מקורות פולחנו של אדד בשילוב בין פולחן אל הסער השומרי, אִשְכֻר, ואל הסער מצפון הלבנט, הדד. ככלל, בתרבויות בבל ואשור קיבל אדד את הבסיס המיתולוגי מאישכור ואת סימני הפולחן (ואת שמו) מהדד. בתרבויות צפון החבור, המהוות חוליה מחברת בין התרבות המערב־שמית לזו המסופוטמית, נשארו מרכיבים מהמיתולוגיה של הדד בפולחן אדד (וייתכן שיחד עם השפעת אל הסער החורי תֵשֻב[1]), וההבדלים ביניהם מועטים ביותר.
ציור תבליט של האל אדד בבבל.
את תחילת הפולחן שלו ניתן לייחס לתנועת אוכלוסייה מערב־שמית ארמית ואמורית מזרחה ודרומה מצפון הלבנט למסופוטמיה באמצע האלף השלישי לפנה"ס, ולמעשה הקימו את הממלכה האכדית שירשה מרכיבים רבים מהתרבות השומרית. במסגרת זו התרחש תהליך של מיזוג בין אישכור השומרי לאדד המערב־שמי. בפנתאון הבבלי של דרום מסופוטמיה התמקם אדד תחילה במעמד גבוה כאישכור, קודמו, אולם נראה כי חל פיחות במעמדו בתקופה הנאו-בבלית והוא נחשב במעמד ביניים, קרי בשורת האלים הראשיים, אך לא במעמד בכיר. בתרבות האשורית, זכה למעמד בכיר, שבא לידי ביטוי במעמד מקדשיו[2] ובהופעתו התכופה כמרכיב תאופורי בשמות בכירי הממלכה.
קשרי משפחה
חותם גליל אשורי הכולל את אדד עומד על שור (משמאל), סמל האל אשור (באמצע) והאל שמש (ימין).
כחלק מתהליך הטמעתו של אדד בפנתאון האלים המסופוטמי, הוא תואר כבנו של אחד מאבות האלים בתרבויות אלה, ואביו של אישכור, האל אנו.[3] ייתכן שבאזור צפון החבור נחשב לבנו של אב האלים דגן, אם כי לא ברור אם מדובר בהתפתחות מקומית עצמאית בפנתאון, או בהשפעה חורית.[4]
במיתולוגיה הבבלית מופיעה אלה בשם בֵלֵת-אִילִי ("גבירת האלים") כאחותו של אדד, באמצעותה מבקש האל אנליל להרגיעו.[5]
באלף השני לפנה"ס התפתח באשור פולחן גם של אל שכונה אַפְלׇדַד (בן-אדד, באכדית) שסמלו היה עגל שור. לא ברור אם הייתה זו גרסה של אדד עצמו או ממש צאצא של האל.[6]
אחיו החורג
בתרבות האכדית מילא רב השדים ררמוד את תפקיד האח המנודה של האל אדד. ררמוד הוא בן הניאופים של אביו הבליין של אדד אשר הובא לעולם תחת האיסור הגדול של משגל בין אלים ושדים מה שיצר את רב השדים ררמוד-הילד המקולל.
עקב סילוקו של ררמוד מהפנתיאון הוא החליט לאחוז דיבוק את אחיו החורג אדד מה שהביא באמונה האכדית לשנות פורענות גדולות (1241–1234 לפני הספירה). הוא מוזכר בתעתיקים אשוריים קדומים גם כ"רמוד" וגם כ"רררמוד" עקב חוסר העקביות בהגיית שמו.
