שִׁירֵי המַעֲלוֹת הם קובץ של חמישה-עשר מזמורי תהילים המתייחדים בפתיחה 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת' - למעט מזמור אחד (השני, בסדר עולה) והוא מזמור קכ"א, המובדל במילת הייחוס שבפתיחתו - "שיר למעלות" ('אשא עיני אל ההרים').
שירי המעלות מתחילים בפרק המאה ועשרים בספר התהילים, אשר כתיבתו מיוחסת לדוד המלך. מזמור ק"כ הוא המזמור הפותח בשירי המעלות, 15 פרקים ייחודיים (ממזמור ק"כ - קל"ד) שנחשבים נשגבים ביותר וקשורים ל-15 מדרגות שאפיינו את העלייה לקודש בבית המקדש.
שירי המעלות כחטיבה עצמאית
בדומה לקובצי מזמורים אחרים בספר תהלים, מסכימים גם כאן מרבית הפרשנים והחוקרים כי מדובר בחטיבה מיוחדת. אופיו הייחודי של הקובץ ניכר הן בהיבט התוכן הרעיוני של המזמורים והן בהיבטים הצורניים והאמנותיים. מבחינת תוכנם, ברבים ממזמורים אלה בולט מקומם של ירושלים, בית המקדש ועבודת בית המקדש. כמו כן, על אף שבניגוד למזמורים אחרים כמעט ואין בפרקים אלה התייחסויות קונקרטיות למאורעות היסטוריים בתולדות האומה, בולט בפרקים אלה המוטיב של השגחת האל על עם ישראל.
משמעות המעלות
בדומה לכותרות רבות אחרות בספר תהלים לא נתפרש כל צורכו. במקרא מופיע המונח 'מעלה' או 'מעלות' כ-30 פעמים מחוץ לספר תהילים, מרבית הפעמים במשמעות של מדרגות. עובדה זו, בצירוף ההשוואה הנערכת במשנה ובתלמוד בין 15 מזמורי שירי המעלות ל-15 המדרגות שבין עזרת הנשים לעזרת ישראל בבית המקדש, הביאה רבים מהפרשנים, בעיקר המסורתיים, לפרש כי הכוונה הכללית של הביטוי "שיר המעלות" הוא מזמור שהיו שרים הלוויים על מדרגות בית המקדש, כחלק מהפולחן שם.
לדעת פרשנים אחרים פירוש זה אינו ברור לחלוטין, כיוון שלא כל המזמורים נראים כקשורים כל כך לבית המקדש, ואחד מהם אף נראה כאילו חובר בזמן שבית המקדש חרב, והוא אחד מהמזמורים הידועים יותר – תהילים קכ"ו:
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: ג הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים: ד שׁוּבָה ה' אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב: ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
בתלמוד הבבלי (מסכת סוכה) מובאת אגדה[1] ששירי המעלות הושרו בכדי להעלות את מי התהום שירדו כ-16,000 אמות בזמן שדוד המלך כרה את השיתין (לאחר עצתו של אחיתופל). לכן היו 15 שירי מעלות - כל שיר כנגד 1,000 אמה- וכך מי התהום נשארו 1,000 אמות מתחת פני האדמה.
ולכן השירים נקראים שירי מעלות - מפני שבזכותם עלו המים. (בסיפור המקביל בירושלמי[2], המרחק עד לתהום הוא 1500 אמות בלבד, מספר דומה לגובהה של ירושלים מעל פני הים, וכל שיר בא כנגד 100 אמה.)
