מקס רואץ'

מקס רואץ'
**Max Roach**
	רואץ בהופעה באמסטרדם, הולנד, 1979
לידה	10 בינואר 1924; קליפורניה, ארצות הברית
פטירה	16 באוגוסט 2007 (בגיל 83); ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	מקסוול למואל רואץ'
מקום קבורה	בית הקברות וודלואן
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1944–2002 (כ־58 שנים)
מקום לימודים	בית הספר מנהטן למוזיקה, אוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט, התיכון לבנים
עיסוק	מוזיקאי, מלחין, מורה, פעיל זכויות אדם
סוגה	ג'אז, ביבופ, הארד בופ
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	תופים, כלי הקשה
חברת תקליטים	קפיטול רקורדס, אימפולס! רקורדס
שיתופי פעולה בולטים	קליפורד בראון, אמבום, קולמן הוקינס, תלוניוס מונק, סאני רולינס, צ'ארלי פארקר, דיוק אלינגטון, אריק דולפי, מיילס דייוויס, צ'ארלס מינגוס, דיזי גילספי, באד פאוול, אבי לינקולן, סאני סטיט, סטן גץ
בן או בת זוג	אבי לינקולן (1962–1970)
פרסים והוקרה	פרס גראמי למפעל חיים (2008); עמיתי מקארתור; מפקד מסדר האמנויות והספרות; פרס פול אקט; אמני הג'אז של NEA ;
	פרופיל ב-IMDb

מקסוול למואל רואץ' (באנגלית: Maxwell Lemuel Roach;‏ 10 בינואר 1924 – 16 באוגוסט 2007) היה מתופף ומלחין אמריקאי המזוהה בעיקר עם מוזיקת הג'אז. רואץ' נחשב לאחד מגדולי המתופפים והג'אזיסטים בכלל. מחלוצי הבי בופ וההארד בופ. הוא ניגן עם כמה מגדולי הג'אז, דוגמת קליפורד בראון, צ'ארלי פארקר, סאני רולינס, דיזי גילספי, מיילס דייוויס ודיוק אלינגטון. רואץ' היה המוביל בהרכבים רבים, קידם מאוד את תנועת המחאה של הג'אז, ועסק בהוראת המוזיקה. הוא העיד על עצמו שההישג שבו הוא מתגאה ביותר הוא הבאת התופים למרכז הבמה ושינוי התדמית של מערכת התופים ככלי משני.

ילדותו

מקס רואץ' נולד בקרוליינה הצפונית. על אף שברישומי המדינה מצוין שהוא נולד ב-10 בינואר, רואץ' ציין שמשפחתו מאמינה שהוא נולד ב-8 בינואר. כאשר היה בן ארבע עברה משפחתו לניו יורק. ביתו של רואץ' היה בית מוזיקלי, אמו הייתה זמרת גוספל, והוא החל לנגן בגיל צעיר בביוגל בתזמורות. בגיל שמונה החל לנגן בפסנתר. כאשר היה בן עשר קנה לו אביו את מערכת התופים הראשונה שלו.

קריירה מוזיקלית

תחילת הקריירה

עוד בגיל עשר ניגן בכמה להקות גוספל, אך הקריירה שלו החלה באמת כשהיה בתיכון. בעודו בן שש-עשרה החל לנגן עם צ'ארלי פארקר ואמנים חשובים נוספים במועדונים ברחבי ניו יורק. כשהיה בן עשרים החל לנגן גם עם הפסנתרן דיוק אלינגטון ועם להקתו. לאחר מכן הצטרף להרכב שהובילו דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר ת'לוניוס מונק, באד פאוול ומיילס דייוויס. על כן נחשב רואץ' למתופף הראשון שניגן בי בופ, הוא וקני קלארק. הגיטריסט ברני קאסל צוטט פעם באמרו: "אני מחשיב את סיד קלרט כאחרון מתופפי הסווינג. מקס רואץ', בעיניי, הוא מתופף הבי בופ הראשון. קני קלארק היה הגשר".

שנות החמישים וההארד בופ

ב-1952 הקים רואץ' יחד עם הבסיסט צ'ארלי מינגוס את "דביו רקורדס". חברה זו הקליטה את ההופעה המפורסמת: "ג'אז באולם מאסי". בהופעה ניגנו ענקי הבי בופ פארקר, גילספי, פאוול, מינגוס ורואץ'. כן פרסמה החברה את Percussion Discussion, אחת היצירות הראשונות והחשובות בדרם אנד בייס ובאלתור.

