יפו, אחת הערים העתיקות באזור אשר שימשה כעיר נמל חשובה, הוחרבה על ידי הממלוכים בשנת 1268 עם כיבושה על ידי הסולטאןביברס. ביברס הגלה את תושביה והרס את העיר. זאת כחלק מהרס שיטתי של ערי מישור החוף בכדי למנוע כיבוש מחדש על ידי הצלבנים. משכך הציבו ביפו משמר צבאי ואסרו על בניית העיר. עם זאת לצד העיר ההרוסה שמרו והשתמשו בנמל הים אשר בנוסף למסחר שימש גם כ"שער ציון" עבור צליינים ועולי רגל יהודים לארץ ישראל.
בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל עמדה העיר חרבה עד אמצע המאה ה-17. ככלל העיר איבדה מחשיבותה במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים. עד לתמורות שחלו בה בעת החדשה המאוחרת. בפתח תקופה זו הייתה יפו כמו גם חלק גדול ממישור החוף הדרומי, אזור הסובל מהזנחה, ללא עיבוד חקלאי, שטחי ביצות, והתיישבות דלילה ביותר. נתון לחסדי שודדי דרכים או נוודים מקומיים.
באמצע המאה ה-17 התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה[1].
באותו זמן שימשה צרפת כגורם המסחרי העיקרי שריכז את המסחר בנמלי מישור החוף הצפוני מול אירופה, בעוד נמל יפו שימש שני סוחרים וסוכן מטעמם בלבד. ככלל נמל יפו עד אותה עת שימש בתור נמל שולי ומשכך לא תרם כלכלית להתפתחות משמעותית. למעשה עד המאה ה-18 שימשה העיר רמלה בתור המרכז המסחרי עבור דרום הארץ[2].
עד לבניית האכסניה על ידי הפרנציסקנים במחצית השנייה של המאה ה-17, היו עולי הרגלים משתמשים במערות שבאותו אזור.
מצבה של יפו במאה ה-18
מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ככל שנבנו סביבות הנמל וגבר השימוש בו כך צמח לאיטו יישוב מגוון שרובו אוכלוסייה ערבית מוסלמית. התגברות הצליינים והיהודים שהגיעו תכופות דרך הנמל תרמו גם הם להתפתחות המקום.
מעמדה המנהלי של יפו היה משויך לעיתים בו זמנית לכמה גורמי שלטון שונים באימפריה העות'מאנית, מה שגרם לתסבוכת מנהלית בה. מצד אחד האזור היה כפוף לפלך דמשק אך מצד שני בהיותה נמל בו ניתן לגבות מכסים, ניתנה לעיתים רבות הזכות למשול בה ולגבות את המכסים לאחד מאנשי השער הנשגב. בעוד שבכפיפות של תת-המחוז הייתה כפופה לסנג'ק עזה. בנוסף לכך שליטים ממקומות קרובים כמו ירושלים נהגו אף הם בה לעיתים כבשלהם. משכך סבלה יפו מעול של מיסוי וקשיים בניהולה. ובפרט נעשקו בה תכופות עולי הרגלים הנוצרים והיהודים.
מיקומה האסטרטגי של יפו על דרך הים, גררו אותה במהלך השליש האחרון של המאה ה-18 לכל המלחמות שהתרחשו באזור. כתוצאה מכך עברה יפו מיד ליד ונפגעה באופן קשה פעם אחר פעם.
בשנות השישים והשבעים נערכו ביפו קרבות עקובים מדם בין מושל דמשק עות'מאן פאשא, וד'אהר אל עומר, שליט עכו והגליל לבין מוחמד אבו ד'הב. ב-1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. ומעת לעת פשטו עליה שבטים בדואים מקומיים. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. ולאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים העות'מאנים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. אלפי שבויים הוצאו להורג. מגפות שפרצו בשל אי-קבורת הגופות הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה כדי למנוע את התפשטותה.
היסטוריה של היישוב היהודי ביפו
בתקופת השלטון העות'מאני
כבר בשנת 1726 כותב הנוסע הגרמני אנג'ליקוס מאריה מילר ”יפו דומה יותר לכפר מאשר לעיר, עם בתים דלים שמתגוררים בהם תורכים, יוונים, יהודים ומעט נוצרים.”[3]
בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל במקום עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[4], וכלל גם מקווה טהרה. בין המזכירים את המקום נמצא החיד"א, שביקר במבנה ב-1757, והנוסע ר' שמחה מזאלזיץ ב-1764[5]. עם זאת, כעבור שנים בודדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחר מלחמת העצמאות.
בשנת 1825 נתמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה מטעם רבני ירושלים כנציגם ביפו לקבל את פני עולים יהודים. בימים ההם לא היה ישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו לא פעם סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת 1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו.[6] במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו והקהילה כללה הן אשכנזים והן ספרדים.[7] בשנת 1834 הוקם בית העלמין היהודי ביפו.
בשנת 1834 יזם הרב מרגוזה את רכישת חלקת בית העלמין היהודי ביפו. עד לאותה העת נהגו יהודי יפו להביא את מתיהם לקבורה בירושלים (מסיבות הלכתיות ואחרות) ויש אף הסוברים שלעיתים נקברו יהודים בבית הקברות המוסלמי. ב-1839 החלה הקבורה בבית העלמין.
בשנת 1842 רכש הרב יהודה מרגוזה, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיום שכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים. בשנת 1853, שלח הרב יהודה מרגוזה מכתב למשה מונטיפיורי, השריף של לונדון, וכתב: "בחסד האל, הירני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף הישמעאלים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853". יהודה מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת 1879.[8]
עם גידולה והתפתחותה של הקהילה היהודית ביפו, יזמו ראשי הקהילה בשנת 1863 את הקמת "ועד העיר יפו", שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי, ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד, חיים אמזלאג נתמנה לנשיא הוועד. מאז ולאורך המאה ה-19 התפתחה בחסות ובעידוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל. פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הקמת סניף של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) ביפו, פניית הוועד אל חברת "כל ישראל חברים" בפריס הביאה לפתיחת בית-ספר לבנים ביפו, אשר נוסד ב-12 במרץ1868.
