חורן

חורן (חבל ארץ)
מדינה / טריטוריה	סוריה, ירדן
קואורדינטות	33°01′47″N 35°49′06″E / 33.029615°N 35.818383°E
	מפת מיקום; מפה מפורטת;

חוֹרָן, חַוְרָן (בערבית: حَوْرَان, חַוְרָאן) הוא חבל ארץ בדרומה של סוריה.

גאוגרפיה

החורן הוא אזור בדרום סוריה הנמצא בין נוה דמשק בצפון לירמוך בדרום, ובין המדבר הסורי במזרח לנחל רוקד ורמת הגולן במערב - על אף שיש כאלו המחשיבים את רמת הגולן כחלק מהחורן^[1]. במזרחו, כולל החורן את הר הדרוזים.

בימינו נמצא החורן בתחומי המחוזות קוניטרה, א-סווידא ודרעא של סוריה.

החורן נחשב לאחד החבלים הפוריים ביותר בסוריה, משמש כאסם התבואה הסורי וידוע בחקלאות בעל הנפוצה בו - כרמיו המושקים במי גשמים. עם זאת, אזור החורן נחשב כעני וכמוזנח ביחס למחוזות בהם מצויות עריה הגדולות של סוריה^[2]. תלותו של אזור חורן במי גשמים הביאה לכך שבימי בצורת הוא סבל מקשיים כלכליים^[3].

היסטוריה

החורן מוזכר בשמו בספר יחזקאל, פרק מ"ז, פסוק ט"ז, בתיאור גבולותיה של ארץ ישראל. משמעות שמו של החבל, היא "ארץ חלולה", "מחוררת", והוא ניתן לו על שום סלעי הבזלת הנקבוביים שמאפיינים את נופו.

באותה תקופה האזור היה מחובר לעכו בדרב אל חורנה.

בסיפורת המקראית, משה הכה את עוג מלך הבשן באדרעי, שתושביה היו ברובם אמורים ולשונם שמית, ונתן את הארץ לחצי שבט מנשה.

רוב תושבי המקום נשארו במקומם, ובימי דוד נזכרים היישובים של הגשורי והמעכתי בגולן העליון. בימי בית ראשון תקפה ארם-דמשק את החורן, ולפרקים השתלטה עליו. יואש וירבעם השני היו מלכי ישראל האחרונים ששלטו בחורן. השלטון האשורי שבא אחריהם חילק את ארץ החורן לשתי פחוות: "קרניני" (קרנים) ו"חורינה" (חורן), שהוסיפו להתקיים במתכונת זו גם לאורך השלטון הבבלי, הפרסי וההלניסטי שאחריהם. הללו התייחסו באיבה למיעוטים היהודים. בשנת 164 לפני הספירה חש יהודה המכבי לעזרתם, הכה את מושלי החורן, והוציא את היהודים אל מעבר הירדן.

בתקופת המשנה היו בחורן יהודים רבים, ובהם תנאים מפורסמים, כגון רבי יוחנן החורני ורבי נחוניא דמן חוורן. הר חוורן נמנה במשנה בין ההרים עליהם היו משיאים משואות להודיע על קידוש החודש^[4]. יש הסבורים שחמר חיוורין עתיק, התחליף ליין קפריסין, אחד מסממני הקטורת, היה נלקח מבקעת בית חורתן, בה היו גפנים טובות.

בתקופה הרומית נודע החורן כחבל הרומי "אוראניטיס", שהיה החבל שמדרום לחבל הגולן ("גאולניטיס").

עם ראשית האסלאם במאה ה-7 נמשכה פריחת החבל שהיה אז בידי בית אומיה הערבי, בשל קרבתו למרכז התרבות של השלטון בדמשק. בימי האימפריה העות'מאנית החלה הדלדלותו של החבל הזה, שהפך נחלת מרעה לבדואים.

בתקופה העות'מאנית הובל חיטה מהחורן לעכו בדרך שנקראה דרב אל חורנה.

בראשית המאה ה-20 התגוררו בחורן בעיקר דרוזים, סורים עובדי אדמה ובדואים נודדים^[5].

רצף השנים השחונות שפקדו אותו מאז 2004 דלדלו עוד יותר את מקורות המחייה של תושביו. ההפגנות בסוריה במרץ 2011 פרצו בעיר דרעא אשר בחורן.

התיישבות יהודית בחורן בסוף המאה ה-19

ערך מורחב – ניסיונות ההתיישבות היהודית בחורן

בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוקמה מושבה בשם טוּשָאנְבָּאבְּשוּן על ידי קבוצת מתיישבים יהודים רומנים ובולגרים. המתיישבים עלו לקרקע בשלהי שנת 1895, והתגוררו במרחב עד אמצע שנת 1898, אז עזבו את המושבה בעצת הברון רוטשילד.