ב-1954 הוא הקים יחד עם קליפורד בראון (חצוצרה) את החמישייה של רואץ' ובראון, אחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של הבי בופ וההארד בופ. שאר חברי ההרכב היו ריצ'י פאוול (פסנתר, אחיו של באד פאוול), ג'ורג' מורו (בס) ובסקסופון הארולד לנד, שהוחלף במהרה על ידי סאני רולינס. ההרכב, שהיה אחת הדוגמאות הקלאסיות להארד בופ ונחשב לגורם חשוב בהיווצרות הסגנון (יחד עם עבודותיו של המתופף ארט בלייקי), מצא את סופו בתאונה טרגית. ביוני 1956 בעודם נוסעים בלילה גשום בדרך להופעה, בכביש מפילדלפיה לשיקגו, נספו בראון ופאוול בתאונת דרכים.

מותם של חבריו הוביל את רואץ' להתמכרות לאלכוהול, שנמשכה שנים רבות. האלבום הראשון שהקליט לאחר מותם היה האלבום "מקס רואץ' פלוס ארבע". אלבום זה נחשב לאחת מיצירות המופת של הבופ, בעיקר בתחום התופים והקצב. האלבום התפרסם באוקטובר 1956, ובו שני קטעים מקוריים שנכתבו על ידי רואץ' (ועוד קטע שנכתב על ידי גילספי). רואץ' הרחיב מאוד את תחום הבופ יחד עם הסקסופוניסט ג'ורג' קולמן, החצוצרן קני דורהאם והפסנתרן ריי ברינט. ההרכב ביצע בעיקר יצירות שנכתבו בידי רואץ'. היצירות היו ייחודיות בדמיון הרב שהיה בהן ובמבנה הקצבי שלהן. דוגמה מוצלחת לכך היא האלבום "ג'אז בשלושה רבעים", אלבום הבנוי על מבני הוואלס.

במקביל עבד רואץ' עם הזמרת דיינה וושינגטון באחד מהאלבומים החשובים שלה ובמספר הופעות, ועם זוג האחים סטנלי וטומי טורנטין.

שנות השישים והג'אז המחאתי

ב-1960 הוא הוציא את הסוויטה שהלחין "אנו מתעקשים! חירות עכשיו". המילים נכתבו על ידי אוסקר בראון ג'וניור, והייתה זו היצירה המחאתית הראשונה בג'אז (יש ויכוח בנוגע ליצירות קודמות אם הן היו מחאתיות, אך אין עוררין על כך שזוהי היצירה הגדולה והחשובה הראשונה). לאחר מכן הרבה רואץ' להשתמש ביכולות המוזיקליות כדי להעביר ביקורת על מצבם של האפרו-אמריקאים. לרוע המזל, במשך חלק ארוך משנות השישים הוחרם רואץ' על ידי תעשיית התקליטים האמריקאית.

ב-1962 הוא הקליט את אחד מהאלבומים החשובים של התקופה, "ג'ונגל הכסף". האלבום, שהוקלט יחד עם מינגוס ועם אלינגטון, נחשב אחד מהאלבומים החשובים ביותר שהקליט רואץ'.

ב-1966 הוציא את האלבום "תופים ללא הגבלה", שכלל רצועות רבות שהיו סולו תופים. באלבום הזה הוא הוכיח שהתופים לא חייבים להיות כלי משני, ושהם ראשיים בדיוק כמו כל כלי אחר. בתקופה ההיא הוא הגדיר את תפיסתו של יצירת המוזיקה כ"יצירת צליל מאורגן".

שנות השבעים ותזמורת כלי ההקשה

רוב עבודתו של רואץ' במהלך שנות השבעים הייתה בתזמורת כלי ההקשה "אמבום" שהוא יצר. כל אחד מהנגנים ניגן במספר כלי הקשה שונים. הנגנים כללו בין השאר את פרד קינג, ג'ו צ'יימברס, וורן סמית', פרדי ואיטס, רוי ברוקס, אומר קלאיי, ריי מנטילה, פרנסיסקו מורה ואלי פונטיין.

שנות השמונים והלאה

בעשורים האחרונים לחייו ניסה רואץ' למצוא דרכים חדשות להביע את עצמו דרך המוזיקה. הוא נטש כמעט לחלוטין את הרכבי הבופ הסטנדרטיים שבהם הוא נודע, ועבר לניסויים שונים ומיוחדים. דוגמה בולטת לכך היא הדיאלוג בינו לבין מרטין לותר קינג, בנאום "יש לי חלום".

