רחוב אתיופיה (בתקופת המנדט הבריטי ואף לאחר מכן: Abyssinian street רחוב החבשים) הוא רחוב במרכז העיר ירושלים, היוצא מרחוב הנביאים, ומקביל לרחוב בני ברית הסמוך.
ייחודו של הרחוב
רחוב אתיופיה הוא שלוחה של רחוב הנביאים ואיתו מרכיב ציר המחבר את מזרח העיר עם מערבה, את העיר העתיקה עם העיר החדשה ואת העיר החילונית עם העיר החרדית. ציר התנועה מהווה מכלול היסטורי, ארכיטקטוני ודתי בעל מאפיינים ייחודים ומגלם בתוכו חלק חשוב מהכרונולוגיה והמהות של בניית העיר.
הולך הרגל המטייל ברחוב במעלה ציר התנועה רואה עדויות היסטוריות ייחודיות על אדריכלות המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. רחוב אתיופיה מכיל בתוכו מוסדות ומבני מגורים היוצרים יחד רקמה עירונית יוצאת דופן[1].
רקע היסטורי
חיבורו של רחוב אתיופיה לרחוב הנביאים המהווה ציר תנועה מרכזי לתוך מערב העיר הפך את כל האזור באופן טבעי לאחד מאזורי הפיתוח והבנייה הראשונים מחוץ לחומות. בתקופה העות'מאנית היה הרחוב לא יותר משביל עפר אך עם הכיבוש הבריטי של ירושלים בשנת 1917 החלה תנופת פיתוח ממנה נהנה גם הרחוב הקטן.
נזירים אתיופים ישבו בירושלים כנראה עוד מן המאה החמישית. בתחילה הם ישבו בתוך כנסיית הקבר, אך גורשו משם וייסדו את המנזר דיר אל סולטאן הצמוד לכנסיית הקבר. בשנת 1884 החלה ביוזמת הקיסר יוהנס בניית כנסיית קִידאנה מִהְרַת (בעברית: ברית הרחמים) על שטח שנקרא דֶבְּרַה גֶנֶת (בעברית: הר גן העדן), במרכז המתחם האתיופי הצמוד לרחוב הנביאים.
הקהילה האתיופית בירושלים הייתה קהילה מושפלת ומדוכאת במשך מאות שנים. יציאתה אל מחוץ לחומות, ודריסת הרגל שקנתה בעיר החדשה וברחוב אתיופיה, סימנה את התעצמות הרגשות הדתיים באתיופיה המתחדשת ובקרב נציגי הקהילה בארץ. מפעל הבנייה של הקהילה האתיופית חורג בהרבה מעבר לגודלה בפועל של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית.
שם הרחוב
תחילה נקרא האזור כולו על שם הקהילה - שכונת החבשים. שם הרחוב נקבע בסוף המאה ה-19, כאשר ברחוב נבנתה הכנסייה האתיופית, ובתקופת המנדט היה שם הרחוב Abyssinian street, השם הלטיני של הארץ שהייתה ידועה בשם חבש (ובשיבוש אבּס).
מאחר שהשם חבש - שמקורו בערבית ומשמעותו "ערב-רב של שבטים" - נחשב לשם אשר אינו מכליל את כלל אזרחי אתיופיה אלא רק את האזרחים דוברי השפות השמיות, שונה שם הרחוב בדצמבר 1968 לרחוב אתיופיה[2].
בית תבור נחשב לאחד הבתים היפים בעיר. הוא נחנך בשנת 1889, כבית מגוריו של הארכאולוג והאדריכל הגרמני קונרד שיק (1822–1902), שהיה מגדולי חוקריה ובוניה של ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19. על הכניסה לבית חקק שיק, כפרוטסטנטי אדוק, את השם THABOR בהשראת הפסוק מספר תהלים (פרק פ"ט, י"ג): "צפון וימין, אתה בראתם; תבור וחרמון, בשמך ירננו".
סגנונו המיוחד של הבית משלב ארכיטקטורה גרמנית עם מוטיבים מזרחיים. הבית מוקף חומת אבן ירושלמית עם שער כניסה, המזכיר שער מבצר גרמני מימי הביניים, עם מגדל שמירה קטן. המבנה הראשי בנוי במתכונת המזכירה בתי ערבים אמידים מאותה תקופה, הכוללים קירות אבן עבים מאוד, גומחות ותקרות מקומרות. בקירות הבית, מפנים ומחוץ, שילב שיק עותקים של ממצאים ארכאולוגיים, המשקפים את אהבתו לארכאולוגיה ולארץ ישראל. פינות הגג עוצבו בצורת קרנות מזבח. המקום משמש מ-1951 ועד היום את המכון התאולוגי השוודי.
אתיופיה 8 - בית הקיסר מנליק השני
בית מספר 8 נבנה ביזמת קיסר אתיופיה מנליק השני כבית דירות להשכרה שהכנסותיו ישמשו למימון הכנסייה והפעילות האתיופית בירושלים. בשנת 1907 הוקם במבנה מעון לנערות יהודיות עניות שהיה הראשון מסוגו בירושלים, לפני כן היה מצבן של נערות עניות קשה ביותר, חלקן ירדו לזנות וחלקן פנו למיסיון הנוצרי לבקשת סיוע חומרי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שכרה משפחת המשורר יהודה עמיחי דירה בבניין.