בת זוג
בתרבות האכדית מילאה האלה שׇלַה את תפקיד זוגתו של אדד, הן בשם מלא והן באידאוגרמה הייחודית לה. תפקידה בפנתאון האכדי עוסק סביב תנובת פירות וקציר (ומכאן, גם הקשר שלה לאל האחראי על הגשמים). סמלה הוא מלילת תירס. בתרבות הארמית הוזכרה שלה בתעתיק אלפביתי כסׇלַה.[7] לא ברור מקור שמה או הפולחן שלה. יש חוקרים המעריכים שמקורה באלה שׇקַה החורית, אולם אין ראיות תומכות בהשערה זו.[8]
אטימולוגיה
השם אדד נגזר משמו המקורי בתרבויות הצפון סוריות – הדד. שם זה, הוא תיאור של פעולת הרעם – "הרועם". בכתב יתדות נבלעה האות ה' ובמקומה נכתבה האות א'. כלומר, מדובר בשם זהה להדד, בגרסתו האכדית.[9]
השם רמן נגזר גם הוא מפעולת הרעם – "המרעים". שם זה הופיע חלופות בכינוי לאדד בכתובות מספוטמיות, בעיקר בבליות.[10] הופעותיו של כינוי זה לאל הסער במסופוטמיה קדמו לכינוי הנפוץ של הדד בממלכות הארמיות באלף הראשון לפנה"ס.[11]
בכתב היתדות מופיע אדד גם באידאוגרמה (סימן כתב יתדות שאיננו הברה, אלא משקף מילה, בדרך כלל קדושה או נפוצה במיוחד) שסימונה dIM. סימן כתב יתדות זה ייצג בתקופה השומרית את אל הסער השומרי אִשְכֻר ומסוף האלף השלישי לפנה"ס נראה תחילה שימוש בו הן לאישכור והן לאדד ובתקופות מאוחרות יותר לכל אלי הסער בתעודות כתב יתדות, כולל לאדד.[12]
לפחות מהמאה ה-15 לפנה"ס הופיע אדד גם בייצוג מספרי (המספר 10, או ייצוגו בכתב היתדות < dU) במקום השומרוגרמה של אשכר. המשמעות הייתה זהה לאשכר. ייצוג זה היה נפוץ לא רק במרחב המסופוטמי, אלא גם באופן תכוף במרחב האנטולי,[13][14] ונועד לשמש גם כסימן למדרג חשיבות האלים. כמו ברשימות אחרות בבבל, אדד (10) הופיע אחרי אל הירח, סין (30) ואל השמש, שׇמַש (20).[15]
תפקידים ומאפיינים
בניגוד לפולחן במרחב הסורי, בבבל ובאשור לא שימש אדד כבכיר האלים (בבבל, היה זה מרדוך ובאשור האל אשור), אלא אל מדרג זוטר יותר. ברשימות אלים של טקסי פולחן בבבל ובאשור, נמצא אדד במעמדו אחרי אל הירח, סִין ואל השמש, שׇמַש.[15] בצפון החבור עמד אדד בראש הפנתאון, יחד עם דגן והאל הפטרון של העיר, אִיתוּרְמֵר.[1]
נראה שהסיבה המרכזית לכך היא התנאים האקולוגיים במסופוטמיה, שכללו מיעוט יחסי של משקעים והתבססות עיקרית על השקיה באמצעות תעלות מהפרת והחידקל, בעוד באזור הצפוני מקומם של משקעים וסערות היה רב יותר.[16]
קטע אזהרה מפגיעה במצבת חוקי חמורבי
אנא אדד, אדון השפע,
משקה השמיים והארץ, עזרי,
מנע ממנו את גשמי השמים,
(ו)את נביעת המעיינות,
אנא הבא את אדמותיו לכדי הרס במחסור ורעב,
רעם בעוז על עריו,
והפוך את אדמתו לחורבן במבול,
בגלל תנאי האקלים במסופוטמיה, תפקידו העיקרי של אדד, כמו תפקידיו של אישכור לפניו, הם פריון האדמה באמצעות המים, בדגש על מי תהום,[18] אך גם של הגשמים.[19] על פי המיתולוגיה המסופוטמית, אדד אחראי גם על הפן השלילי של הגשמים – הסערות וההרס המלווה בהם.[20][21] שני פנים או תפקידים אלה של אל מזג האוויר היו גם הבסיס לאזהרות שנכתבו במסמכים חוקיים, על מי שמפר אותם או, לדוגמה, בטקסט של חוקי חמורבי, למי שמשנה את הטקסט עצמו.[17]
ככל הנראה על רקע השפעה מערב־שמית ממאפייניו של האל הדד, מופיע אדד יחד עם אל השמש (והצדק), שַמׇש, כחותמים תעודות העוסקות בטקסי חיזוי, השבעות חיזוי באמצעות "קריאה בקרביים". מבחינה זו שימש גם אדד בעצמו בתפקיד של אל צדק, ייתכן בשל יכולתו המרשימה להשית עונשים כבדים על האדם.[22]
בפולחן בצפון החבור יוחסו לאדד גם תכונות של אל מלחמה. עמידתו של אדד לצד המלך במלחמה נתנה הן את הכוח הפיזי והן את שאר הרוח הדרוש לניצחון. ביטוי לכך נמצא בעיקר בתעודות מהעיר מארי בתחילת האלף השני לפנה"ס, שבהן מוזכרת האלה שאדד ניצח באמצעותה את אל הים במיתולוגיה המערב־שמית, ובשירי הלל לאל שהרס את הארץ באמצעות סערותיו.[23][24]
התפתחות ופולחן
שרידי שער אדד בחומת העיר נינוה.אדד על תבליט חומר מאיסין-לרסה, התקופה הבבלית הקדומה. מוזיאון המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו. אדד על תבליט חומר מאיסין-לרסה, התקופה הבבלית הקדומה. מוזיאון המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו.