בתחילת שנות השמונים עסק רואץ' בנגינת סולו. הוא הופיע הופעות שלמות לבד, ובכך הוכיח שמערכת התופים היא כלי היכול להחזיק הופעת סולו לבד. חלק מההופעות הללו הוקלטו, ואחת אפילו צולמה בווידאו.

בסוף שנות השמונים עסק רואץ' בעיקר בדואטים, בסגנון שבין הארד בופ לג'אז חופשי. הדואט המפורסם ביותר מהתקופה הוא הדואט בינו לבין דיזי גילספי. הדואט, שהוקלט ויצא באלבום "Max+Dizz", היה אלתור גמור על במה בפריז. לא היו שום חזרות לקראת המופע, ואפילו לא נקבע סדר קטעים מראש. האמנים עלו לבמה וניגנו את מה שהתחשק להם באותו רגע. יותר ממחצית מן הקטעים נכתבו במקום. הסגנון הוא סגנון ייחודי שמעולם לא שוחזר בשום הקלטה.

בשנת 2002 הגיע רואץ' לארץ (לא בפעם הראשונה) להופעה מיוחדת עם אמנים יהודים וערבים, המשלבת את הג'אז עם המוזיקה היהודית והמוזיקה המזרחית. המופע התקיים בתיאטרון ירושלים, ולפניו היה מסע שלם שבו רואץ', בליווי ארני לורנס חיפשו בכל הארץ מוזיקאים שישתתפו במופע. עם תום ההופעה אמר רואץ' שכעת הוא ניגן עם כמה מן המוזיקאים הגדולים שאיתם ניגן בכל ימיו. זאת אף על פי שרואץ' ניגן כמעט עם כל המוזיקאים הגדולים של הג'אז.

סגנונו הייחודי

בתור מתופף

קשה מאוד להבין את סגנונו של מקס רואץ', ולהביאו למילים. אך די פשוט לזהותו על פי שמיעה. אחד הדברים המאפיינים את רואץ' הוא ההתבלטות שלו גם בעת שהוא מלווה בלבד ואינו מוביל. רואץ' נמנה עם כמה מהמתופפים בעלי הנוכחות המורגשת ביותר.

עם זאת, המקום בו סגנונו בא לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר הוא קטעי הסולו (כמו רוב נגני הג'אז). הדבר הבולט ביותר בסגנונו הוא השילוב של הפשוט והמורכב. ניתן לשמוע בנגינתו פוליריתמיקות מורכבות לצד מנגינות פשוטות ומלודיות.

כמו כן ניתן לשמוע כמה טכניקות ומקצבים החוזרים בנגינתו של רואץ', ומהווים מעין טביעת אצבע ייחודית. חלקם מורכבים מאוד (למשל, טכניקת ההאיי האט) וחלקם פשוטים מאוד, כך גם אחת הפראזות החוזרות של רואץ', המופיעה בכשליש מקטעי הסולו שלו. פראזה זו בנויה מטריולה ורבע בלבד, בסך הכול ארבעה תווים.

בתור מוזיקאי

מקס רואץ' היה מלחין ומוביל להקות ג'אז חשוב. הוא שינה את פני המוזיקה בצורות רבות ובלי ספק היה מהאנשים המשפיעים ביותר בתולדות הג'אז. אחת הדוגמאות להשפעתו היא הכנסת הקצבים האי-רציונליים לג'אז, דבר שלא נעשה קודם לכן (בפרט לשש שמיניות) והפך סטנדרטי לאחר מכן. החשוב מכל הקצבים הוא השלושה רבעים, שרואץ' הכניס כוואלס, ועד היום ניתן לראות ואלסים רבים בג'אז.

את סגנונו של רואץ' בתור מוזיקאי אפשר לזהות בקלות. רואץ' מנגן כמעט תמיד שירים מאוד מהירים, עם הרבה עצירות, שינויי מהירות, ושינויי קצב. כאמור, הוא עוסק הרבה בקצבים אי-רציונליים ובפוליריתמיקה. כמו כן, בשל יכולתו וסגנונו הייחודי, זוכה רואץ' לבצע קטעי סולו רבים גם כאשר אינו המוביל של הלהקה, קל וחומר כאשר הוא המוביל.