בית מספר 10 ברחוב הוא כנסייה עגולה הנקראת כנסיית קִידָאנֵה מִהְרַת, בעברית: ברית הרחמים, הנמצאת במתחם סגור יחד עם מנזר דֶבְּרַה גֶנֶת (מנזר גן העדן; בכתב געז: ደብረ ገነት) של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית.
נבנתה בידי קיסר אתיופיה יוהנס הרביעי (מלך 1872-1889) משנת 1882 ונחנכה בשנת 1893 בימי יורשו מנליק השני . הכנסייה בנויה על פי דוגמת כנסיות באתיופיה צורתה עגולה וקודש הקודשים נמצא במרכז הכנסייה. גג הכנסייה מכוסה בכיפה שחורה ועליה צלב אתיופי במרכזה. הכניסה לגברים ממוקמת בצידה הצפון מערבי וכניסת הנשים בצד הדרום מערבי. וכן מותקנת בה דלת שלישית.
בסמוך לכנסייה נמצא מבנה המשמש לאפיית לחם הקודש ונקרא בשם העברי בית לחם.
אתיופיה 3 - בית ד"ר פייגנבאום
בבית מספר 3 התגורר ד"ר אריה פייגנבאום, מחלוצי רפואת העיניים בארץ ישראל. בשנת 1916 שכר פייגנבאום ממשפחת נשאשיבי בית דו-קומתי. משפחת פייגנבאום התגוררה בקומה העליונה בעוד בקומה התחתונה פעלה מרפאתו של ד"ר פייגנבאום - רוב השנים בתור מרפאה פרטית, אולם לתקופת מה היו שותפים בה ארבעה רופאי עיניים עם שם פרטי זהה - 'אריה', שזכו לכינוי "ארבעת האריות" - פייגנבאום, בעהם, גולדברג ושמעוני-מקלר. ב-1962 רכש פייגנבאום את הבית מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים והמשיך להתגורר בו עד יום מותו.
זוג הבתים במספר 7 ו-9 הם בתים דו-קומתיים צמודים, מאחורי חומת אבן גבוהה, נבנו על ידי משפחת נשאשיבי בראשית שנות ה-20 כדירות להשכרה. בבית מספר 7 התגורר דוד ילין ובו ייסד ב-1914 את בית המדרש העברי למורים.
מול הכניסה למתחם הכנסייה האתיופית ניצב בית מספר 11, במקורו בתי פאר של משפחת נשאשיבי (גם בית מספר 13 ברחוב אתיופיה היה אחד מבתי נשאשיבי). בקומתו העליונה של בית מספר 11 התגורר אליעזר בן-יהודה עם משפחתו בין השנים 1909-1922, ובו כתב את המילון העברי הראשון. לדברי איתמר בן-אב"י, כמה מבני משפחת נשאשיבי, ובהם גם ראע'ב נשאשיבי, ביקרו בביתה של משפחת אליעזר בן-יהודה.[3] בבית זה נפטר בן יהודה ממחלת השחפת בשנת 1922. לוח זיכרון שהוצב על ידי עיריית ירושלים בעבר הוסר שוב ושוב על ידי חרדים יושבי מאה שערים הסמוכה, עד שנקבע שלט קבע ב-2008 אשר עודנו במקומו (נכון ליולי 2014).
בסמוך לבית בן יהודה נמצא ביתו של מרדכי בן הלל הכהן
בית מספר 15 ברחוב נבנה ב-1878. ובו פעלו בין היתר ועד הקהילה וועד הסיוע, שקלט עולים שבאו לעיר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1928-1930 שכן בבנין מטה ההגנה, ומכאן תואמה הגנת העיר בזמן מאורעות 1929.
אתיופיה 19 - בית חנה
בית מספר 19 נקרא בית חנה ובו שכן תלמוד תורה של תנועת המזרחי, ואחר כך, עד 1929 פעל בבנין בית הספר הדתי-לאומי "תחכמוני". הוקם ביוזמתם של משכילים דתיים שביקשו להקנות לבניהם "תורה עם דרך ארץ", ערכי מסורת בשילוב מדע מודרני ורעיונות ציוניים. באותה שנה הוקמה גם הגימנסיה העברית רחביה, אולם, הקמת בית הספר תחכמוני עוררה את זעמה של עדת החרדים הפרושים בירושלים ובייחוד הרבנים ובני הכוללים שראו בו חילול הקודש.
^דוד קרויאנקר, רחוב הנביאים, שכונת החבשים ושכונת מוסררה - סיפורו של מקום, דיוקנה של עיר - "ירושלים, באספקלריה של רחוב הנביאים וסביבתו, היא מוזיאון חי של תרבויות, של אורחות חיים ושל סגנונות בנייה למיניהם"
