לאחר איחוד שני חלקי ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, והפיכתה משכונת ספר לשכונה במרכז העיר המאוחד, החליטה הממשלה על שינוי באופי השכונה, ובהפיכתה לשכונת אמנים, אקדמאים וסופרים. מהלך זה לווה בהתנגדות תושבי השכונה, ובסופו של דבר בפינוים מהשכונה נגד רצונם.
מקור כספי נוסף לקניית האדמות סיפק השר משה מונטיפיורי (1784-1885). מונטיפיורי ואשתו יהודית ביקרו בארץ שבע פעמים בין השנים 1827–1875. מונטיפיורי היה היהודי הראשון שרכש פרדס בארץ, בשנת 1841, שש עשרה שנים לפני שרכש את אדמות משכנות שאננים.
חלק חשוב בתהליכי הקמת משכנות שאננים יש לזקוף לזכותו של גרשון קורשיד, איש עסקים אמריקני שהתיידד עם יהודה טורא, וכנראה היה גם זה ששכנע אותו לתרום לרווחת עניי ארץ ישראל. הכסף שהוריש טורא, 50,000 דולרים, הועבר באמצעות השר מונטיפיורי. קורשיד התמנה לאחד האפוטרופוסים לעזבונו של טורא.
השר מונטיפיורי וקורשיד החלו בחיפושים אחר קרקע פנויה בין חומות העיר העתיקה לצורך בניית בית חולים, אך השטחים לא התאימו והם נאלצו להסתפק בקרקע מחוץ לחומות מול הר ציון, סמוך לדרך חברון. ביטוי לתרומה של יהודה טורא ניתן בחותם של "חברת כרם משה מונטיפיורי ויהודית", בלוח האבן שמפאר את המבנה הגדול במשכנות שאננים ורחוב טורא שחוצה את השכונה לכל אורכה.
המפעל הראשון שנוסד על הקרקע היה טחנת הקמח. את הטחנה בנה מונטיפיורי על מנת לספק קמח במחיר זול ובכך לאפשר גם לעניים לקנות אותו. השר מונטיפיורי שלח מאנגליה טוחן מומחה שיפעיל את הטחנה, שהיוותה מקור ברכה לתושבים. הטחנה פעלה עד שנזקקה לתיקון, ובשלב זה הוחלט שלא להשקיע בתיקונה. בשנת 1857 ביקרו במקום מונטיפיורי וקורשיד על-מנת לבחון שוב אפשרות להקמת בית חולים לתושבי העיר. אולם התברר שאין צורך בבית חולים נוסף על זה שהקימה בירושלים משפחת רוטשילד. עקב זאת, הפצירו ראשי היישוב בירושלים במונטיפיורי ובקורשיד שיחזרו בהם מהתוכנית ובמקום זה יבנו בתים לעניי העיר.
מונטיפיורי נענה לבקשת ראשי היישוב ושלח לירושלים אדריכל אנגלי בשם ויליאם סמית'. השכונה הוקמה, לאחר עיכובים שונים, בשנת 1860. מונטיפיורי קבע כי "יתקבלו לבתים בעיקר אנשים בעלי מידות טובות. תלמידי חכמים המקדישים את רוב זמנם ללימוד התורה ומוקירים את הטובה לגור במקום נהדר בבית יפה מבלי לשלם שכר דירה".
לאחר התייעצות עם הרב הראשי של לונדוןנתן מרקוס אדלר ועם גרשון קורשיד, הוחלט לקרוא לשכונה "משכנות שאננים", ובכך לטשטש את העובדה שמדובר במגורים לעניים. מקור השם בספר ישעיהו: "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו ל"ב, 18).
קרן מזכרת משה
בשנת 1874 החליט מונטיפיורי, שבאותה שנה מלאו לו תשעים, לפרוש מתפקידו כיושב ראש "ועד שליחי הקהילות" בתום שלושים ושלוש שנים בתפקיד. בעקבות זאת הוחלט לייסד מפעל צדקה מיוחד שינציח את פועלו, "קרן מזכרת משה". לאחר מחלוקות שונות בקרב חברי ועד "קרן מזכרת משה", הוחלט שכספי הקרן ישמשו לבניית בתים ושכונות, וכך נבנו השכונות מאה שערים ומשכנות ישראל, ובהמשך אהל משה, זיכרון משה וקריית משה.
