מרדכי שוורץ (Schwarcz) נולד בשנת 1913 בעירקומרום (אנ'), שבחלק ההונגרי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, אחר כך צ'כוסלובקיה וכיום בדרום-מערב סלובקיה. בן למשפחה אורתודוקסית מרובת ילדים. אביו יעקב (יֶנו) היה חוואי (כמו יהודים רבים באזור זה), ובמשפחתו דיברו רק הונגרית וגרמנית.[1] שוורץ למד בעיר ברטיסלאבה, ובעת לימודיו הצטרף לקיבוץ הכשרה.[1] לאחר מכן למד בשירני, ועם תום לימודיו עבד זמן-מה בעסק המשפחתי. בשנת 1933, כשהיה בן 19, עלה שוורץ לארץ ישראל, למגינת לבם של הוריו.[1]
בארץ התיישב בבני ברק ועבד שם במשק הפועלות של "הפועל המזרחי".
במקום עבודתו הכיר את חנה פינקלשטיין, עולה חדשה מגלובוקי שבפולין, בתו של אליעזר פינקלשטיין, רב ושוחט העיירה. לאחר מכן הצטרף ל"הסתדרות הכללית" ועבד כפועל בפרדסים ובבניין.
בשנת 1935 הצטרף לארגון "ההגנה".
בעקבות פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 נענה שוורץ לקריאת מנהיגי היישוב והתגייס בינואר 1937 למשטרת המנדט. הוא שירת בתחילה בחיפה,[1] ולאחר מכן ביקש העברה, כי התכוון להנשא לארוסתו. הקק"ל אישרה לו גם חלקת אדמה בחדרה, להקים שם את ביתו לאחר נישואיו. ב-31 באוגוסט 1937 הועבר לשרת במחנה הנופש של הנציב העליון, ארתור ווקופ, בעתלית יחד עם שוטר ערבי בשם מוסטפא חורי. השניים חלקו אוהל אחד. הימים ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, והשוטר הערבי הקניט אותו והביע באוזניו שמחה על מקרי הרצח של יהודים בידי ערבים. ב-30 באוגוסט 1937 רצחה כנופיה ערבית את דניאל (דשקה) סטניצקי ואיסר טנקוס מכרכור, חבריו של שוורץ, שיצאו לבדוק מכון-מים ליד היישוב. שוורץ למד על כך יומיים לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 1937, כשיצא לעתלית להחליף שם ספרים. שוורץ היה המום מן הידיעות, וכששב לאוהל שבתחומי מחנה הנופש שעליו שמרו, ירה בשוטר הערבי בשנתו והרגו.
שוורץ הכחיש את המעשה, אך הוּכח כי הכדורים נורו מרובהו. ב-29 בינואר1938 הרשיע השופט טראסטד את שוורץ ברצח ודן אותו למוות. שוורץ הועבר לכלא עכו כשהוא לבוש במדי אסיר אדומים, כנהוג לגבי נידונים למוות בתקופת המנדט. שם חלק את תאו עם יצחק חנקין.
עורכי הדין חוטר-ישי, יווני-נוצרי בשם אבקריוס ביי (מטעם המוסדות), מרדכי עליאש וקייזרמן (מטעם המשפחה) הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון המנדטורי בירושלים.
הערעור החל להישמע ב-28 בפברואר 1938 בפני שלושה שופטים - שני אנגלים: קופלנד וגרין והיהודי גד פרומקין. ב-1 באפריל 1938 נדחה הערעור, כאשר פרומקין, בדעת מיעוט, זיכה את הנאשם מרצח בכוונה תחילה.
בעקבות דחיית הערעור נפגשו שנים מאחיו של שוורץ יחד עם הרב הראשי של וינה בלונדון עם שר המושבות הבריטי. נציגי המשפחה נפגשו עם מדינאי צ'כי, שנשא בתפקיד בכיר בצלב האדום הבינלאומי והעלו בפניו את עניין שוורץ.
בארצות הברית יצאו 11 איגודים יהודים ונוצרים, בהם אגודת הרבנים החרדים באמריקה, אגודת ישראל, תנועת המזרחי, ההסתדרות הציונית החדשה מיסודה של התנועה הרוויזיוניסטית וההתאחדות האמריקאית-נוצרית למען ארץ ישראל, בקריאה לשר המושבות הבריטי לחון את שוורץ,[5] אך קריאתם לא נענתה.
הנהלת הסוכנות והמרכז העולמי של ה"מזרחי" ארגנו עצומה, שעליה חתמו למעלה 70,000 מאנשי היישוב. העצומה דרשה לחון את שוורץ ונשלחה לנציב העליון.
אפילו משה שרתוק, אז מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שיזם את גיוס היהודים למשטרה הבריטית, פנה ב-28 ביולי במכתב אישי לנציב העליון וביקש חנינה לשוורץ.
