היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'והור", שפירושו יהודים ושפתם היא ג'והורי (ניב של יהודית פרסית). הכינוי "היהודים ההרריים" (ברוסית: Горские евреи – גוֹרְסְקִי יֶברֶאי) (בערבית: يهود الجبال – יהוד אלג'באל), ניתן על ידי הערבים והמקומיים המוסלמים לקהילת היהודים באזור הקווקז מכיוון שברחו צפונה אל ההרים כתוצאה מכיבוש דאגסטן על ידי החליף סלמאן מבית אומיה במאה ה-8.
כינוי זה היה בשימוש גם על ידי הרוסים החל במחצית הראשונה של המאה ה-19, עם כיבוש אזור זה על ידי האימפריה הרוסית. בישראל ידועים בני העדה שעלו ארצה בכינוי קווקזים.
על פי המסורת הקווקזית, הקווקזים הם צאצאי שבט יהודה שהתיישבו בבבל לאחר חורבן הבית הראשון. בהמשך נדדו לפרס, בעיקר לאזור מדי, ולבסוף היגרו לקווקז.
שמות וקבוצות
המונח יהודי-ההר או היהודים ההרריים הוא תרגום של המונח הרוסי "גוֹרְסְקִיֶה יֶבְרֶאִי", שנטבע במחצית הראשונה של המאה ה-19 עם סיפוח הקווקז על ידי האימפריה הרוסית. מקור הכינוי הוא מהעמים המוסלמים בקווקז ומהערבים, כינוי זה ניתן ליהודים מכיוון שברחו אל ההרים בזמן כיבוש דאגסטן על ידי האימפריה המוסלמית במאה ה-8.
רבים מכנים את יהודי ההרים בשם טאטים יהודים. כינוי זה ניתן ליהודים מכיוון שהשלטון הרוסי מנה את יהודי ההרים יחד עם בני העם הטאטי המוסלמי בתקופת מלחמת העולם השנייה על מנת לעכב את הנאצים בכניסתם לקווקז.
היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'וּהוּר" שמשמעותו יהודי, ולעיתים רחוקות גם "ג'וּבוּר", "צ'וּבוּר" או "צ'וּפוּר". המוסלמים כינו אותם בשם "גיאוּר" (לא מוסלמי), "גיבוּר", "עיבְר" (עברי), ומאוחר יותר "צ'ופוט", "ג'וגוט". בחבל הקווקז ובמערב אסיה האות "י" מבוטאת כ"ג'וּ" ולפעמים האות "ה" הופכת להיות "בְ" בגלל השפעתה של השפה הרוסית על שפות הקווקזיות, מכאן אפשר להניח שג'וּהוּר/ג'וּבוּר הוא בעצם שילוב של יהוּד עם גיאוּר/גיבוּר/עיבְר[דרוש מקור].
קהילות
יהודי ההרים חיו בקהילות שההבדלים ביניהן נבעו ממיקומן הגאוגרפי, מנהגים ושפות של העמים שסביבן:
"קהילת דֶרבֶּנדי": מצפון הקווקז, דרום דאגסטן, שֵם הקהילה על שם העיר דרבנט שעל שפת הים הכספי וקיימת כבר אלפי שנים. יישוב יהודי בדרבנט החל כבר במאה ה-3. העיר בצורה היטב בחומות גבוהות (מייחסים את בנייתה למלך כוזר) ולכן קוראים בה את מגילת אסתר פעמיים (בי"ד ובט"ו לחודש אדר). עם השנים, היישוב יהודי גדל ובשנות ה-30 כשליש מהתושבים היו יהודים. ערב העלייה הגדולה לארץ ישראל לישראל בשנת 1970, מנתה קהילת היהודים ההרריים בדרבנט כ-15,000 איש.[1]
"קהילת מַחַצְ'קַלָה": מחצ'קלה היא עיר הבירה של האוטונומיה הדגאסטנית, שהפתחה כעיר מסחר גדולה וכבר משנת 1860 היו על יהודים שנטלו חלק פעיל בכלכלת העיר. בשנות ה-70 הקהילה מנתה כ-5,000 יהודים.[1]
"קהילת גרוזני": גרוז'ני היא עיר בירת הרפובליקה של צ'צ'ניה והיישוב היהודי החל בה ב-1830 והורכב בעיקר מפליטי כפרים סמוכים. יחס השלטון ליהודים ותנאי המחיה הקשים מנעו התיישבות יהודית גדולה. רק עם גילויים של בארות נפט בסביבה חזרו לעיר יהודים הרריים יחד עם יהודים מרוסיה. בשנת 1930 מנתה הקהילה כ-3,000 יהודים.[1] משפחות יהודיות הרריות התיישבו באזור הקווקז הצפוני, במיוחד באזור נהר הטרק, מאז ימי קדם וימי הביניים.
