נולד בשם פרנסואה גספאר בעיירה פרובן, שבצרפת, ללורנד גספאר, שהיה כירורג ומשורר ולפרנסין שהייתה מעצבת תפאורות צרפתייה קתולית. אביו נולד למשפחה קתולית דוברת הונגרית בטרנסילבניה שברומניה. במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא המלכותי ההונגרי (אנ') שלחם לצד הגרמנים במלחמת העולם השנייה. אחר כך הצטרף לקבוצה של קצינים שביקשה לחותם על חוזה שלום עם ברית המועצות ולא להילחם נגדה. בשל כך נכלא על ידי הגרמנים, ברח ממחנה המעצר והגיע לצרפת, שם עצרו אותו הכוחות האמריקנים על שיתוף פעולה עם הגרמנים (כחייל הונגרי). לאחר המלחמה נשאר בצרפת ולמד רפואה, פגש את אמו של אבו סאלם שהייתה סטודנטית לאמנות. בתום לימודיו לא קיבל אביו רישיון עבודה בצרפת וב-1953 קיבל משרה בבית החולים של בית לחם, ואחר כך כבר היה חלק מצוות ההקמה של בית החולים סנט ג'וזף בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים. אבו סאלם גדל ולמד בילדותו במזרח ירושלים ואז קיבל את הכינו "אבו סאלם", את לימודי התיכון עשה בבית הספר הקתולי ג'מהור בביירות, לשם נשלח כדי ללמוד לצורך קבלת תעודת בגרות צרפתית[1].
בתום לימודיו בקיץ 1967 נסע לפסטיבל אביניון, פגש את קבוצת התיאטרון החי מניו יורק והצטרף לסיור ההופעות שלהם בצרפת. למד משחק שנה וחצי בשטרסבורג, ואחר כך הצטרף כשחקן לתיאטר דו סולֵיי (Théâtre du Soleil) של אריאן מנושקין בפריז[2]. ב-1970 חזר למזרח ירושלים, החל לעבוד כשחקן ובמאי והקים את להקת התיאטרון "אל-בלאלין" (הבלונים)[2], שבשנת 1977 שימשה גרעין להקמת תיאטרון אל-חכוואתי[3]. ב-1983 יזם את שיפוץ אולם הקולנוע לשעבר "נוזהה", שנהרס חלקית בשריפה והפך מאז לאולם של אל-חכוואתי. שחזר לירושלים ב-1970 הוא נכנס לישראל עם דרכון צרפתי מכיוון שלא היה במזרח ירושלים בעת שנכבשה על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, סורבה בקשת התושבות שלו, והא נאלץ לצאת מישראל מדי פעם ולחזור באשרת תייר. ב-1980 הוא נישא לחברתו ג'קי לוביק, עולה חדשה מארצות הברית ובעקבות הנישואין הסכימה מדינת ישראל לתת לו מעמד של תושב[1].
שנות האינתיפאדה הראשונה פגעו קשה בתיאטרון. חופש התנועה הוגבל מאוד וקהל פלסטיני מחוץ לירושלים לא היה יכול להגיע בשל מחסומים וסגרים. פעילות התיאטרון הופרעה בקביעות על ידי כוחות הביטחון הישראלים, שאף סגרו את התיאטרון מספר פעמים. קבוצה של אנשי תיאטרון ישראלים אף ארגנה פעילות מחאה למען אל-חכוואתי[4]. ב-1989 עזב אבו סאלם את אבו סאלם את תיאטרון אל-חכוואתי, בעקבות חילוקי דעות עם הנהלת תיאטרון וגם התגרש מג'קי לוביק. בשנים 1990 עד 1995 פעל בפריז והקים להקה שפעלה גם בשם "אל-חכוואתי" ובהמשך עבד כבמאי תיאטרון בהפקות שנות ברחבי אירופה.
בשנת 2002 חזר אבו סאלם לחיות בירושלים וברמאללה ויצר מחזות בהם גם שיחק, ביניהם "גילגמש 3", "הוא לא מת" ו"זיכרון השכחה". אך לאחר הקמת גדר ההפרדה סביב ירושלים, והגבלת התנועה של פלסטינים מהגדה לירושלים התקשה תיאטרון אל-חכוואתי לפעול. אף על פי שקיבל את התואר "התיאטרון הלאומי הפלסטיני" סבל מבעיות תקציב, בנוסף מדינת ישראל סגרה את התיאטרון מספר פעמים, בטענה שהוא מוסד של הרשות הפלסטינית ולכן פעילותו אסורה במזרח ירושלים. אבו סאלם התאבד ברמאללה ב-1 באוקטובר 2011, יום לפני יום הולדתו ה-60, לאחר סבל מדיכאון.
