חיל הרגלים (נקרא גם חיל הרגלים והצנחנים) הישראלי הוא חיל מתמרן בזרוע היבשה של צה"ל ועיקר כוחו מושתת על חיילים אשר נלחמים בצורה רגלית. ידוע בכינויו בראשי תיבות: חי"ר.
לחיל הרגלים כפופים מקצועית מספר חטיבות, גדודים ויחידות חי"ר בסדיר ובמילואים אשר פועלים תחת פיקוד מבצעי של פיקודיו המרחביים של צה"ל.
חטיבות החי"ר בצה"ל בנויות כולן באופן דומה. תחת מפקדת החטיבה (ה"מפח"ט" מכונה גם ה"מח"ט"), קיימים ארבעה גדודים - שלושה גדודי חי"ר וכן גדוד סיור. החל משנת 2002, גדוד חי"ר מורכב משתי פלוגות רובאיות, הכוללות מחלקות של לוחמי חי"ר, פלוגה צעירה ופלוגה מסייעת (המורכבת ממחלקת מרגמות, מחלקת סיור, ומחלקת נ"ט המפעילה בין היתר טילי "גיל"). כמו כן, קיימת בגדוד פלוגת סיוע מנהלתי, בה נמצאים כל תומכי הלחימה, בתחומי הלוגיסטיקה, הטנ"א, השלישות, הרכב, הקשר, האוכל, אג"מ, מודיעין ועוד.
בנוסף, תחת מטה החטיבה, קיים בא"ח - בסיס אימונים חטיבתי, האחראי להכשרת הטירונים ואימון כלל הלוחמים והמפקדים בחטיבה. מבנה חטיבת כפיר יוצא דופן: היא מורכבת מארבעה גדודים וסיירת.
פיקוד על חטיבת חי"ר נחשב לתפקיד בעל יוקרה רבה בצה"ל. ביטוי לחשיבותו של התפקיד ניתן למצוא בעובדה ש-12 רמטכ"לים,[1] 3 ראשי מוסד[2] ורבים מאלופי צה"ל פיקדו במהלך שירותם על אחת מחטיבות החי"ר. עדות נוספת לחשיבות התפקיד היא הקידום של המפקדים: מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, למעלה מ-90% ממפקדי החטיבות הסדירות קודמו לדרגת תת-אלוף בסיום תפקידם.
זמן קצר לאחר גיוסם, חיילי החי"ר משובצים באחת מפלוגות ההכשרה בבסיס אימונים החטיבתי, כאשר כל פלוגה משויכת לאחד מגדודי החטיבה. במסגרת ההכשרה הם עוברים טירונות של כ-4 חודשים הכוללת בעיקר אימונים בנשק קל, בשדאות ובכושר גופני. לאחריה עוברים חיילי החי"ר לאימון המתקדם שאורכו כארבעה חודשים נוספים, בו הם עוברים אימונים מורכבים יותר, המכשירים אותם ללחימת שטח פתוח ובנוי. בסיום ההכשרה, כלל החיילים שעמדו במבחנים הדרושים מוסמכים לרובאי 07. לאחר סיום ההכשרה, חיילי הפלוגה מצטרפים לגדודם, ומבצעים אימון או ביטחון שוטף, בהתאם לפעילות הגדוד הנוכחית.
לאחר 10–14 חודשי שירות מסיימת הפלוגה את מסלולה כיחידה אורגנית, ומתפצלת לפלוגות ה־"ותיקות" של הגדודים: הפלוגה הרובאית (הנקראת גם פלחו"ד), הפלוגה המבצעית (או רובאית ב'), והפלוגה המסייעת. חיילים המתאימים לתפקיד פיקודי נשלחים לקורס מפקדים בבית הספר למכ"ים וחלקם ממשיכים לאחר מכן לקורס קצינים בבה"ד 1.
בית ספר לכושר קרבי המקיים ליחידות צה"ל אימוני כושר קרב, כמו גם גיבושים ליחידות מובחרות ותחרויות ספורט
בנוסף, לכל חטיבת חי"ר סדירה קיים בסיס אימונים חטיבתי (בא"ח) בו מוכשרים טירוני ולוחמי אותה חטיבה.
אמצעי לחימה
מאחר שחיל הרגלים מתבסס על חיילים שנלחמים רגלית, רוב הנשק של החי"ר הוא כלי ירייה אישיים (נק"ל) או צוותיים (crew-served). אל כלי נשק אלה מלווים מספר כלי נשק כבדים יותר - המשמשים לחיפוי ולהגברת כוח האש של החי"ר. החי"ר עצמו לא נע רק רגלית, אלא גם בצורה רכובה (על גבי רכבי שטח), וגם בצורה ממוכנת (על גבי נגמ"שים).
על הרובים ניתן להתקין מסילות פיקטיני שמאפשרות לחבר לרובה מגוון רב של עזרים טקטים כגון כוונות אופטיות שונות, צייני לייזר ופנסים. בנוסף, אפשר להתקין מתחת לקנה מטול רימונים 40 מ"מ מדגמי M203 ו-GL40.