"קהילת קובאי" (ע'וּבָּאִי): מצפון אזרבייג'ן מהעיר קובה וסביבתה, כמו:
קירמיזי קסבה (באזרית: Qırmızı Qəsəbə ברוסית: Красная Слобода; קראסניה סלובודה) שפירושו: "הכפר האדום", הוא כפר במעמד עיר במחוז קובה שנכון לשנת 2012, כמעט כל תושביו יהודים ובמאה ה-19 זו הייתה הקהילה הגדולה ביותר בין קהילות היהודים הרריים. קראסניה סלובודה זכתה לכינוי "ירושלים של קווקז", על שום שבמרוצת השנים חיו בה רבנים חשובים רבים.[1]
קהילת קוּלָאַקַאת: כפר קולאקאת שוכן כ-3 ק"מ מקובה והיה בו ריכוז גדול של יהודים הרריים (כ-4,400 נפשות) עד להרס הכפר על ידי צבאו של נאדיר שאה בשנת 1730, אז עברו כל תושביו לקובה.[1] מאז שנות ה-30 החלה הגירה והתיישבות משמעותית בבאקו, בירת אזרבייג'ן, אך עדיין בשנת 1970 נמנו בה כ-6,500 יהודים הרריים. כיום חיה בקובה קהילה יהודית גדולה. הקהילה כוללת מגוון של יהודים הרריים מקהילות סמוכות שהתיישבו בה לאחר פרעות של שליטים שונים, בעיקר בעקבות מסעות ההרג של נאדיר-שאה. בין היתר התגוררו בה יהודים מקהילת גילני שהיגרו מפרס, יהודים "שירווניים" מאזור מערב אזרבייג'ן, וכן יהודים מיישובים כפריים שונים ומהעיירה ורטאשן.
שפה
היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'והור" שפרושו יהודי ושפתם בהתאם היא ג'והורי – "יהודית". השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית. כמות המילים העבריות והארמיות בשפה הג'והורי וכן הגייתן מעידות על כך שמקור שפתם היה עברית וארמית שהתדלדלה. במשך הדורות השפה קלטה לתוכה מילים פרסיות ומאוחר יותר גם מילים אזריות, ערביות ועוד, עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית.
קהילות יהודי ההרים ישבו בדאגסטן, צ'צ'ניה, צפון אוסטיה, קברדינו-בלקריה, קובה וכן באזור פיאטיגורסק שבמחוז סטברופול, שמרבית אוכלוסייתן רוסית. חלוקה זו מקבילה בחלקה לחלוקה מסורתית לקבוצות (השגורה בפי יהודי ההר עצמם) שלהן דיאלקטים נפרדים של שפתם: "דֶרבֶּנדי", "ח'איתוֹע'י", "מדג'ליסי", "ע'וּבָּאִי", ו"שירְווֹני".
מיקום גאוגרפי
הרי הקווקז, צפון אזרבייג'ן
עד לפני שנות ה-70 ישבו רובם של יהודי ההרים בכפרים הרריים וערים הסמוכים לאורך הים הכספי באזור דאגסטן, קייטאג, טארקי ומאגאראמקנט (שלושה יישובים), וכן בדרבנט ומחצ'קלה ובמספר כפרים באזרבייג'ן (הכפר "קראסניה סלובודה" שבמחוז קובה ואוגוז (וורטאשן לשעבר). מספר קבוצות מיהודי ההרים התיישבו באזור צפון צ'צ'ניה-בגרוזני ונלצ'יק. בהגירה הגדולה שבין שנות ה-70 לשנות ה-90 עלו רוב יהודי ההרים למדינת ישראל אך חלק היגרו לארצות הברית או למוסקבה.
היסטוריה
המסורת של היהודים ההרריים רואה ביהודי הקווקז כצאצאי גולי יהודה שהוגלו לבבל.[2]
האזכור התנ"כי ליהודים באזור הקווקז מופיע בספר עזרא, במקום שנקרא כספיאנא, שנמצא בגבולות הקווקז.