מזמורים אלו או חלקם נאמרים לפי חלק מהמנהגים בפסוקי דזמרא בתפילת שחרית של שבת ויום-טוב. מנהג נפוץ בקהילות רבות הוא לקרוא בין תפילת מנחה של שבת לתפילת ערבית של מוצאי שבת מזמורים אלו בתוספת למזמורים אחרים (למשל מזמור קי"ט); בכמה מקהילות אשכנז קוראים אותם רק בשבתות החורף. מזמורים נוספים מתוך שירי המעלות וקטעים מתוכם זכו ללחנים וביניהם "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (מזמור קכ"ב) "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך", "למען אחי ורעי" שנאמר בסוף פיטום הקטורת ובסוף במה מדליקין, ואף הפך לביטוי (בהמשך אותו המזמור), המלים "שלום על ישראל" (סוף מזמור "הבוטחים בה'", קכ"ה), "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (מזמור "אשרי כל ירא ה'", קכ"ח), מזמור "ה' לא גבה ליבי" (קל"א) הולחן והושר בביצוע פרחי ניו יורק.
המלים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" זכו ללחנים רבים, ובהם שניים נפוצים ביותר[3]. מזמור זה הולחן כולו ובוצע בידי פרחי ניו יורק במנגינה שנלקחה ממפיק ומלחין יהודי רוסי של סרטים קומוניסטים[4].
המילים "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'" נאמרים לפי מנהגים שונים לפני נטילת ידיים מתוך שיר המעלות "הנה ברכו את ה'" (קל"ד). הפסוק בהמשך "יברכך ה' מציון" הולחן בידי דוד וינקרנץ ובביצוע צמד רעים הלחן זכה במקום השלישי בפסטיבל הזמר החסידי תשל"ב.
הפסוקים "קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזיך, כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו" מתוך שיר המעלות "זכור ה' לדוד" מוקראים בחגיגיות בפתיחת ההיכל לקראת ההקפות בשמחת תורה.
המזמור הראשון בקובץ שירי המעלות עוסק בתחינתו של משורר תהילים אל ה' בבקשה שיציל אותו מהשקרים והרמאויות של שכניו, אנשי מֶשֶׁךְ ואהלי קֵדָר. משורר המזמור מסיים באמירה כי הוא רוצה שלום אך שכניו רוצים מלחמה.
אחד המזמורים המפורסמים ביותר מבין שירי המעלות הוא מזמור קכ"א, המתחיל במילים: ”שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים” נחשב כמזמור של זעקה ותחינה, ואומרים אותו בעת צרה. לפי מנהג עדות המזרח וכן רוב החסידים בארץ ישראל אומרים אותו בתפילת ערבית של ימות החול, לפני עלינו לשבח. מזמור זה הולחן על ידי מרדכי ירדני והתפרסם בשירתו של החזן משה קוסביצקי. כמו כן הולחן המזמור על ידי 'הרבי המרקד' שלמה קרליבך והפך לאחד השירים המזוהים ביותר אתו. לחנים נוספים הם של יוסף קרדונר (בוצע על ידי להקת שבע) ואהרון רזאל[5][6][7].
המזמור השלישי בקובץ שירי המעלות מיוחס לדוד ועוסק בשמחה שמתלווה אליו בשעה שהוא הולך לבית ה'. ניתן לחלק את המזמור לשלושה חלקים: עלייה לירושלים[9], תיאור ירושלים[10] ותפילה לשלום ירושלים[11]. בפסוקים הראשונים מתבטאת התרגשותו של המשורר בעלייה לירושלים. לא רק שהוא שמח מכך שהגיעה העת לעלות, אלא אף העמידה מחוץ לחומות ונשיאת העיניים כלפי שערי העיר חודרת לליבו. הוא משקיף אל העיר, מבחין בבניינה ובתפארתה. קשה להבין את משמעות המשפט "כעיר שחברה-לה יחדיו" שבפסוק ג'. המצודת דוד[12] מפרש שהתחברו אל ירושלים הרבה בנאים שעמלו בבניינה וביופיה, תוך הסתכלות על העיר המשורר מבין שירושלים לא הגיעה לתפארתה בכדי, היה זה מאמץ משותף של אנשים רבים שעמלו עליה. לעומתו, הרד"ק[13] מסביר שזוהי העיר בה מתחברים עם ישראל שלוש פעמים בשנה. הדובר, מגיע בתוך זרם עולי הרגל ההולכים אל בית המקדש, המקום בו שבטי ה' ממלאים את חובתם, ומודים לה'. העלייה לרגל מהווה עדות וברית לכך שעם ישראל מקיים את מצוות העלייה לרגל, ומתברך בשל כך. אך אין ירושלים רק מקום העלייה לרגל, אלא גם מקום המשפט כפי שאנו רואים בפסוק ה'. ירושלים מוצגת בתור הלב הפועם של עם ישראל. המוקד שמנהיג את העם ומאחד אותו במשפט משותף. ירושלים היא המקום בו יושבים זה לצד זה הדתי והלאומי, הדיין והמלך. לאחר שהגיע אל ירושלים, והבין את משמעותה וחשיבותה, מבקש המשורר בקשה מעומק לבו: "שאלו שלום ירושלים". אין הוא מסתפק בבקשת שלום, אלא שואף הוא גם לתחושת השלווה והביטחון. בבוחנו את העיר, מייחל הוא שחיל העיר, החומה החיצונית, יישאר על עמדו, וארמונות העיר לא יופרעו על ידי מלחמה[14].
