום על ידי תנועת החרות היא מוגזמת, ונעשית כדי למשוך קולות[24]. כך למשל נכתב בהצופה: "כמה הם מנצלים את תריסר אנשי־הגרדום. כאילו הם שגירשו את הבריטים וכאילו בלעדיהם לא הייתה קמה מדינת ישראל"[25].
בדרך כלל זכו עולי הגרדום לאהדה בכל שדרות היישוב, גם בקרב ציבורים שהתנגדו לפעולותיהם מלכתחילה. בעיתון דבר אוזכר הגרדום באופן דומה לאזכורה על ידי אנשי חרות, בהקשר של גבורתם של צנחני היישוב[26] ואנשי המחתרת בעיראק[27].
בשנות ה-50 אנשי האצ"ל ניהלו מאבקים בערים שונות ברחבי ישראל בדרישה לקרוא רחובות על שם עולי הגרדום[28], ומבוקשם עלה בידם בערים בעלי נוכחות משמעותית של הימין. בשנת 1952 נקרא לראשונה רחוב בצפת בשם "עולי הגרדום"[29]. בשנת 1956 קראה עירית תל אביב רחוב על שם "עולי הגרדום", למרות התנגדות האופוזיציה[30]. שלטי רחוב שנשאו את שם הרחוב הוסרו על ידי אלמונים[31]. בתחילת 1957 הוחלט לקרוא רחוב בשם "עולי הגרדום" בבת ים[32], אולם בשנת 1961 שונה השם לשלמה בן יוסף כדי למנוע מחשבות לא נעימות[33]. בשנת 1957 גם נקראו רחובות בבאר שבע[34] וראשון לציון[35] בשם "עולי הגרדום". בפתח תקווה נקרא רחוב בשם "עולי הגרדום" בשנת 1962 לאחר שנים של מאבקים[36].
במהלך השנים הראשונות של מדינת ישראל לא הונצחו עולי הגרדום באופן רשמי על ידי המדינה[37]. בתחילת שנות ה-60 החל שינוי איטי, כאשר יצחק רפאל, סגן שר הבריאות, פעל לפנות את בית החולים מכלא עכו, כדי לפנות מקום למוזיאון לזכר עולי הגרדום[38], ומשרד החינוך המליץ לעודד תלמידים לבקר במוזיאון[39]. בשנת 1963 סירב שר הדואר להנציח את עולי הגרדום על בולים בטענה שעדיף לעסוק בדברים משמחים ולא בדברים עצובים[40]. בשנת 1965, הסוכנות היהודית סייעה בהקמת מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים[41]. בשנת 1969 התקיימה לראשונה אזכרה ממלכתית על קברות עולי הגרדום[42] ובסוף 1971 קיבל על עצמו משרד הביטחון לדאוג לקברי עולי הגרדום[43].
לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושת לוחמי האצ"ל יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, חטפה יחידה של האצ"ל שני סרג'נטים (סמלים) בריטיים שיצאו מבית קפה בנתניה. האצ"ל הודיע שתליית לוחמיו תגרור את תליית שני הסרג'נטים. לאחר התלייה, הרגו בתגובה אנשי האצ"ל את החטופים ולאחר מכן תלו את גופותיהם בחורשה ליד נתניה. באותו ערב פעלו כוחות צבא ומשטרה בריטיים ורצחו חמישה אזרחים יהודיים עוברי אורח ופצעו שבעה. מנחם בגין, מפקד האצ"ל דאז, הגדיר את התלייה "אחד הרגעים המרים ביותר בחיי" והוסיף: "המעש האכזר בנתניה, לא רק הציל עשרות בחורים עבריים מגרדום, אלא גם שבר את מפרקתו של השלטון הבריטי, כי בהתנפץ עמודי התלייה, מתרסק ממילא השלטון הנשען עליהם". לאחר מקרה זה, בחודשים שנותרו לשלטונם, לא הוציאו הבריטים להורג אנשי מחתרת נוספים.
כחלק מהנצחת חללי מערכות ישראל, זכו עולי הגרדום להנצחה נרחבת. ברבות מערי ישראל נקראו רחובות על שמם של עולי הגרדום, אם בצורה קיבוצית ("רחוב עולי הגרדום") ואם בצורה אישית.
בבת ים קיים רחוב שלמה בן-יוסף; בסמוך לבית החולים אברבנאל קיימת גינה על שם אליהו חכים ואליהו בית צורי;
בתל אביב, בשכונת רמת החייל, קיים רחוב עולי הגרדום (הנפגש בין היתר עם רחוב "הרוגי המלכות"), ובשכונת רמת אביב ג' נקראו רחובות על-שמו של כל אחד מעולי הגרדום;
ברמת גן קיימת כיכר לזכרו של דב גרונר מול משטרת העיר, אשר בתקיפתה השתתף גרונר בתקופת השלטון הבריטי; בכיכר ניצבת האנדרטה לזכר דב גרונר עליה גם מונצחים עולי הגרדום
באשדוד קיימים באזור ו' רחובות על שמם של שלמה בן-יוסף ודב גרונר;
בצפת קיים גרם מדרגות ארוך, שבנו הבריטים במטרה ליצור חציצה בין הרובע היהודי למוסלמי ועליו שלטה המשטרה. לאחר קום מדינת ישראל נקרא גרם זה בשם "מעלות עולי הגרדום". גרם המדרגות מתחיל במצפור ע"ש המאירי, הצופה על בית העלמין העתיק בו קבורים עולי הגרדום, וחוצה את העיר העתיקה.
בעכו קיים בית כנסת המצוי בלב שכונת בן-גוריון, הקרוי: "בית הכנסת עולי הגרדום". כלא עכו, בו הוצאו להורג שמונה מעולי הגרדום, הפך למוזיאון;
בבני ברק, הוקמה בשנות ה-50 שכונת "תל גיבורים" (כיום חלק משכונת פרדס כץ). בשכונה זו רחוב ע"ש דב גרונר ורחוב ע"ש שלמה בן-יוסף. בית הכנסת של השכונה נקרא בית הכנסת עולי הגרדום ונקבע בו לוח הנצחה;
ברחוב עולי הגרדום בראשון לציון, בצומת עם רחוב ז'בוטינסקי, הוא הופך לשדרה קצרה ובה אנדרטה צנועה הבנויה משתי קורות בטון אנכיות לזכר עולי הגרדום ממחתרות ניל"י, אצ"ל ולח"י;
בפתח תקווה קיים גן "עולי-הגרדום", רח' עולי הגרדום, ובנוסף קיימים רחובות על שמות: שלמה בן-יוסף, דב גרונר, מרדכי אלקחי (יליד פתח-תקווה), יחיאל דרזנר (ממפקדי אצ"ל בפ"ת) ואליעזר קשאני (יליד פתח-תקווה);
בבאר שבע בשכונת רמות קיימים הרחובות הבאים: אליהו חכים, אליהו בית צורי, דב גרונר, שלמה בן-יוסף, משה ברזאני, יחיאל דרזנר, מאיר פיינשטיין ומרדכי אלקחי, ובשכונה ד' קיים גן ציבורי "שני אליהו" על שמם של אליהו חכים ואליהו בית צורי;
