תְּאוֹ (או בּוּפָלוֹ; שם מדעי: Bubalus) הוא סוג בתת-משפחת הפרים. התאו הוא בעל חיים גדול וחזק, בעל פרווה דקה שחורה-חומה וקרניים חזקות. באנגלית נקרא התאו באפלו ובערביתג'מוס - ושני השמות הללו משמשים לעיתים גם ככינוי נוסף עבור התאו בשפה העברית. שמו של התאו המקובל היום, מקורו בזיהויו המוטעה עם בעל החיים המכונה "תאו" במקרא, שהוא ככל הנראה שור הבר. יש המזהים[1] את בעל-חיים המכונה בלשון חז"ל[2] "כּוֹי" כתאו. זיהוי נוסף שנפוץ בימי הביניים, היה עם הראם המקראי. זיהוי זה נשלל על ידי בעלי התוספות[3]. לדעת רב סעדיה גאון[4], בעל חיים זה הוא המכונה במקרא מריא.
לדעת מספר חוקרים התאו המקראי הוא שור הבר המוזהה גם עם הראם.[5]
התאו שהיה נפוץ בארץ ישראל שייך למין תאו מים (Bubalus bubalis)[6].
מאפיינים
התאו הוא בהמהמעלת גרה וצמחונית. מזונו כולל צמחים, קש וכולי. ישנם תאואים אשר חיים בקרבת מים, כגון, ביצות, אגמים ונהרות, וניזונים מצמחי הגדות. הם רובצים ברוב שעות היום במים, ובכך מתרעננים ומונעים עקיצות חרקים. התאואים חיים בלהקות גדולות, ובכך מקטינים את הסכנות הצפויות להם. הלהקה מסוגלת להתגונן כנגד טורפים על ידי דריסה או ניגוח. בלהקה מעורבים גם זכרים וגם נקבות. כאשר התאו מזדקן הוא עובר לגור לבדו בטריטוריה משלו, שם אין לו אויבים וסכנות, מלבד אריות, שאותם הוא יכול לנגוח למוות.
התאו הוא בעל חיים גדול וכבד, משקלו עולה על 500 ק"ג ויכול להגיע ללמעלה מטונה. אורכו נע בין 2.5 ל-3 מטרים ואורך קרני הזכר יכול להגיע ל-1–2 מטרים.
ההריון של נקבת התאו נמשך 11 חודשים, ובסופו נולד עגל אחד שמשקלו 30–40 ק"ג. הוא נעמד על רגליו תוך פחות מחצי שעה, ומתחיל לינוק חלב מאמו. כעבור כמה ימים הוא מסוגל לנוע כשאר חברי הלהקה.
התאו והאדם
האדם ביית את התאו לפני אלפי שנים והחל להשתמש בו לנשיאת משאות, חריש וטחינה, במקביל המשיך צייד של תאו הבר.
התאו הפיליפיני (מינדורו) ניצוד בידי האדם עד כדי סכנת הכחדה. התאואים נדחקו למקומות הנידחים באי, וכדי להגן על עצמם, הם החלו לפעול בלילה.
בהודו משתמשים בחלב התאו, כתחליף לחלב הפרות, האסור בשימוש מטעמים דתיים. התאואים מגודלים בהודו בעדרים של מאות ומסביבם התפתחה תעשיית חלב ענפה.
^רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, מסכת נזיר, יכין, פרק ה', משנה ז'; ראו עוד: ד"ר מנחם דור, בספרו "החי במקרא, במשנה ובתלמוד"; פרופסור מרדכי כסלו, במאמרו כוי - כשרותו של בע"ח מיובא, תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 416-417.