אדד מהווה במידה רבה, "יבוא" פולחני מתרבויות שמיות צפון-מערביות לתרבות המסופוטמית. אל הסער המקורי של התרבות השומרית היה אִשְכֻר.
מאפייני האקלים המסופוטמי, שבו מעטים המשקעים והסערות, והתבססות החקלאות באזור זה על תעלות השקיה מנהרות הפרת והחידקל, שמקורם הרחק בצפון – באנטוליה, הכתיבה כנראה במידה רבה את חשיבותו השולית של אל זה בפנתאון המקומי. במקומו בלטו באזור זה אלים אחרים כאנליל, מרדוך, אשור, סין, נינורתה, בעלי בסיס מיתולוגי מגוון יותר שכלל בעצמו גם מרכיבים של אל סער ומזג אוויר.[25] לתוך מצע זה, חדרה השפעתו של אדד למרחב המסופוטמי.[26]
את מקורותיו של אדד אפשר למצוא בפולחן האל הׇדַד בתרבויות צפון סוריה באלף השלישי לפנה"ס. כנראה, על רקע התנאים האקלימיים באזור (ריבוי משקעים וסערות) ונסיבות מדיניות, התפתח שם פולחן אל הסער כבכיר האלים, אחרי אלי האבות. התפתחויות אלה חלו גם על ערי מזרח סוריה, שמחד גיסא היו נתונות לתנאים אקלימיים דומים, ומאידך הושפעו במידה רבה מתרבויות מסופוטמיה בדרום, באמצעות כיבושים ומסחר. מאפיינים היברידיים אלה של התרבות בערים כגון מארי יצרו גרסה שונה של האל הדד – מיתולוגיה ופולחן מערב־שמי עם ביטוי לשוני אכדי ומרכיבים נוספים שאולים מהאל הפטרון של העיר אִתַרְמֵר. שילוב זה הניב את פולחן האל אדד, במקום הדד, אף שלמעשה מדובר באותו אל.[27][28]
ההתפשטות העיקרית של פולחן אדד התרחשה בעקבות נדידת שבטים אמוריים וארמיים למסופוטמיה באמצע האלף השלישי לפנה"ס. החדירה המערב־שמית התנהלה, כפי הנראה, בתהליכים ארוכי טווח וללא מהלכי כיבוש מהירים. תוצאתה הייתה השתלבות של תרבות מערב־שמית בתרבות השומרית בדרום מסופוטמיה.[29] נקודת המפנה הבולטת ביותר בתהליך זה הייתה עלייתו לשלטון של סרגון מאכד. סרגון, אדם ממוצא מערב־שמי שהשתלב במעמד השלטוני השומרי, הפך למייסד ולשליט של הממלכה האכדית. התרבות האכדית הייתה מיזוג בין מרכיבים דתיים, תרבותיים וכלכליים שומרים, עם התרבות המערב־שמית (בעיקר אמורית). שיטת הכתב השומרית (כתב היתדות) נשמרה, אך עברה המרה דרמטית לשפה שמית. פנתאון האלים השומרי נשמר בבסיסו, אולם עבר שינויים במעמדם של אלים שונים, על רקע השינויים הפוליטיים הבין-שושלתיים באזור. בסיס המיתולוגיה נשמר, אולם הוכנסו לתוכו גם מרכיבים מערב־שמיים.[30]