היהודים ההרריים כללו גם מהגרים שהגיעו מהאימפריה הביזנטית.[3]
בנוסף לגלות בית ראשון, היסטורית יהודי ההרים מתחילה גם בתקופת בית שני. לפי מקורות היסטוריים, במאה הראשונה לפני הספירה הובאו לארמניה יהודאים רבים על ידי המלך הארמני טיגראנס הגדול, לאחר מסעות כיבושיו באזור יהודה.[4]
יש הטוענים, כי העיר טרבנת, שבה חי החכם רבי שמעון ספרא דטרבנת המוזכר בתלמוד הירושלמי,[5] היא דרבנט[דרוש מקור], אך רוב ככל החוקרים סוברים שזו חורבת טרבנת בעמק יזרעאל.[6][7]
חוקרים מודרניים כמו יהודה סולודוחה נטו "לקשור את התגבשות עדת היהודים ההרריים לשלטון האימפריה הסאסאנית בפרס", ולהגירות יהודיות משם בשל רדיפות במאות 5 וה-6.[8] החל מהמאה ה-17 ישנו תיעוד של קבוצה מגובשת של יהודי ההרים על ידי נוסעים מאותה תקופה.
לפי המסורת של יהודי ההרים, הם חיים באזור הקווקז כבר משנת 537 לפנה"ס בתקופת כורש הגדול או דריווש הראשון, מלכי האימפריה האחמנית. ככל הנראה, יהודי הקווקז הגיעו לאזור הקווקז מאזור דרום עיראק של היום, מה שהיה באותם הימים חלק מהאימפריה האחמנית. ככל הנראה הגיעו הקווקזים מממלכת יהודה.
לאחר חורבנה של יהודה הגיעו היהודים לעיר באימפריה הבבלית ולאחר כיבוש הממלכה על ידי פרס ששלטה בין דרבנט לדרום הקווקז של היום התיישבו היהודים בדרבנט ומושקור שהוא כפר קטן ועתיק, למרות כך יהודי אזרבייג’ן הם לשבט בנימין שהגיע לשם לאחר שנים, והתיישב באזרבייג׳ן מכיוון שבצפון הקווקז היו היהודאים.
במלחמת העולם השנייה מספר יישובים בצפון הקווקז נכבשו על ידי הנאצים, שהרגו יהודים מהיישובים הללו. במרץ 1942 גילו הגרמנים קולחוז בשם שאומיאן (רו') של יהודים הרריים בחצי האי קרים הכבוש. כל היהודים ההרריים, כ-130 איש, נרצחו.[9] שני חלקים מצפון הקווקז השייכים לרוסיה היו תחת כיבוש גרמני: הראשון – מסתיו 1941 עד סתיו 1943. השני – מאוגוסט 1942 עד שנהדפו הגרמנים מהאזור בינואר 1943. אזור זה כלל את הקולחוזים בוגדנובקה (רו') ומנז'ינסקי (רו'), בהם התגוררו יהודים הרריים ויהודים אשכנזים. הגרמנים טבחו באלה ובאלה כאחד. עוד רצחו הגרמנים יהודים בצ'רקסק,[10]קיסלובודסק,[11]מיקויאן שחר,[12]מינרלנייה וודי,[13]פיאטיגורסק,[14]טברדה[15] ובוגדנובקה.[16] באוגוסט 1942 נכבשה העיירה מוזדוק. באוקטובר 1942 נכבשה העיר נלצ'יק. בשתיהן חיו אלפי יהודים הרריים. היהודים האשכנזים נרצחו כמעט כולם. היהודים ההרריים סבלו מיחס מחפיר ועבודות כפייה אך בודדים מהם נרצחו. טרם החלטה כיצד לנהוג בהם, הגרמנים נהדפו על ידי הצבא האדום.[17]
חלק גדול מיהודי קווקז התגייסו לצבא הסובייטי כדי לעזור במלחמה נגד הנאצים.[13][18][19]
השלטון הסובייטי באזור הקווקז רצה להסיר מתושבי האזור סממנים דתיים בהתאם לאידאולוגיה הקומוניסטית. כחלק ממגמה זו הם שינו את שמות המשפחה של יהודי ההרים על מנת שיהיו דומים לאלו של שאר תושבי אזור הקווקז. דבר זה התבטא בלקיחת שם המשפחה היהודי והוספת הסיומת "ב" וכן בכינוי "טאטים" שניסו הסובייטים להדביק ליהודים בקווקז, וכן עד היום נכללים יהודי ההרים כחלק מהעמים הטאטים אף על פי שהוא ניתן להם בהתחלה ככינוי גנאי שלא מדגיש את יהדותם.
