רוי פאראן

רוי פאראן
Roy Farran
לידה	2 בינואר 1921; שימלה, הראג' הבריטי
פטירה	2 ביוני 2006 (בגיל 85); קלגרי, קנדה
מדינה	קנדה
השכלה	המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט; בית הספר בישופ קוטון ;
השתייכות	הצבא הבריטי
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם השנייה; מלחמת האזרחים בארץ ישראל ;
עיטורים
	הצלב הצבאי; לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת לגיונר; אות השירות המצוין; צלב המלחמה 1939-1945 ;

מייג'ור רוי אלכסנדר פאראן (באנגלית: Roy Alexander Farran‏; 2 בינואר 1921 – 2 ביוני 2006) היה איש הכוחות המיוחדים הבריטיים וגיבור מלחמה במלחמת העולם השנייה, שפעל בשלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל בשירות משטרת המנדט ורצח את הנער אלכסנדר רובוביץ. לאחר מכן היה איש ציבור קנדי.

חייו

ראשית דרכו

רוי פאראן נולד בשימלה בהודו הבריטית למשפחה קתולית מעיירה סמוכה לדאדלי שבאנגליה^[1], שם גם בילה את ילדותו המוקדמת. נסיבות אלה הן כי אביו שירת כאיש חיל האוויר המלכותי הבריטי שם.

למד בבית ספר בריטי בעיר שימלה בצפון הודו, במדרון הרי ההימלאיה, שהייתה בירת הקיץ של הודו בימי השלטון הבריטי. לאחר סיום לימודיו התקבל למכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט בבריטניה ובה הוסמך לקצונה בצבא הבריטי.

גיבור מלחמה

בראשית מלחמת העולם השנייה הוצב עם יחידתו במצרים, והשתתף במבצע מצפן מ-8 בדצמבר 1940 ועד 8 בפברואר 1941 בסידי באראני, המבצע הצבאי הגדול של הצבא הבריטי במערכה על המדבר המערבי, שבו הצליחו הכוחות הבריטיים להשתלט על שטחים נרחבים בלוב ולשבות למעלה ממאה אלף חיילים איטלקים, תוך אבדות מועטות לבריטים.

בקרב על כרתים, שבו נכבש האי כרתים על ידי כוחות מוצנחים גרמניים במאי 1941, לחם פאראן בקרב שריון, נפצע בזרועו הימנית ובשתי רגליו ונשבה בידי הגרמנים. פאראן הצליח להימלט מבית חולים לשבויי מלחמה ליד אתונה. הוא ניצל הזדמנות שבה תשומת לבו של אחד הזקיפים הוסחה לכיוון אחר, הצליח להרים את גדר התיל ולזחול מתחתיה בעזרת יוונים ידידותיים. הוא חבר לבורחים אחרים מהשבי והצליח להפליג בספינת דיג מפיראוס לכיוון מצרים, יחד עם שלושה נמלטי שבי אחרים ועשרה יוונים. לאחר תשעה ימי הפלגה בים סוער, שבהם אזלו מי השתייה, חולצו אנשי הקבוצה על ידי משחתת בריטית צפונית לאלכסנדריה. בהגיעו למצרים הוענק לפאראן אות הצטיינות, והוא רק בן 20.

בינואר 1942 התמנה פאראן לשלישו של הגנרל ג'ון קמפבל שפיקד על אוגדת שריון. ב-26 בפברואר נהג פאראן במכוניתו של הגנרל כשזו התהפכה והגנרל נהרג. פאראן נפצע בתאונה והוחזר לאנגליה.

בראשית שנת 1943 חזר פאראן לצפון אפריקה, עבר קורס צניחה והצטרף ליחידת העילית הבריטית, SAS, שביצעה פעולות צבאיות בעורף האויב.

בהמשך אותה שנה הוביל פאראן התקפה על מגדלור בסיציליה, ופיקד על פעולות סיור וחבלה בדרום איטליה. באחת הפעולות צנחו פאראן ואנשיו באוקטובר 1943 אל מעבר לקווי הגרמנים, ובמשך חמישה ימים השמידו ציוד, פגעו בקווי תקשורת וחיבלו במסילות ברזל. על פעולה זו זכה פאראן לאות הצטיינות נוסף.

לאחר הפלישה לנורמנדי, התרחש מבצע ואלאס. כוח של 60 איש ו-20 ג'יפים בפיקודו של פאראן הונחת ממטוסי דקוטה וחדר לעומק של כ-300 קילומטרים מעבר לקווי האויב, דרומית לעיר דיז'ון בצרפת. הכוח גרם לאויב 500 אבדות בנפש, השמיד 95 כלי רכב ורכבת ובה 100,000 גלון דלק. אבדות הכוח היו קלות. על פעולה זאת זכה פאראן לאות הצטיינות נוסף.

