ראש הכפר אום אל-פחם חותם בנוכחות אנשי הממשל הצבאי על שבועת אמונים למדינת ישראל, עם העברת הכפר לשלטון ישראלי (1949)המסגד המרכזי בליבה ההיסטורי של העירבית הספר התיכון "העתיד" (אל-מוּסְתַ֫קְבַּל) באום אל-פחםאחד מחדרי התצוגה ב"הגלריה לאמנות אום אל-פחם", מרץ 2007מראה כללי של העיר
מקור שמו הנוכחי של היישוב בכמויות הרבות של הפחם שהופק בעיר במשך דורות ושימש, במקביל לחקלאות, כמקור ההכנסה העיקרי של התושבים. השם בתרגום מערבית משמעותו "אם הפחם" או "מקור הפחם". שם זה עלול כיום להתפרש בערבית באופן שלילי ("מקור השְחור"), ולכן מכנים אותה התושבים לפעמים "אום א-נוּר" (أمّ النّور – "מקור האור"). כפרים נוספים בשומרון נושאים שמות הקשורים בתעשיית הפחם, כגון פחמה (פחם), דיר אל-חטב ובאקה אל-חטב.
גאוגרפיה
אום אל פחם חולשת על ואדי עארה. היא שוכנת על רכס הררי, ששיאו בהר אלכסנדר. רוב הכפרים הסמוכים הם כפרים ערביים–מוסלמיים. אום אל-פחם היא עיר גדולה ביחס לכפרים שסביבה, וכוללת מרכזים מסחריים רבים.
העיר שוכנת סמוך לגדר ההפרדה, דרומית-מערבית לעפולה וצפונית-מזרחית לכפר ערערה.
אום אל-פחם יושבת בחלקה על רכס אמיר (שהוא שלוחה של הכרמל), וכמה רכסי הרים מקיפים את העיר. פסגתו של רכס אמיר הוא הר אלכסנדר, הגבוה ביותר באזור, בגובה של עד 527 מעל פני הים. מיקומה הגבוה מקנה לעיר חשיבות אסטרטגית מיוחדת – היא משקיפה על עמק יזרעאל, עפולה, הרי שכם, הכרמל (אוניברסיטת חיפה, דלית אל-כרמל, עספיא), חדרה, בנימינה, זכרון יעקב, ואפילו חוף קיסריה, שלו השפעה ותפקיד ראשי בתמיכה הצבאית ההיסטורית לאזור. העיר מתאפיינת בשפע של מעיינות מים הפזורים בשטחה.
היסטוריה
בחפירות ארכאולוגיות נמצאו באום אל-פחם והסביבה מערות ומבנים המעידים על יישוב קדום בן כ-5,000 שנה, החל מן התקופה הכנענית. כמו כן נמצאו כמה קברים מאותה תקופה בשכונת חִ'רְבֶּת אל-גַטְסֶה ועֵין א-שַעְרַה.[6] ליד ח'רבת עין-זייתונה נמצאו עקבות של חאן קדום ומטבעות ערביים מתקופת בית אומיה. ביישוב קיימים גם שרידים של מספר טחנות מים עתיקות, וכן בית תפילה מוסלמי וקברו של שייח' איסכנדר בהר אלכסנדר.[7] על-פי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, הקאדי בכפר סיפר להם ששייח' איסכנדר היה מלכם של בני ישראל, אך אחרים סברו כי שייח' איסכנדר הוא אלכסנדר הגדול.[8]
תולדות הכפר
אום אל-פחם נכבשה בידי בלדווין הרביעי, מלך ירושלים, בסוף המאה ה-12. הוא קרא למקום "בודוראנה", על שם אחת מנסיכות הממלכה. שם זה נשמר עד היום ככינוי לשכונת עין-ג'ראר בעיר.
בשנת 1265 נכבש הכפר על ידי הסולטן ביברס, והוא מוזכר בכתבי ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי במסמך חלוקת הרכוש בין ביברס לבין סגנו, הנסיך ג'מאל אל-דין (ער'). תושביו התפרנסו מהפקת פחמי עץ מעצי החורש בסביבה, ומכאן שם הכפר. על פי אל-מקריזי, שטח הכפר השתרע עד לחוף קיסריה. בשנת 1596 התגוררו בכפר 24 משפחות.[9]
בשנים 1836 ו-1852 ביקר בכפר חוקר המקרא האמריקאי אדוארד רובינסון במהלך ביקורו בארץ ישראל, ודיווח כי מתגוררות בו כ-30 משפחות נוצריות. ויקטור גרן ביקר בכפר בשנת 1870 וכתב כי מתגוררים בו ובסביבותיו כ-1800 תושבים והוא מוקף בגני נוי.
בתקופת המנדט נכלל הכפר בנפת ג'נין ולפי סקר הכפרים משנת 1945 התגוררו בו 5,490 תושבים ושטחו כלל 77,242 דונמים.[11]
ב-1948 היו בכפר כ-4,500 תושבים. במלחמת העצמאות שלט בכפר הצבא העיראקי ואחר כך הלגיון הירדני. ב-20 במאי1949 הועבר הכפר במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לשטח מדינת ישראל (יחד עם כפרים ערביים אחרים באזור המשולש). חלק מתושבי הכפר עזבו אותו והקימו את כפר טייבה בנפת ג'נין. תושבי הכפר קיבלו אזרחות ישראלית, אך היו נתונים לממשל צבאי עד שנת 1966. המושל הצבאי הראשון בכפר היה אפרים בן-נתן. לאחר ביטול הממשל הצבאי הפך הכפר ליישוב מרכזי באזור "המשולש".