הנציב העליון החדש, סיר הרולד מקמייקל (שנחשב עוין לתנועה הציונית), סירב.
ערעור נוסף שהגיש שוורץ למועצת המלך נדחה בראשית אוגוסט 1938 הערעור מטעמים פורמליים, והנציב העליון אישר את גזר דין המוות.[6]
מספר ימים לפני ביצוע גזר הדין, החליט שוורץ להודות בביצוע הרצח ומסר את הודאתו בפני הרב יהושע קניאל מחיפה, שבא לשם כך לבקרו. הרב נסע מיד לירושלים והעביר את ההודאה, בניסיון להציל את חייו של שוורץ, לרב הראשי לארץ-ישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב הרצוג העביר את ההודאה למזכירות הממשלה שפנתה לנציב העליון, שעיין שוב בתיק וזימן את המועצה להתייעצות.
בסוף יולי 1938 טען הנציב בהודעתו לרב הרצוג שאין בכוחו לשנות את גזר הדין.
יום לפני המועד שנקבע להוצאתו להורג, ב-15 באוגוסט, ביקרו את שוורץ בכלא עכו ארוסתו וחבריו. שוורץ שוחח עמם בשלווה ומתוך השלמה עם העונש שנגזר עליו. בפגישה נכח כתב העיתון "דבר", ושוורץ אמר לו כי הוא הולך למות בגלל שגיאתו הפרטית ופונה בבקשה לכל המפלגות לא לנצל את מותו לצרכים פוליטיים ולא לעשותו "קדוש" כפי שנעשה לשלמה בן-יוסף. בלילה האחרון שלו ביקש שיצחק חנקין יבוא לתאו וממנו ביקש שיספר לו בדיחות.
לאחר הוצאתו להורג התפרסם בעיתון "דבר" מכתב שכתב מרדכי שוורץ למערכת העיתון, יום לפני תלייתו, ב-15 באוגוסט1938. את מכתבו מסר למפקד הכלא, שהעבירו לשלטונות המנדט בירושלים, אשר אישרו את שיגורו לעיתון. במכתב כתב:
הנני מבקש מכם לפרסם את השורות הבאות אחרי מותי. בקשתי האחרונה היא מהציבור העברי בארץ ובגולה לא לעשות שום מעשים היכולים להביא למעשי אלימות ופורענות בקשר עם התלייה שלי.
כדי להימנע שלא ינצלו את ההזדמנות הזאת אנשים ידועים [=כלשהם] למעשי פרובוקציות היכולים לגרום לשפיכת דמי אנשים חפים מפשע, הנני מודיע שאין לי שום קשר עם התנועה הזאת ולפי השקפתי הנני מתנגד לטרור ולשפיכת דם.
את המקרה שלי חושב אני לשגיאה פרטית ברגע שטירוף הדעת תקף אותי. אני מתחרט למעשה [=על המעשה] בכל לבי ומקבל עלי את גזר הדין ברצון.
דרישת שלום לכל החברים ברמת-גן ושכונת בורכוב. תסלחו בעד זה שבגדתי בחינוך ובתנועה שלנו. אל תלכו בעקבותי!
האמינו לי, אינני מצטער על מה שהיה. אלוהי ישראל, בוחן לבבות, יודע עד כמה צריך היה הערבי הזה להיהרג. הוא קפץ משמחה כשסיפר על ההרוגים בכרכור, התפאר שיהרוג את כל הילדים והנשים בתל אביב. לא יכולתי לשמוע את דבריו ונקמתי בשביל אחי שנהרגו אותו יום. כך היה עושה כל יהודי שהיה שומע התעללות זאת מפי ערבי.
מרדכי שוורץ לא נמנה בדרך-כלל עם עולי הגרדום: הוא רצח כעניין אישי, ולא כנציג של מחתרת הפועֵל בשליחותה ("ההגנה" התנערה ממנו לחלוטין, גם בזמן המשפט וגם אחרי התלייה, ועד היום, מעולם לא ראתה במעשהו מעשה שלה). גם במשפטו לא ניסה שוורץ להציג את הרצח כפעולה לאומית או כפעולה של ארגון "ההגנה", אלא טען שמדובר בתאונה (בית-המשפט קבע שהרצח היה תוצאה של נקמה), זאת בניגוד לעולי הגרדום, אשר פעלו בשליחות ארגוניהם, מעולם לא התכחשו למעשיהם, ואף הפכו את אולם המשפט עצמו לזירת מאבק מדיני. שוורץ נשפט (מרצונו) בבית המשפט לפשעים חמורים (ולא בבית דין צבאי) כרוצח פלילי רגיל (הוא קיווה שכך יוכל לזכות להקלה בעונש).