פאראן נשלח שוב לחזית איטליה, והשתתף במבצע טומבולה, שנועד לזנב בכוחות הגרמניים הנסוגים. הוא קיבל פקודה שלא להשתתף אישית במבצע, אך בחר "ליפול" מן המטוס מזרחית לעיר לה ספציה ולחבור לכוחותיו. בהמשך המבצע הוביל פאראן כוח משולב של חיילים בריטים, פרטיזנים איטלקים ושבויי מלחמה רוסים שנמלטו משביים, שתקף מפקדה של אוגדה גרמנית. פאראן ציפה לכך שיועמד לדין צבאי על אי מילוי פקודה, אבל לאחר שהאמריקאים העניקו לו על פעולה זו את אות לגיון ההצטיינות, לא הועמד פאראן לדין. בעת סיום המלחמה, במאי 1945, שהה פאראן בנורווגיה.

בארץ ישראל

לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיע פאראן לארץ ישראל עם גדוד של כוח משלוח בריטי שהוחש לארץ כתגבורת. לאחר זמן לא רב הוחזר לבריטניה על מנת לשמש מדריך באקדמיה הצבאית בסנדהרסט. בשנת 1946, בשיא תקופת המאבק של היישוב, נתמנה למפקד משטרת המנדט הקולונל ויליאם ניקול גריי. עיקר ההתקפה נגד היישוב התנהלה באותה עת על ידי כוחות הצבא הבריטי בארץ ישראל. כדי להרחיב את חלקה של משטרת המנדט במאבק נגד ארגוני המחתרת, הציע הבריגדיר ברנרד פרגוסון, איש הכוחות המיוחדים הבריטים, שלחם בימי מלחמת העולם השנייה לצדו של אורד צ'ארלס וינגייט נגד היפנים בבורמה, והושאל לאחר המלחמה למשטרת המנדט כעוזרו של גריי למבצעים, להקים יחידה מיוחדת למלחמה בארגוני המחתרת, אשר תורכב מאנשים ששירתו במלחמה בכוחות המיוחדים הבריטיים. גריי, שהיה בעצמו איש חיל הנחתים המלכותי לשעבר, תמך בתוכנית, ובמסגרת משטרת המנדט הוקמו שני צוותים שנבחרו מתוך חיילים ושוטרים יוצאי יחידת ה-SAS בארץ ישראל. צוות אחד נועד לפעולה באזור חיפה והצפון, והשני נועד לפעולה באזור ירושלים והשפלה. למפקד הצוות השני מונה רוי פאראן שחזר לארץ.

רצח הנער אלכסנדר רובוביץ

ערך מורחב – רצח אלכסנדר רובוביץ

בשעה 7 בערב ב-6 במאי 1947 עצר צוותו של פאראן נער בן 17 מירושלים בשם אלכסנדר רובוביץ, בעת שהדביק כרוזים של הלח"י. הצוות לקח את הנער לחקירה בכביש ירושלים-יריחו. הוא נחקר בעינויים כשהוא קשור לעץ ומת לאחר שפאראן הטיח בראשו אבן; לאחר מותו הורידו הרוצחים את הגופה מהעץ, הפשיטו אותה ודקרו אותה שוב ושוב^[1]. גופתו הושלכה ולא נמצאה. בחקירת היעלמותו של הנער נמצאו עדי ראייה שהעידו שהבחינו באדם דובר אנגלית ולבוש בבגדים אזרחיים גורר את הנער לאחר מאבק למכונית אזרחית ובה מספר אנגלים. מגבעת אזרחית עליה היה רשום שמו של פאראן נמצאה בזירת החטיפה, והובילה את החקירה לכיוונו של פאראן.