המזמור הרביעי בקובץ שירי המעלות עוסק בקריאתו של בעל המזמור לה' שיסלח לו ולאנשים שאיתו ויושיע אותם מהבוז אותו רוחש להם האויב. נהוג בקצת קהילות לומר מזמור זה כחלק מפסוקי דזמרא של שבת ויום טוב.
'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת' - לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל
המזמור החמישי בקובץ שירי המעלות מיוחס לדוד ועוסק באמירת תודה לה' על כך שהציל אותנו. משורר המזמור מדמה את הגויים לזרם מים אדיר ואומר כי אילו ה' לא היה עמנו כאשר קמים לפגוע בנו, המוני הגויים היו שוטפים אותנו ובולעים אותנו חיים. לאחר שמשורר המזמור מתאר את מה שהיה קורה אילו ה' לא היה איתנו, הוא עובר להודות על כך שזה לא המצב וה' דווקא כן עמנו. בזכות ה' נמלטנו מאויבנו כמו ציפור שנמלטת מרשת[15].
המזמור השביעי בקובץ שירי המעלות עוסק בתקוותו של משורר המזמור לשיבת ציון, לחזרה מהגלות לארץ ישראל ולירושלים. כאשר תתרחש שיבת ציון פינו יימלא שחוק ורינה. משורר המזמור מתאר את הגויים שיהללו את ה' שעשה ניסים גדולים לישראל ואז מאשר, אכן הגדיל ה' לעשות עמנו. משורר המזמור פונה אל ה' בתפילה וקורא לו להשיב אותנו לארץ במהירות כמו פרצי השיטפונות שבנגב לאחר הגשמים.
אצל יהודי אשכנז (וכן לפי חלק מקהלות הספרדים) נוהגים לומר את המזמור לפני ברכת המזון בימי שבת ומועד, ובסעודות של שמחות, כמו נישואין, ברית מילה ושבע ברכות. בימי חול יש נוהגים לומר במקומו את מזמור על נהרות בבל. בקהילות רבות שרים את המזמור. עקב תפוצתו הרחבה של המנהג, השם "שיר המעלות" סתם מכוון בדרך כלל למזמור זה[16].
את הלחן המוכר ביותר של המזמור חיבר פנחס מינקובסקי. הלחן מזוהה גם עם קרוב משפחתו של מינקובסקי, החזן יוסל'ה רוזנבלט, שהיה למקליט הראשון של היצירה[17], המוכרת גם בביצוע של חנן יובל[18].
בקהילות ציוניות מושר המזמור ביום העצמאות וביום ירושלים במנגינת התקוה. הלחן של מינקובסקי ומילות המזמור היו אחד מהאפשרויות להמנון של התנועה הציונית[19][20].