הביטוי הבולט ביותר לתהליך קליטתו של אדד בתרבויות המסופוטמיות, הוא הופעתו בשמות התאופוריים (שמות המכילים את שם האל בתוכם). מהמחצית הראשונה של האלף השלישי, וביתר שאת מתחילת האלף השני לפנה"ס, החלו להופיע בתעודות אכדיות, בבליות ואשוריות שמות המכילים את השם אדד. לאחר שבתקופה השומרית אל הסער הופיע בשמות תאופוריים בעיקר כאשכר והשומרוגרמה שלו dIM. מתקופה זו ניכר שימוש נפוץ יותר בשם אדד בכתב יתדות, ועל פי הקבלות בתעודות מקומיות, נראה שיותר ויותר הופעות של סימן כתב היתדות dIM בוטא פונטית כאדד ולא כאשכר, או שקשה היה להבדיל כלל בין שני האלים.[31] במישור החזותי ניכרת בתקופה זו ירידה הדרגתית בתבליטים וחריטות המציגות את אל הסער רכוב על אריה-דרקון מכונף (המוכר כ-אֻשֻנְגַל), כפי שהיה מוכר מתיאורי אשכר בתקופה השומרית, לתיאורי שור עליהם רכוב האל, כמקובל בתרבויות המערב־שמיות.[32]
במרחב האשורי
האל אדד בתבליט אשורי בסוריה מתקופת תלגת פלאסר השלישי.
הביטוי הבולט ביותר לתהליך זה היה הופעתו בשמות תאופוריים בקרב מלכי ממלכת אשור הקדומה. הראשון היה שמשי-אדד הראשון במאה ה-19 לפנה"ס. אף שיורשו (אשמי-דגן הראשון) לא נשא את שם אדד בשמו אלא את שם אב האלים השמי-מערבי, עדיין ניכר הרקע התרבותי של שושלת זו. גם שמות אחרים בשושלת נשאו את שם אדד. שמות תאופוריים כמו שמשי-אדד ואדד-ניררי חזרו גם בתקופת ממלכת אשור התיכונה (עד המאה ה-9 לפנה"ס). בתקופת הממלכה הנאו-אשורית, באלף הראשון לפנה"ס, שמו לא היה נפוץ בקרב המלכים, אולם ניכרת תפוצתו בדרגים אחרים בממלכה בשמות כגון, גׇבֻ-אׇדַד (אדד הוא הכל), גׇבִי-שַה-אׇדַד (הכל שייך לאדד), אִשְתוּ-אׇדַד-גׇבִי (הכל נובע מאדד), וׇאדַד-בֶל-גׇבִי (אדד מושל בכל).[33] ביטוי נוסף הוא טקסי מתן שמות אפונימיים לשנים בלוח השנה האשורי. בלוחות השנה האשוריים כונתה כל שנה על שם דמות חשובה בממלכה ובתעודות סביב טקסים אלה מופיעים האלים אשור ואדד יחדיו כאלים שבנוכחותם מכריזים על שם השנה.[15]
מקדשו של אדד בעיר אשור נחשב לאחד החשובים בממלכה. המלך שמשי-אדד הראשון אף הפך את המקדש שלו בעיר למקדש כפול המוקדש לאדד ואביו במיתולוגיה האשורית – האל אנו. לאחר שעברה עיר הבירה האשורית לאתרים אחרים (כלח ודור שרוכין), הוקמו גם בהן מקדשים לכבודו.[3] גם בטקסי פולחן לקראת יציאה למלחמה בלט מקומו של אדד, יחד עם האל הלוחם נינורתה. בתבליטים אשוריים נראים נינורתה ואדד יחד על מרכבת מלחמה בדרך לקרב.[33] מוקד הפולחן של אדד באשור בתקופה הנאו-אשורית, באלף הראשון לפנה"ס, היה בעיר כֻרְבׇאִיל בקצה צפון הממלכה. ביטוי לכך ניתן למצוא בפסל של שלמנאסר השלישי שנמצא בעיר כלח (בירת אשור בתקופתו) עם הקדשה ל"אדד של כורבאיל" וייתכן שהיה אמור להיות מוצב שם.[15]