במהלך 2012 נכנסו לשירות בזרוע ביבשה כלי נשק משודרגים: בהם M2HQCB (מקלע כבד M2 בראונינג עם קנה מעובה להחלפה מהירה ופשוטה), מקלע רימוניםסטרייקר Mk-47. כמו כן נבדקו אמצעי הלחימה הבאים: מערכת הרפאים (רימון מתקדם הנורה מרובה) ורובי צלפים M24A2 משודרגים.[3]
כדי להתמודד עם מטרות משוריינות משתמשים בחי"ר במגוון רימונים, רקטות וטילים. יחידות החי"ר בצה"ל מצוידות ברקטות נגד טנקים מדגמי לאו M72. רקטות הנ"ט הן נשק זול יחסית וקל יחסית לתפעול ולכן מהוות נשק כבד זמין ביותר בשביל לפגוע במטרות כבדות כגון כלי רכב ובניינים. במבצע עופרת יצוקה נכנס לשירות גם המטאדור ("מפצח האגוזים") - רקטת נ"ט שהתגלתה כיעילה ביותר כנגד מבנים.
מאחר שטנקי המערכה המודרניים ממוגנים בכבדות, הנשק הייעודי נגדם הוא טילי נ"ט. הללו כבדים ויקרים יותר מרקטות הנ"ט (שכן הם כוללים רש"ק כפול ומנגנון הנחיה) ותפעולם מסובך יותר ודורש הכשרה ארוכה יותר. בצה"ל משרתים כיום טילי ה-טאו (עורב) והספייק.
חיל הרגלים בצה"ל משתמש במגוון סוגי כלי רכב למטרות תובלה, סיור, ניוד כוחות, בט"ש, שליטה ופיקוד.
רכבי הסיור וניוד החי"ר הקל הם רכבי שטח, כגון ההאמר, הזאב, הסופה, הדוד והאביר. כלי רכב אלה ממוגנים במידה סבירה אך לא נושאים שריון כבד מאחר שהדרישה העיקרית מהם היא מהירות ועבירות שטח. ההאמר, לעומת זאת, מצוי במגוון תצורות - חלקן ממוגנות בכבדות יחסית וחלקן "פתוחות" לחלוטין. על ההאמר ניתן להתקין מגוון רב של אמצעים: החל ממקלעים וטילי נ"ט, וכלה באמצעי קשר ואף מכולת תובלה קטנה. כדי להוביל מחלקות חי"ר בשטח עוין ישנו רכב ה"ספארי" - מדובר במשאית/אוטובוס בה התא האחורי הוסב לתא לוחמים ממוגן בשריון כבד הכולל חרכי ירי.
תחת אש כבדה, עיקר הובלת הלוחמים אל שדה הקרב וממנו נעשית בנגמ"שים. לעיתים קרובות, בגלל המיגון שמציע הנגמ"ש הלוחמה מתבצעת מתוך הנגמ"שים - שעקב כך נושאים כלי נשק כגון מקלעים, מרגמות ואף טילי נ"ט. הנגמ"ש העיקרי בצה"ל הוא ה"ברדלס" M-113 האמריקני שהגיע ארצה בשנות ה-70 של המאה ה-20, אף על פי שעבר סדרת השבחות ותוספות מיגון הוא נחשב לנגמ"ש מיושן ופגיע. כדי לענות על הצורך בנגמ"שים כבדים החליטו בצה"ל לנצל טנקים ישנים וטנקי שלל כדי לבנות מהם נגמ"שים כבדים. מטנקי T-55 שנלקחו כשלל מארצות ערב נבנתה האכזרית, נגמ"ש חי"ר כבד ששרת בחטיבת גולני ובשנים האחרונות עבר לשימוש חטיבת גבעתי וכוחות המילואים. מנגד, על תובת הצנטוריון בנה צה"ל סדרת נגמ"שים נוספת שכיום כוללת את הנגמחון (ממוגן גחון ומדוגם בתא לוחמים עילי) שמשרת בשטחים ואת הנקפדון (בעל שריון כבד ומיגון עילי) שמשרת בגבול הצפון. נגמ"שים אלו היו במקור רכבי הנדסה קרבית אך הוחלפו לטובת הפומ"ה - נגמ"ש הנדסה ייעודי ומתקדם הממוגן בכבדות ובעל יכולת לשאת כלים הנדסיים רבים. הפומ"ה נמצא בשימוש חיל ההנדסה הקרבית אך בגלל המיגון הכבד שלו משמש לעיתים להובלת לוחמי חי"ר אל לב שטח עוין ומסוכן. בשנת 2008 החל להיקלט בחיל הרגלים הנמ"ר - נגמ"ש כבד המבוסס על תובת טנק מרכבה, ובשנת 2014 במבצע צוק איתן הופעלה לראשונה באופן מבצעי (ב"עופרת יצוקה" הופעלו 2 נגמ"שי ניסוי), והוכיחה את עצמה מבחינת מיגון ושרידות.