הקמת ימין משה
מאז הקמת משכנות שאננים נותר שטח ריק הצמוד לשכונה. יוסף סבאג, אחיינו ויורש עיזבונו של השר מונטיפיורי שנפטר ב-1885, חשב בטעות שהשטח הריק כלול אף הוא בשטחים שרכש דודו המנוח, והתכוון להשתמש בשטח. תחילה רצה סבאג להשכיר חלק מהקרקע לחברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), אחת מחלוצות החינוך היהודי, שביקשה להקים בית ספר במקום.
עניי ירושלים שמעו על תוכניתו של סבאג ובתגובה פלשו לשטח הריק וללא כל אישור הקימו צריפים, חדרים ואוהלים, בטענה שמונטיפיורי ייעד את השטח למגורים לעניי ירושלים. בשנת 1887 הוגשה תביעה משפטית נגד סבאג בלונדון, וסבאג נעתר להעביר את הקרקע לאחריות "קרן מזכרת משה".
בשנת 1892 נעשה מאמץ ראשון לפנות את התושבים שהתנחלו בשטח, ומנו כבר למעלה ממאתיים משפחות. בסופו של דבר הצליחו להעביר חלק קטן מהתושבים למגרש ששכן בגבול שכונת "מאה שערים". בעקבות מבצע זה הוקמו שכונות עבור המפונים: "נווה שלום" (שכונתה גם "בני משה") לאשכנזים ו"שבת צדק" לספרדים - שתיהן כיום חלק משכונות נחלאות.
מבנה ומראה השכונה בהקמתה
מדרגות אבן מקוריות בשכונה
בניית השכונה החדשה הושלמה בשנת 1893, כשלושים שנה לאחר הקמת משכנות שאננים, שלושים שנה שבהן השטח נותר ריק. ימין משה נקראה על שם משה מונטיפיורי, ומקור שמה בספר ישעיהו: "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם" (ישעיהו ס"ג, 12).
כבר בראשיתה נחלקה השכונה לשניים: חלק אחד, שהרחוב הראשי שלו היה רחוב נתן (על שם הרב נתן מרקוס אדלר, רבה של בריטניה), יועד לאשכנזים, והחלק השני, שהרחוב הראשי שלו היה רחוב יהודית (על שם אשתו של השר מונטיפיורי), יועד לספרדים.
בתי ימין משה היו קטנים ונבנו כטורים ארוכים. הרחובות כולם רוצפו באבן, ורחובות בעלי מדרגות ירדו בתלילות לרוחב השכונה. כל בניין בשכונה היה בעל שתי קומות ובכל דירה היו שני חדרים, האחד גדול מחברו. המטבח היה בחלק האחורי של הדירה. הבתים לא דמו אחד לשני: כל בעל בית בנה את ביתו לפי צרכיו ורצונותיו. בחלק מן הבתים אף היה בור מים ששימש את המשפחה.
שכונת ימין משה נחשבה שכונה מודרנית ביותר ונקיה ממחלות[1]. רבניה הספרדים והאשכנזים היו דתיים, אך לא נחשבו ל'קנאים'. הורים בימין משה התירו לנערי הרובע היהודי להיפגש עם בנותיהם, בדרך כלל בבתי הקפה שבמושבה הגרמנית הקרובה. התושבים עסקו בעיקר בדת ובמסחר; בימין משה התגוררו גבאים ורבנים רבים, כמו גם סוחרים משכילים. השכלתם של הסוחרים ושליטתם בשפות זרות גרמו לפריחת עסקיהם שהתנהלו בדרך כלל בעיר העתיקה.