במסמכים שנחשפו בבריטניה לראשונה רק בשנת 2004, נתגלה דו"ח מקורי מזמן האירוע של הבריגדיר ברנרד פרגוסון, העוזר המיוחד למפקד המשטרה שיזם את הקמת הצוותים המיוחדים, שבו הצהיר פרגוסון כי הנער נהרג בעת חקירתו בידי פאראן וכי הוא, פרגוסון, מסר על כך לקולונל גריי, מפקד משטרת המנדט. מסמך אחר בחתימתו של גריי אישר זאת, אך על פיו לא נקט גריי בכל פעולה נגד פאראן, משום שבידי הנער נמצאה רשימה ובה 45 שמות, וגריי החליט לחקור את האנשים שברשימה כדי לשבור את הלח"י בירושלים. גריי האמין כי מעצרו של פאראן ישבש את המאמץ לחשוף את אנשי לח"י, והחליט לעכב את החקירה נגדו. כעבור זמן לא רב, כשגריי יצא לחופשה באנגליה, התחדשה החקירה נגד פאראן. כאשר נודע לו כי עומדים להעמידו לדין באשמת רצח, הוא גנב כלי רכב ונמלט לסוריה. הבריטים שכנעו את פאראן לשוב לארץ והוא שב כעבור שבוע, מלווה בקצין ממשטרת המנדט. בשובו הושם במעצר במחנה אלנבי בירושלים, ממנו נמלט לעבר הירדן ולאחר מכן, לסוריה. הוא שב וחזר לארץ ישראל מרצונו, כאשר נודע לו כי אנשי לח"י עומדים לפעול נגד חבריו. פאראן הועמד לדין ב-1 באוקטובר 1947 בפני בית דין צבאי בריטי בירושלים, אך זוכה מחוסר הוכחות, מאחר שגופתו של רובוביץ לא נמצאה ומאחר שחבריו של פאראן סירבו להעיד נגדו. לאחר הזיכוי הוברח פאראן מן הארץ: הוא נלקח הישר מאולם בית המשפט לשדה התעופה לוד, משם הוטס למצרים וממנה הפליג בספינה של הצי הבריטי לבריטניה.

פרשת הרצח והמשפט עוררו סערה ביישוב. אנשי לח"י לא ויתרו על עריכת חשבון עם פאראן גם לאחר שעזב את הארץ. ב-4 במאי 1948 הכין איש לח"י יעקב חרותי חבילת נפץ, בהטמינו מטען נפץ בספר מחזותיו של שייקספיר, ושלח את החבילה מסניף דואר בלונדון למענו של פאראן.

אחיו הצעיר יותר של רוי פאראן, רקס פאראן, שהיה בן 26 (יליד 1922), פתח את החבילה (שהייתה ממוענת ל-ר. פאראן) ונהרג מההתפוצצות.

חייו האזרחיים

בשובו לאנגליה פרש פאראן מן הצבא הבריטי. תחילה לא מצא פאראן את מקומו בחיים האזרחיים. הוא עבד כפועל במחצבה בסקוטלנד, ולאחר מכן יצא לנסות את מזלו באפריקה. בשנת 1948 פרסם את ספר זיכרונותיו מן המלחמה "הפגיון המכונף, הרפתקאות בשירות המיוחד" (Winged Dagger, Adventures on Special Service).

בשנת 1950 התמודד פאראן כמועמד מטעם המפלגה השמרנית הבריטית בבחירות לפרלמנט, אך הפסיד למועמד מפלגת הלייבור הבריטית.

בשנת 1951 עקר פאראן לקנדה, בה חי עד סוף ימיו. פאראן התיישב בפרובינציית אלברטה, הפך לחוואי ומגדל בקר והיה לאיש ציבור נודע. הוא היה לעיתונאי ומו"ל וחיבר כעשרה ספרים, בהם ספרים נוספים העוסקים בפעולותיו במלחמת העולם השנייה. ב-1961 נבחר כחבר מועצת העיר קלגרי, ובין השנים 1971 ל-1979 היה חבר בית הנבחרים של הפרובינציה, ב-1973 מונה לשר התקשורת בממשלת אלברטה ולאחר מכן שימש שר המשפטים (התובע הכללי). בשנת 1980 התמנה לפרופסור אורח באוניברסיטת אלברטה. פאראן ייסד קרן למימון חילופי סטודנטים בין קנדה לצרפת. על כך הוענק לו בשנת 1994 אות לגיון הכבוד הצרפתי, שהתווסף לאות צלב המלחמה שהוענק לו על ידי הצרפתים בשנת 1946.

באחרית ימיו חלה פאראן במחלת הסרטן ואיבד את קולו, אך המשיך לדבר באמצעות התקן שהוכנס לגרונו.

רוי פאראן מת בשנת 2006 והוא בן 85 שנים.

ספריו

Winged Dagger, Adventures on Special Service, Collins, 1948
Jungle chase, Collins, 1951
The history of the Calgary Highlanders, 1921-54, Bryant Press,
The day after tomorrow, Collins, 1956
The search, Collins, 1958
Operation Tombola, Collins, 1960
Never had a chance, Bles, 1967
The wild Colonial Boy, Caedmon of Whitby, 1999

לקריאה נוספת

דייוויד סזרני, הכובע של מייג'ור פאראן, הוצאת דביר, יולי 2015.
הווארד קיפנברגר, בריגדיר הרגלים, הוצאת מערכות, 1964 (מהדורה שנייה), עמ' 77–78 (אודות לחימתו בכרתים).