בימוי וניהול אמנותי
תיאטרון אל-חכוואתי
בתיאטרון אל-חכוואתי אבו סאלם ביים שורה של מחזות, שהוצגו באולם במזרח ירושלים וגם במקומות אחרים בסיבובי הופעות שערכה הלהקה, בין השאר:
"בסם אל-אב ו-ל-אם ו-ל-אבן" (בשם האב, האם והבן) (1978) - הצגה העוסקת בסיפורה של משפחה פלסטינית החיה תחת הכיבוש הישראלי, ובעת ובעונה אחת נאבקת בשאלות של מסורת ומודרניזציה בחברה שמרנית. הכיבוש מוצג רק כנדבך אחד שבגינו לא מצליחה החברה הפלסטינית להשתחרר מנחשלותה, וחִצי הביקורת מופנים גם אל גורמים פנימיים בתוכה, למשל הדבקות במסורת, גם אם אינה מועילה, ומעמדה הנחות של האישה[5].
"מחג'וב מחג'וב" (1983-1980) - הצגה הנקראת על שם הדמות המרכזית בה, ועוסקת בעלילותיו של משתף פעולה עם שלטונות ישראל, כאשר התרחשויות המחזה נפרשות על פני שלושה לילות המשקפים את החיים תחת עול הכיבוש. הוצגה גם בסיבוב הופעות באירופה וב-1983 במועדון צוותא בתל אביב[6].
"ג'לילי, יא עלי" (עלי הגלילי), נקראה גם "יומו של עלי" (1983-1984) - הצגה העוסקת בדמותו של פלסטיני החי בגבולות ישראל ועובר משבר זהות במגע עם החברה היהודית, שאמנם פותחת לו את זרועותיה אך בו בזמן מבהירה את גבולות חירותו האישית והלאומית[5]. בהצגה כיכב אדוארד מועלם בתפקיד הראשי, כעלי העובר לגור בתל אביב, משנה את שמו לאלי ופותח דוכן פלאפל[7].
"אלף לילה ולילה של משליך אבנים" (1983) - הצגה שבה התפאורה כלל שתי קומות. המספרת, אם מוסטפא, היא סבתא של נער פלסטיני המתגורר בכוכים המקומרים של הקומה הראשונה, וגידי, המושל הצבאי הישראלי, מתגורר בארמון הסולטן המוזהב בקומה השנייה. הנער פלסטיני זורק אבנים בהוראת גידי המושל הישראלי[8]. הצגה זו יחד עם "יומו של עלי" הוצגה במרכז התיאטרוני בנווה צדק[9].
"סיפורי השן העין" (1985) - סיפור על שתי משפחות שחיו באידיליה על אדמתן ועל שפת מעיין, מתחילות לרדוף זו את זו ללא סיבח ופורצת מלחמה. השתיים עוקרות מביתן ונקלעות למצעד אינסופי של נדודים וחיי פליטות. תוך כדי נדודים הם מתברגנים, מתחתנים, צוברים רכוש, כותבים היסטוריה ומקללים אותה. בגרסה המקורית של ההצגה שתי המשפחות היו ערביות אך לאחר שקיבלו ביקורת שההצגה לא נועזת מספיק החליטו שאחת המשפחות תהיה ישראלית. הלהקה כתבה את המחזה במשותף, אבו סאלם ביים ואת התפאורה עיצבה אמו פראנסין גספאר[10].
"מיסטרו בופו" (1986) - הצגת יחיד המבוססת על מחזה של הבמאי והמחזאי האיטלקי דאריו פו, בו שיתף פעולה אבו סאלם עם השחקן יוסף אבו ורדה, שאת התפאורה עיצבה פראנסין גספאר[11].
"סיפורי התפילה האחרת" (1987) - הצגת יחיד של סיפורים עממיים שאסף וערך ג'ורג' חליף וביים אבו סאלם שוב עם עם השחקן יוסף אבו ורדה. הוצגה גם בפסטיבל עכו[12][13].