במרחב הבבלי
במאה ה-18 לפנה"ס, דרומה בבבל, עלה לשלטון חמורבי, מלך ממוצא אמורי. גם הוא הטיב להכניס את פולחן אדד לפנתאון האלילי הבללי. אדד שולב ברשימת "האלים הגדולים" ונבנו לכבודו מקדשים בערים שונות, כגון לרסה ואיסין.[2] נראה, כי בתקופה זו נחשבו אדד, סין ושמש כשלישיית אלים בעלי קשר מיוחד, ייתכן שכאלי גרמי השמיים[15] ואף הופיעו יחד כערבים בהסכמים מדיניים בינלאומיים, לעיתים בשם "אדד של השמיים".[34]
מצבת חוקי חמורבי, המוכרת כאחד הקודקסים החוקיים השלמים הקדומים המוכרים בהיסטוריה האנושית, מסתיימת באזהרה לכל אדם שינסה לפגוע במצבה. האזהרה מבהירה אילו עונשים ישית האל אדד על המשחית את המצבה. הדבר, כנראה, משקף את התבססותו של אדד בפולחן הדתי בבבל הקדומה.[35] מבחינה גאוגרפית, נראה שמקדש אֵאֻכַרְכַרׇה ("בית הסערות הגדולות") בעיר כרכרה בבבל, שהיה מוקד פולחנו של אשכר, שימש גם מוקד הפולחן של אדד לפחות בתקופה הבבלית הקדומה.[36][37] מהמחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס פחתו העדויות לפולחן שלו בכרכרה, אולם בתקופת הנאו-בבלית, במחצית האלף הראשון לפנה"ס, ובעת השתלטות הבבלים על שטחי האימפריה האשורית, בנה המלך נבוכדנצר השני מקדש לאדד בעיר בבל, כמו גם בערים אחרות, אם כי ניכר שהיה כפוף לבכירותו של מרדוך. בתקופה זו מוקד פולחנו של אדד היה במקדש שלו בעיר זַבַן, בצפון מזרח הממלכה.[2]
בתקופה הפרסית במאות ה־6–4 לפנה"ס, נשמר פולחן אדד באזורים שבהם התקיים לפני כן, כחלק ממדיניות הפתיחות הדתית של הפרסים.[38] גם בתקופה ההלניסטית, כשאלי סער אחרים במזרח הקדום מוזגו בפנתאון ההלניסטי, נשמר פולחן אדד לפחות בבבל.[39] כך גם בתקופת האימפריה הפרתית, עד המאה ה-3 לספירה.[40] חלק מפולחן האלים המסופוטמים נמשך בהיקף נמוך מאוד עד למאה הרביעית לפנה"ס (לא ברור אם אדד ביניהם) ונראה שמאז נטמעו בפנתאונים רומיים או פסקו.[41]
מיתולוגיה
בניגוד לאל הסער בתרבויות המערב־שמיות (הדד, בעל, אדד במארי, רמן) שחלקו, כנראה, בסיס מיתולוגי לגבי מקומו, מעמדו וקורותיו של האל, עם נדידתו של אדד לתרבויות המסופוטמיות חל תהליך השתלבות שלו הן בפנתאון המקומי והן במיתולוגיה המקומית. אדד איננו מופיע כשחקן מרכזי בסיפורי המיתולוגיה המסופוטמיים, אולם בולט תפקידו הכפול כאל המשית הרס באמצעות סערותיו ומברך את האדמה בגשמיו.