יעקב יהושע מביא בספרו "שכונות בירושלים הישנה" עדות בעברית ובלאדינו על אופייה של השכונה:
"זו הייתה שכונה של חכמים גדולים - איסטה אירה קומפניה די חכמים גראנדיס... בעלי ראשים גדולים - איראן קאב'יסאס גראנדיס. גאונים שלא מצאת כדוגמתם בשום עיר אחרת"
בהמשך הפכו בתי השכונה לרכושם הפרטי של התושבים: כזכור, יוסף סבאג חשב בטעות שאדמות ימין משה היו כלולות בין האדמות שרכש השר מונטיפיורי. כשהשלטון הבריטי דרש לראות את שטרי המכירה עבור שכונת ימין משה, לא נמצא כל שטר: השטר היחיד שנמצא התייחס לרכישת אדמות משכנות שאננים. בסופו של דבר השלטונות הבריטיים ויתרו על השטרות, והבתים הפכו לקניינם של התושבים.
השכונה עד מלחמת העצמאות
במרוצת השנים לא נשמר המאזן בין אשכנזים לספרדים בשכונה. תושבים אשכנזים רבים עזבו ותושבים ספרדים תפסו את מקומם. בשל היות השכונה שכונת סְפר, מחוץ לחומות העיר, תושבי השכונה מצאו את עצמם תחת סכנת התקפה מתמדת מצד ערביי הסביבה. בשנת 1920 הקימו התושבים שערים לשכונה כדי לתחום אותה, אך למרות זאת השכונה הייתה נתונה תחת התקפות קשות במאורעות תרפ"ט (1929) אז פרצו ערבים לשכונה.
השכונה נפגעה גם בפרעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936). המצב הקשה מתואר במכתב ששלחו מורים בבית הספר "מזרחי" השכונתי: המורים פנו למנהל תלמוד התורה על מנת שישיג להם אישורים ביטחוניים לנשיאת נשק. המכתב בא בעקבות התנכלויות חוזרות ונשנות כלפי התושבים ורצח של אחד מתושבי השכונה.
מצב השכונה החל להידרדר כבר ב-1929, ובשנת 1948 אחרון התושבים הוותיקים עזב את ימין משה.
לשכונת ימין משה היה תפקיד חשוב במלחמת העצמאות, בהיותה מגשרת בין העיר החדשה לבין העיר העתיקה שבתוך החומות. עם זאת, היה קשה להגן על השכונה, בשל מיקומה בשיפולי הר ומוקפת בשכונות ערביות.
"ההגנה" החלה לשלוח כוחות לימין משה בשמחת תורה1947, כוחות שבהם נטלו חלק גם תלמידי תיכון. ב-10 בפברואר 1948[2], כארבעה חודשים לאחר מכן, הסתערו כוחות ערביים על בית עבדאללה, בית ערבי שנבנה מעל לימין משה (כיום: בית הקונפדרציה).[3] הכוחות הערביים, שהשתלטו על בית עבדאללה, שלשלו לשכונה שלמטה חביות חומר נפץ. הסיוע בא מצד אחד ממפקדי "ההגנה" ששמרו במקום, אברהם מיכאל קירשנבוים, שירה מגג אחד הבתים ופגע בכמה תוקפים וחביות חומר נפץ. קירשנבאום נורה דקות ספורות לאחר מכן על ידי חיילים בריטים, פעם ראשונה מגג מלון המלך דוד ונפצע קל, אך בירייה שנייה, נפצע אנושות מכדור דום-דום שנורה מגג בניין "האחים דוד" לפי עדות האחות פנינה, ומת מפצעיו לאחר יומיים בסניף בית החולים "הדסה" שהיה ברחוב החבצלת דהיום.[4] התושבים ייחדו בשכונה פינת זיכרון לקירשנבאום. זמן קצר לאחר מכן מונה שלמה חרל"פ, צעיר ירושלמי בן 27, למפקד ימין משה. המעבר היחיד בין ימין משה לבין שאר השכונות בירושלים החדשה היה במקום בו נמצא כיום רחוב ז'בוטינסקי שבטלביה.
רבים מתושבי השכונה עזבו אותה, והשכונה בוצרה על מנת לשפר את המצב הביטחוני בה. לשם כך נהרסו "בתי טורא", וגם כדי לאפשר תנועה מבלי להיחשף לצלפים שבהר ציון. הבריטים השתלטו על בית עבדאללה ומדי פעם ירו משם לעבר ימין משה.