מטבח
המטבח היהודי-הררי היה דומה ברובו למטבח האזרי ובמקצתו למטבח הדגסטאני וכולל מאכלים המשותפים לשניהם בין אלו שאפשר למנות הם:
חוייגושט – המאכל הלאומי של עדת היהודים ההרריים – פשטידה העשויה מבשר, כבש, בקר או עוף המתבשלים למשך שעות ארוכות אשר צירם משמש מאוחר כתוספת, לאחר מכן מפרקים את הבשר המבושל ושמים אותו בסיר בו יתבשל ביחד עם מים ועם הציר, עליהם מאוחר יותר מוסיפים את הביצים אשר יהפכו את המאכל מאוחר יותר למעין פשטידה.
גיטוב – בצק דק ממולא בירק קצוץ.
בודימג'ון חוייגושט – חוייגושט העשוי עם חצילים במקום הבשר
פרטש – קינוח לשבועות המוכן מלבאש אשר מתמלא בדייסת אורז מתוקה ולאחר מכן נמזג מעליו סירופ המתובל בדבש.
בישי – בצק מטוגן בתוספת סירופ דבש חם, שמכינים בדרך כלל לפורים.
יאחני נחוטי – מרק העשוי מבשר טלה, חומוס, תפוחי אדמה ושזיפים מיובשים המבושלים במרק על בסיס רסק עגבניות. מוגש עם אורז לבן.
הנצחה ומחקר
במשך עשרות שנים היה נושא שואת יהודי ההרים בשולי המחקר, במידה רבה עקב העדר חומר תיעודי וארכיוני. מחקרים אחדים בלבד פורסמו במשך עשרות שנים. דוגמה יוצאת דופן היא ספרו הקלסי של פרופ' מרדכי אלטשולר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, "יהודי מזרח קווקז" (1990). בספרו ובפרסומים אחרים כתב אלטשולר על שואת יהודי צפון קווקז, כולל הניסיונות הפסאודו-מחקריים של הנאצים להגדיר מיהו יהודי בהקשר שואת יהודי צפון קווקז.
ב-2016 פורסם בהוצאת יד ושם מחקר של ד"ר קיריל פפרמן, The Holocaust in the Crimea and the North Caucasus, שחלק ניכר ממנו מוקדש לשואה בצפון קווקז ובמיוחד לגורלם של היהודים ההרריים בתקופת השואה.
מחקרים נוספים בנושא נתמכו על ידי המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם. אחד מהם הוא מחקרו של האנתרופולוג ד"ר חן ברם על יחסי גומלין בין יהודי קווקז ועמי האזור בתקופת השואה.
העלייה מהקווקז של היהודים ההררים החלה לפני קום המדינה, ובין היתר בגלי העליות הראשונות. יהודי הקווקז השתתפו בקונגרס הציוני הראשון בבזל (קיימת תמונה המשלחת עם תיאודור הרצל), חברי הקהילה היו ממקימי ארגון השומר, הקמת חומה ומגדל ובניית הארץ (ביניהם אפשר למנות את צבי בקר, צבי ניסנוב ומשפחתו, ועוד. העולים מהקווקז אשר היו בעלי ניסיון בעיבוד אדמות (לעומת אחיהם מאירופה ורוסיה שלא הורשו להחזיק באדמות בארץ מוצאן ככלל) היו בין החלוצים שהפריחו את האדמה בארץ בימיה הראשונים, ותרמו מניסיונם הם כאנשי עבודת כפיים וחקלאות, והן כלוחמים. העלייה הגדולה ביותר מן הקווקז התרחשה בשנות השבעים של המאה ה־20, והולידה יישוב חדש, בחודש יוני 1981 הוקם בצפון השומרון היישוב חיננית, ובו שבעים משפחות. גל העלייה הגדול של שנות התשעים הביא עולים רבים, ובסוף שנות התשעים מונה העדה הקווקזית בישראל כ-80,000 נפש. ריכוזים גדולים של יהודי ההרים ישנם בעכו, נוף הגליל, באר שבע, אופקים, קריית גת, שדרות ועוד. בין יוצאי הקהילה וצאצאיהם ניתן למנות את הזמרות יפה ירקוני ושרית חדד, הזמרים עומר אדם וגל אדם, המוזיקאי מארק אליהו, האלופים יקותיאל אדם ואודי אדם, ועוד.