'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת' - אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמׇר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר
המזמור השמיני בקובץ שירי המעלות מיוחס לשלמה ועוסק באפסיותו של האדם ללא עזרתו של ה' המתבטאת כך שאם ה' אינו בונה בית או שומר על עיר ניסיונותיו של האדם כן לבנות וכן לשמור הם לשווא, ובבנים המהווים את שכרו של ה' להולך בדרכיו.
'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת' - אַשְׁרֵי כׇּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו
המזמור התשיעי בקובץ שירי המעלות עוסק בברכות בהן זוכה מי שירא את ה' והולך בדרכיו. בעל המזמור משבח את ירא ה' בכך שהוא נהנה ואוכל מיגיע כפיו, עבודת ה' שלו. בעל המזמור מוסיף ומברך אותו שאשתו תהיה פורייה וקרובה אליו ושבניו יסבו על שולחנו כשתילי זיתים. בעל המזמור מוסיף, אכן כך ראוי שיתברך אדם שירא את ה'. הוא מסיים בברכה שירא ה' יזכה לראות בטוב ירושלים ושיראה בנים לבניו, והוא מוסיף את ברכת השלום לכל ישראל.
מזמור זה נאמר כחלק מויתן לך (בקצת קהילות נוהגים לשיר אותו)[21], ובקצת קהילות הוא מושר בסוף סדר החופה.
המזמור האחד עשר בקובץ שירי המעלות עוסק בבקשתו ותחינתו של בעל המזמור לה' שיסלח לחטאיו. בעל המזמור פונה אל ה' ומבקש ממנו שישמע לקול תחנוניו, שהרי אם ה' לא יסלח לחטאים של בני האדם אזי אין מי שיוכל לעמוד בפניו. משורר המזמור מכריז כי הוא מייחל לה' יותר משהשומרים מקווים לסיום המשמרת שלהם. הוא מוסיף ופונה לעם ישראל ואומר להם לסמוך על ה' כי ממנו מגיע הטוב והחסד והוא יסלח לישראל מכל חטאיהם. פרק זה נאמר כתפילה בעת צרה ובימי צום, בהקראת פסוק אחר פסוק, וכן נהוג בהרבה קהילות על פי האר"י לאומרו עם פתיחת ארון הקודש בתפילות בעשרת ימי תשובה בין קדיש לברכו, אך יש פוסקים שהתנגדו לכך.
המזמור השנים עשר בקובץ שירי המעלות מיוחס לדוד ועוסק בענוונותו של בעל המזמור. מלבד תיאור ענוונותו בעל המזמור פונה גם לעם ישראל ומבקש מהם ללמוד ממנו וגם כן להסתמך על ה' באופן מוחלט.
'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת' - זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ
המזמור השלושה עשר בקובץ שירי המעלות עוסק בחציו הראשון בבקשת בעל המזמור שה' יזכור לדוד את כל מאמציו לבניית המקדש ובחציו השני בשבועת ה' לדוד שהוא לא יעזוב את זרעו.
המזמור הארבעה עשר בקובץ שירי המעלות מיוחס לדוד ועוסק באחווה ותחושת היחד הבאה לידי ביטוי בחברה וזאת כי ברכת ה' שוררת בקהילה. בעל המזמור פותח באמירה שההימצאות יחד הנה נעימה וטובה וממשיל אותה לשמן טוב שסכים על הראש ולטל שיורד על הרי ירושלים.
'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת' - הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה' כׇּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת
המזמור החמישה עשר והאחרון בקובץ שירי המעלות עוסק בברכת ה'. בתחילה פונה בעל המזמור אל קהל שומעיו ואומר להם לברך את ה' כאשר בסיום דבריו הוא מברך אותם שכמו שהם בירכו את ה' כך גם ה' יברך אותם.
מזמור זה נאמר אצל חלק מקהילות אשכנז המערבי[22] ואצל חלק מהחסידים לפני תפילת ערבית, משום שכתוב בו "העומדים בבית ה' בלילות".