בליל 14 במאי, יום עזיבת הבריטים את ארץ ישראל והכרזת המדינה, ננטשה השכונה לגמרי ותושביה עברו לבתים ערביים נטושים בשכונת רוממה, אך רובם המשיכו להתפלל בשבתות בימין משה. השכונה שימשה כמעבר לכוחות צבא.
הפסקת האש בשוך הקרבות בירושלים הותירה את בתיה הנטושים של ימין משה בצידו המערבי של "הקו העירוני", שחצה את העיר והפך לגבול ישראל-ירדן. תושבי ימין משה בקשו לשוב אליו, אך לא מצאו את המשאבים הנדרשים על מנת לשפץ את הבתים ההרוסים.[5]
בשנת 1949 עלו ארצה יהודים רבים מטורקיה. יוסף מלכי, שעמד בראש ועד העולים מטורקיה, קיבל את הצעת הסוכנות היהודית להשתכן בימין משה, שהייתה אז מגודרת וסגורה. מלכי מתאר את המקום כנטוש ומוזנח, בעל גגות שבורים וקירות פרוצים, שרידי מלחמת העצמאות. אך למרות זאת, הוחלט שהעולים מטורקיה יגורו בימין משה. בחלקה המזרחי של השכונה, חלק הגובל בחומת העיר העתיקה, לא התיישבו העולים מטורקיה, בשל הקרבה למוצבים הירדנים, אולם כעבור מספר שנים, בשל הצפיפות והצורך במקומות נוספים, הוחלט להתיישב גם בחלק זה של השכונה. בשל העזובה במקום לא שיערו העולים מטורקיה שהדבר יהווה בעיה.
ועד העולים מטורקיה המשיך בסיוע לתושבי השכונה ועזר בשיפוץ הבתים. בשל חוסר הגישה לרכב בשכונה, התושבים נשאו על גבם את שקי המלט וחומרי הבנייה. התושבים השתמשו בבארות מים, כיוון שהשכונה לא חוברה למים ולחשמל. בראשית שנות החמישים החלה העירייה לספק מים לשכונה, ולאחר מכן השכונה חוברה למערכות החשמל והביוב.
השכונה החלה להתפתח[6], ותושבים נוספים, אשכנזים וספרדים, התיישבו בה. יוסף מלכי פתח את המכולת הראשונה של ימין משה ברחוב מלכי (שנקרא על שמו) מול בית הכנסת הספרדי, ששופץ בעזרת האדון פרנק, רב השכונה. יוסף מלכי ואשתו יזמו פתיחת מקווה ובית מרחץ, בניין גבה-קומה ברחוב התקווה. במהלך השבוע המקווה יועד לנשים, וגברת מלכי הייתה אחראית עליו, וביום שישי הוא שימש בית מרחץ לגברים, שרחצו בו תמורת תשלום סמלי. יוסף מלכי העביר את האחריות על המכולת לתושבים אחרים, ובהמשך עברה המכולת לרחוב טורא.
בשנת 1949 נוסד "בית ספר מזרחי ימין משה", בית ספר ממלכתי דתי לבנים ולבנות, שבמשך שנים רבות נוהל על ידי ציפורה דיסקין ובהמשך שמואלי ולאחריו שלמה צחי. בתחילת דרכו שכן המוסד בבתים שונים בשכונה, וב-1950 ייחדה העירייה עבורו צריף עם חמש כיתות (במקביל לכיתות שנותרו בבתים). בהמשך ביקשו תושבי השכונה לשנות את שמו ל"הר ציון". ב-1968 התמזג המוסד עם בית הספר "יהודה הלוי" בקטמון.