יישוב בישראל
בשנת 1960 הוכרז הכפר כמועצה מקומית, וצורף אל שטחה הכפר "עין איברהים" (عين إبراهيم) המהווה כיום שכונה בעיר, הממוקמת מעבר לכביש 65.
בשנת 1985 הוכרז היישוב כעיר.[12]
אום אל-פחם נחשבת למרכז של התנועה האסלאמית. ראש העירייה הוא איש התנועה האסלאמית מאז 1989. לתנועה יש השפעה חברתית ותרבותית חזקה בקרב תושבי אום אל-פחם.
אום אל-פחם הייתה אחד המוקדים של אירועי אוקטובר 2000: הפגנות אלימות של תושבי העיר הביאו לחסימתו של כביש ואדי עארה. ביום הראשון לאירועים נהרגו שניים מהמפגינים מירי של המשטרה, ולמחרת נהרג מפגין נוסף. ועדת אור, שתפקידה היה לחקור את האירועים על כל היבטיהם, מתחה ביקורת קשה על שייח'ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וראש עיריית אום אל-פחם בעת האירועים, וכן על אישי ציבור מחוץ לעיר ועל התנהלות המשטרה.
בשנת 2021, נחתם "הסכם גג" בין משרד האוצר לעיריית אום אל-פחם במסגרתו ייבנו 5,300 יחידות דיור בעיר[13].
אוכלוסייה
אום אל-פחם היא העיר הערבית השלישית בגודלה בישראל, אחרי רהט ונצרת.
יש בה ארבע חמולות גדולות (אגבאריה, ג'בארין, מחאג'נה, מחאמיד) שבכל אחת מהן משפחות רבות שלא בהכרח יש ביניהן קשר דם או קרבה.
משפחות ביישוב:
מחאג'נה: אבו שַקרה, כילאני, טמיש, אבו רעד, בדיר, דעדוש, אבו גזאלה
מחאמיד: כיואן, מנאסרה, חמאמדֶה, כַּרם, ח'ד'ור
ג'בארין: סואלחה, חסיניה, ג'ואברה, ינסי
אגבאריה: בשיר, אבו סעאדֶה, מוסא, אבו סמרא, מסארווה, קרמטה, ח'ליפה, חביטי, חאג' דאוד
כלכלה ותרבות
העיר אום אל-פחם נחשבת למרכז מסחרי לאזור ואדי עארה, עיר המושכת לקוחות מכל רחבי ישראל שקונים, בין היתר, רהיטים, דבר שהפך את העיר למקום המושך בעלי עסקים ומשקיעים. העיר מהווה מרכז למתן שירותים ציבוריים למשולש הצפוני.
רוב כוח האדם שבעיר מתפרנס מעבודות פיזיות כמו בניין, מסעדנות ובתי מלון.
בעיר פועלת מאז 1996 "הגלריה לאמנות אום אל-פחם" שהקים האמן סעיד אבו שקרה. בשנת 2007 העניקה העירייה מגרש שעליו מתוכנן לקום מוזיאון לאמנות ערבית בתכנון של אדריכל סנאן עבד אל-קאדר.
בעיר מופיעים שלושה עיתונים שבועיים: "אלפחמאוי", "אלמדינה" ו"אלמסאר". יש בה גם תחנת טלוויזיה מקומית בשם "מיס אלרים".
זיכני אדון עולם יתברך לתור ולסבב בארצנו הנבחרת במקום אחד נכבד אשר לא שערוהו מודדי הארץ ולא הביאו בספריהם, כי לא ראוהו. היא העיר העליזה אום אל פאחם ובנותיה, אשר הלכתי שמה כמה פעמים לחתוך משם פרי עץ הדר... כי שם מקום גידולם לרוב... העיר הגדולה הזאת עומדת בראש הר גבוה ותלול ויושביה ישמעאלים תוגרים מחמעדים כמה אלפי בעלי בתים... ויהודים אין איש. רק הבאים לסחור שמה... אין שמה שוטר ומושל רק שייח' הוא זקן העיר ובכל רחוב... ויש בה מעט חנויות סוחרים, כי אך לפלאחים, הם עובדי אדמה יחשבו רובם ככולם. ובתיהם מלאים מכל טוב, גם כסף וזהב ואוכלים למעדנים כי יש להם צאן ובקר לרוב, עדרים עדרים וסוסים מזוינים מובחרי המין במו ימצאו. וגמלים וחמורים אין מספר. סביבות העיר עמקים גדולים, מעינותיהם, שדותיהם גנותיהם, פרדסיהם ומרעיהם הרחק מהעיר... ומשלושת עבריה... יסובבו יערים גדולים שבארץ ישראל ... ויש מקומות ביער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנות באופל יהלוך ושודדי יום תחת צילם יחבאו.
.jpg)