תפקיד זה בא לידי ביטוי ממצה במזמור הבבלי המכונה "שיר הקוּמוּ לאדד". מועצת האלים מודיע לאל אנליל כי אדד מתנהג בפראות והורס את הארץ בסערותיו. בשל כך אנליל מתבקש להתערב. אנליל מגייס למשימה את אחותו של אדד, בלת-אילי. המשך הסיפור מקוטע והסצנה הבאה מתארת מפגש בין אנליל לאדד עצמו, בו אנליל מפקיד בידיו של אדד את החוקים ואת האדם. זה כנראה לא מרגיע את אדד ואנליל מבקש ממנו להקשיב לתפילותיו של המלך (ששמו לא הוזכר) לברך את הארץ בגשמים ולגרום לאויבי המלך להיכנע לו. לאחר שאדד ממשיך במעשיו פונה מועצת האלים לאדד ומזכירה לו שאנליל כבר העמיד בפניו את השליטה בארץ ובאדם. סיומו של הסיפור לא שרד, אולם חוקרים רואים בו הקבלה לסיפורים שומריים קודמים שמטרתם היא שבח לתפילותיו של המלך או לשבח האל אדד ומעמדו. כמו כן, רואים מזמור מקביל דומה לאל-הסער בתרבות החתית שמקורותיו כנראה במזמור זה.[42]
בסיפר המבול המסופוטמי, המוכר מעלילות גילגמש, אדד הוא אחד הכלים העיקריים של האלים לדלל את אוכלוסיית האדם כרצונם, מספר פעמים. בפעמים הראשונות אדד מונע גשמים ומונע את עליית מי התהום ובכך מייבש את האדמה. הוא גם זה, שעל פי החלטת האלים, יכול להחזיר את הגשמים ופריון האדמה. בשלב האחרון הוא גם אחד האחראים המרכזיים להבאת המבול על הארץ בסערותיו ובגשמים.[43] בגרסה אחרת של סיפור המבול, לאחר שאדד מנע גשמים מהארץ, אל השמיים ואחד מאבות האלים, אנו, מחזיק ושומר על אדד כדי להחזיר את המשקעים. יש הרואים בגרסה זו ביקורת על אדד או פגיעה מכוונת במעמדו.[5]
עוד במסגרת סיפור גילגמש, משמש אדד, יחד עם אל סער נוסף, וֶר, כשומרים על הרי הארזים. תפקיד זה נובע כנראה מתדמית עוצמתו של האל באמצעות תופעות מזג האוויר והיותו אל מלחמה.[44]
בצפון החבור, כאמור, הבסיס המיתולוגי שנקשר לאדד נובע מהמיתולוגיה המערב־שמית, ונראה ששם נפוץ בעיקר סיפור מלחמתו של אדד (ולמעשה, הדד) באל הים, על הבכורה באלים.[45]
זיהוי עם אלים אחרים
התפתחותו של אדד מאל סער מערב־שמי באזור מסופוטמי יצרו את הזיהוי שלו עם הדד מצפון הלבנט, מחד גיסא, ועם אישכור השומרי מאידך גיסא. בתקופת המעבר מהתרבות השומרית לאכדית בסוף האלף השלישי לפנה"ס ובתחילת האלף השני לפנה"ס, אף היה קשה להבחין בן אדד לאישכור: שניהם הוזכרו בכתב יתדות בסימן dIM והיצוג החזותי שלהם עבר בהדרגה מאיקונוגרפיה של אישכור לאיקונוגרפיה המערב־שמית.[31] בצפון אזור החבור קשה להבחין בין אדד להדד – לשניהם בסיס מיתולוגי זהה, בקשר בין אזור זה לצפון הלבנט מוזכר האל בסימן המוכר של כתב היתדות ולמעשה, שני הצדדים מתייחסים לאותו האל בשני שמות שונים.[46]
איקונוגרפיה
חותם גליל שעליו, בין השאר, שור ומעליו קלשון ברק
בדומה לייצוג המקורי של האל הדד בתרבויות המערב־שמיות, גם אדד מוצג בתבליטים כעומד על שור, בעל גלימה אשורית קצרה וזקן מסופוטמי אופייני, כתר ראש בעל ארבע קרניים ובידיו דמויי ברקים וגרזן מלחמה.
בשלב המעבר בין פולחן האל אישכור השומרי לאדד, באלף השלישי לפנה"ס, הופיע אדד לפעמים רכוב על אריה-דרקון מכונף.[47]
בתקופת שושלת סרגון אדד היה מקושר באיקונוגרפיה לדרקון מכונף, אך קשר זה כמעט נעלם בתקופה הבבלית הקדומה.[48] העגלה והשוט שייצגו אותו נעלמו לחלוטין בתקופה זאת; השוט הוחלף בקלשון־ברק, סמל שמוצאו מהלבנט.[49] השפעה מערבית זאת הגיעה בעקבות ההגירה האמורית מתקופת אור 3 ואחריה, ומסבירה גם את החלפת סמל הברק והרעם הישן – השוט, ואת הייצוג של אדד על שני הרים או על שור (לעיתים מחזיק ברסן את החיה עליה דורך).[49] בחותם אחד אף הופיעה הכיתוב "אדד, אלוהי המערב".[49] לעיתים הפר, הברק או הברק מעל הפר הופיעו כסמלים בפני עצמם, במנותק מכל הדמויות.[49]
_(14780321041).jpg)