בין סמטאות ימין משה
שינוי פני האוכלוסייה (1977-1967)
בתחילת שנות השישים החליטה הממשלה על מבצע שיקום האזור שמול חומות העיר העתיקה: כמו משכנות שאננים, ימין משה, אזור תחנת הרכבת ירושלים והחורבה, דאז, בה שוכן כיום החאן הירושלמי. לצורך כך נוסדה החברה לפיתוח מזרח ירושלים בשנת 1966.[7] עם תחילת פעילותה פנתה לכמה אנשי רוח, אקדמאים ואמנים כדי לסייע להם לעבור לגור בבתי השכונה, במטרה לפנות את תושבי השכונה ולשנות את צביונה. בשנה שלפני מלחמת ששת הימים, עת הייתה השכונה שכונת ספר, התפנו תושביה בדרך כלל מרצון, ובתמורה קיבלו פיצויים שעל פי מחקר שנעשה על ידי בית הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית, לא הספיקו כמעט בשום מקרה לרכישה דירה חדשה.[דרוש מקור] תושבים אלו, ברובם מעוטי אמצעים שהתגוררו בימין משה בדמי מפתח, נאלצו לקחת הלוואות למימון רכישת דירתם החלופית ולשקוע בחובות. לאחר המלחמה, משהפכה השכונה לאזור מרכזי ומבוקש, ולאחר הניסיון המר של חבריהם, הם התנגדו לפינויים.[8]
חצר מטופחת בימין משה
בשנת 1968 הודיע שר האוצר פנחס ספיר על הפקעתה של הקרקע לצורכי ציבור לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)1943, והרשה לחברה לפיתוח מזרח ירושלים להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לו לפי הפקודה. תושבי ימין משה עתרו לבג"ץ נגד ההפקעה בטענה כי אין שר האוצר רשאי להשתמש בפקודת הקרקעות הפוגענית, בשעה שישנו חוק בינוי-פינוי שמטרתו זהה, ופגיעתו בתושבים פחותה. עתירה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש בנימוק ששני החוקים עומדים זה לצד זה ותכליותיהם שונות ושר האוצר רשאי להפעיל את החוק המתאים לדעתו.[9] חרף התנגדות התושבים, ומחאתם בכל הנוגע ללחץ שהפעילו פקידי החברה, התושבים התפנו. תושבים רבים התמרמרו על חוסר הצדק שנעשה להם במהלך הפינוי מימין משה.[10] התמרמרות זו הייתה אחת הסיבות לפעולות המחאה של הפנתרים השחורים, שכן שינוי פני האוכלוסייה נשא אופי עדתי - תושבי השכונה שנאלצו להתפנות היו מזרחים, בעוד אלה שבאו במקומם היו בעיקר אשכנזים.
הגן התוחם את ימין משה ממערב
ימין משה כיום
לאחר פינויים של תושביה המקוריים, שינתה ימין משה את פניה לבלי הכר. דיירים חדשים התיישבו בבתים, רובם אמנים, סופרים, ציירים ואנשים אמידים. השכונה הפכה לשכונת מגורים יוקרתית, עם בתים המאוכלסים באופן חלקי ברוב ימות השנה. בשכונה התמקמו גלריות ציירים רבות, והוקם בה מרכז למוזיקה ובית הארחה. טחנת הרוח המקורית, שעדיין עומדת בכניסה לשכונה, הפכה למוזיאון ובסמוך לה נבנתה מרפסת תצפית שממנה נשקף נוף מרהיב של חומות העיר העתיקה. סמוך לטחנת הרוח, מאחורי זכוכית, ניצבת המרכבה של מונטיפיורי, כשבמרכז סמל המשפחה והמילה "ירושלים". המרכבה המקורית הובאה לירושלים אחרי מותו של השר מונטיפיורי בידי בוריס שץ, אולם בשנת 1986 הוצתה המרכבה ונשרפה כליל. המרכבה שנמצאת כיום היא שיחזור של המרכבה המקורית. החברה לפיתוח מזרח ירושלים עדיין אחראית לתחזוקת השכונה ותושביה משלמים לה דמי אחזקה בנוסף לארנונה.[11]
לקריאה נוספת
אליעזר ד. יפה, ימין משה, סיפורה של שכונה בירושלים, הוצאת אריאל, 1985.
האוניברסיטה העברית בירושלים בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד, ימין משה: מצבם בכלכלי של מפוני שכונה ירושלמית
רמי יזרעאל, שכונה במערכה - ימין משה, בתוך "ירושלים בתש"ח" (עידן 2), יד יצחק בן-צבי תשמ"ג עמודים 80 - 94.
.jpg)