"סיפור כפר שמעא" (1986 - 1989) - סיפורו על כפר דמיוני שחרב בנכבה, ושל ואליד בן הכפר היוצא למסע לחיפוש חבריו בני הכפר. את המחזה כתבו במשותף אבו סאלם (שגם ביים) וג'קי לובק (שגם כיכבה בו). המחזה הוצג במשך שלוש שנים, בירושלים, בפסטיבל עכו, ובמסעי הופעות באירופה וארצות הברית[14][15][16].
"גילגמש 3" - גרסה שלישית של המחזה שכתב וביים אבו סאלם (מכאן שמה), הועלתה בשנים 2006 עד 2008 לאחר שחזר לעבוד באל-חכוואתי. ההצגה המספרת את סיפורם של שני חברים המנסים להעלות הצגה אודות עלילות גילגמש. כשהבמאי מתעקש לספר שוב, בכל מחיר, אודות הידידות המעיקה בין הגיבורים האכאדיים גילגמש ואנקידו ולהעלות שוב על הבמה את כל האפוס על כל 25 דמויותיו. הבמאי מאבד בהדרגה כל שליטה על ההפקה, והעלאת המחזה הופכת למטפורה למשמעויות של עשיית תיאטרון בפלסטין בימנו.
בישראל
ב-1987 ביים בעברית את המחזה "הכת הלבנה" מאת דורון תבורי. ההפקה אמורה הייתה לפתוח את העונה של תיאטרון חיפה, אך בוטלה מספר ימים לפני הצגת הבכורה. ביים בתיאטרון "אל-סאראייא" - התיאטרון הערבי-עברי ביפו, מחזה שכתב על שני אחים. אחד העומד על הבמה ומדבר אל הקהל, והשני מת. הדובר היה איש מבריק שלמד מדעי המוח בסרייבו. כאשר בשנת 1995 נודע לו שאחיו הצעיר הורג את עצמו בפיגוע התאבדות, הוא נשבר ולא מסיים את לימודיו. הוא הופך להיות מטפל, צנוע ומדוכדך, בבית חולים לחולי נפש. חייו מתנהלים סביב אחיו, שהפך ל"גיבור" האהוב של המשפחה והחברה – במקומו, לכאורה של הרופא המבריק. בנוסף ביים ושיחק ב-2006, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, במחזה "הוא לא מת" מאת חוסיין ברגותי[17].
בשנת 2009, הופיע אבו סאלם שוב בפסטיבל עכו והציג את המחזה "אבו אובו בשוק הקצבים"[18]. ההצגה הייתה עיבוד למחזה מאת אלפרד ז'ארי על אב, אם ובן הזוממים להשתלט על משפחתם המוכרת בשר למחייתה. במהלך ההצגה צולים השחקנים בשר על האש ומשליכים חלקי בשר נא ומדמם על הקהל[19]. העיבוד של אבו סאלם עסק בביקורת על החברה הפלסטינית הכוחנית, על מאבקי הכוח שלה והרציחות בתוך המשפחה[20]. היא חלקה את הפרס הראשון עם הצגה נוספת, ובנימוקי השופטים נכתב: "הפרס ניתן על עיבוד מקורי, רב דמיון ונועז של מחזה שהפך לקלאסיקה מודרנית ועל בימוי חתרני ומתפרע המשתמש באמצעים מגוונים של עיצוב, תפיסת חלל ואביזרים ובעיקר בהפגנת משחק וירטואוזי של צמד השחקנים"[21].
בעולם
בשנים 1989–1990, כתב, ביים ושיחק בהצגה "מחפשים את עומר ח'יאם" בבזל, שווייץ. שנה אחר כך יצא לסיבוב הופעות ב-25 ערים ברחבי אירופה והציג את מחזותיו בפסטיבלים שונים, בין השאר בפסטיבל אדינבורו.
בשנת 1993, ביים הצגה בתיאטרון המלכותי הפלמי בבריסל שהייתה עיבד למחזה של הספר הרצאת הציפורים.
בשנת 1995, ביים סרט תיעודי על ירושלים, שהופק על ידי מכון הסמית'סוניאן בוושינגטון ושמו "שערים לעיר"[22].