בשלהי שנות השישים החלו גם היהודים לקחת חלק בתהליך היציאה מחומות העיר, מאז הרחיבו את מושבם באזורים שונים מסביב ליפו העתיקה[9].
בשלהי שנות ה-80 החלו הקמות שכונות עבריות מסביב ליפו. 11 שכונות הוקמו עוד בטרם הוקמה שכונת אחוזת בית לימים העיר תל אביב. ואשר בזמן הקמתה כבר גרו בשכונות העבריות מחוץ לחומות יפו 5000 יהודים ואשר מספרם הלך וצמח בעקבות גל העלייה השנייה[10].
לאחר שהוקם מגדלור יפו ב-1865 והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שרותי הדואר שכבר פעלו קודם לכן, עברו בנמל יפו אניות משש חברות ספנות וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים.
אחד המקורות המתייחסים לתנועה בין יפו לירושלים בשנות ה-70 של המאה ה-19, מציין שהתנועה היומית ביניהן כללה: 10 פרדות, 30 חמורים, וכ-100 גמלים, מלבד דואר באמצעות סוסים שהלך ושב כל יומיים[11].
ב-1867 בוטל החוק העות'מאני האוסר רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים[12].
בשנת 1869 החלו להשתמש בעגלות רתומות לסוסים, כתחליף לרכיבה על חמורים וסוסים, בדרך יפו-ירושלים. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול זה. הנעת האוניות הוסבה משימוש בפחם אל קיטור, ובשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ.
ב-1892 החלו להשתמש בארץ ברכבת, ומסילת הברזל הראשונה הייתה אף היא מסילת הרכבת יפו–ירושלים. שינויים אלו תרמו יחדיו להאצת ההגירה אל הארץ ולהתפתחות כלכלתה, כאשר יפו משמשת כשער ומרכז לכל אלו.
בשנת 1932 נאמדה תנועת כלי הרכב היומית הממוצעת בין יפו לירושלים על כ-2000 (מכוניות ואופנועים), לא כולל עגלות[13]..
השכונות העבריות שנבנו מחוץ לחומות יפו
צמיחתה של יפו כמרכז ארגוני וכלכלי של היישוב היהודי
בתקופת מלחמת העולם הראשונה
השלט שמוצב במתחם הקבורה לקורבנות גירוש תל אביב בכפר-סבא
לאורך כל התקופה בה שלט המנדט הבריטי בארץ ישראל, היחסים בין היהודים לערבים ביפו תמיד נעו בין שיתוף פעולה לסכסוכים. יפו, בדומה לכלל הארץ, חוותה שינויים כלכליים ותרבותיים – גידול דמוגרפי וגידול מסחרי, פיתוח הנמל, בניין הדואר ומרכזיית הטלפונים, שיפור התברואה, התרחבות התחבורה וחיזוק השכונות[14]. פיתוחים אלו השפיעו על יחסי המסחר, הכלכלה והתרבות בין הערבים ליהודים וחיזקו אותם. לצד זה, תושבי יפו, היהודים והערבים, חוו את המתיחות ואת הפרעות על בשרם לאורך כל אותה תקופה – מאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט, החרם הכלכלי ב-1921 וב-1929, מהומות 1933, מאורעות 1936, הצהרת בלפור, תחילת מלחמת העצמאות ועוד. המצב המתוח בארץ בכלל וביפו בפרט גרם לעליות ומורדות ביחסי יהודים-ערבים ביפו.
שינוי משמעותי ביחסים היה סביב פרעות תרפ"א, בעקבותיהן עזבו תושבים יהודים רבים את העיר[15]. שינוי נוסף היה קשור במאורעות 1936 אז סופחו שכונות יהודיות לתל אביב (שפירא ופלורנטין) בעקבות מחאת התושבים היהודיים. כל זאת גרם לצמצום משמעותי בקהילת יהודי יפו ולהחמרת היחסים שבאו לידי ביטוי בין השאר בכך שנציגי היהודיים בעיריית יפו דנו בשאלת התפטרותם מהמועצה. לאמיתו של דבר מאז פרוץ המאורעות לא הוזמנו יותר הנציגים היהודיים להשתתף בישיבות מועצה. כשכוחם הפוליטי של היהודים פחת ביפו עם סיפוח השכונות, התפטרו חברי מועצת העירייה היהודיים. אירוע זה אף החריף את היחסים בין עיריית יפו לתל אביב[16].
^בהמשך ייבנו אכסניות נוצריות נוספות אשר ישמשו כמנזרים לכל דבר ויהוו גרעינים להתפתחות האוכלסייה הנוצרית ביפו. כאשר המנזר הפרנציסקני שולט עליהם ביד קשה ומקיים פעילות מסיונרית בקרב עולי הרגלים.
^חנה רם, היישוב היהודי ביפו: מקהילה ספרדית למרכז ציוני 1839–1939, ירושלים: כרמל, תשנ"ו, 1996, עמ' 9.
^רחל הרט, קרובים-רחוקים: יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב 1930-1881, עמ' 22, בהוצאת דעת: מרכז לימודי יהדות ורוח רסלינג, תל אביב 2014. (מבוסס על מיכאל איש שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל : עדויות ורשומות לתולדות היישוב היהודי,תל אביב, עם עובד, ,1965 עמ' 141. לטענת איש – שלום יש להתייחס לאינפורמציה של מילר בזהירות.
